ההגדה היא סיפור היציאה משעבוד לחירות. העם שיצא לחירות לפני כך וכך אלפי שנים אינו העם שלנו. העם שבהגדה הוא שוחר חירות, וכל רצונו לצאת מהשעבוד למצרים אל החופש הגדול. העם שקורא את ההגדה היום כמו ב-47 השנים האחרונות הינו עם אחר, שהחליף תפקידים עם מצרים העתיקה. ביחסיה עם הפלסטינים- ממלאת כיום ישראל את תפקיד פרעה ואילו הפלסטינים הם בני ישראל. בשינויים קלים ההגדה יכולה להיות היום מסמך המספר את סיפור השעבוד לישראל הפרעונית. עבדים היינו לישראל בפלסטין וכל המרבה לספר את המאבק בכיבוש הרי זה משובח. ויענונו הישראלים ויתנו עלינו עבודה קשה... וישימו עלינו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לישראל, את אריאל ומעלה אדומים. ויעבדו ישראל את בני פלסטין בפרך.
ישראל משועבדת לשעבוד ועל כן מציעה ההגדה לעם הנאנק תחת עול הכיבוש, ההשפלה, ההרג וההרס שיטות מאבק אלימות ביותר, דם ואש ותימרות עשן, ובעקבותיהם 10 המכות הכוללות לוחמה ביולוגית, דבר, כינים, ארבה, והמכה האכזרית מכולן - מכת בכורות, רצח המוני של כל בכורי מצרים. ההגדה תומכת בעשיית שפטים בכובש ובמדכא. המאבק הפלסטיני בפרעה הישראלי מאופק מאד בהשוואה למה שההגדה מציעה.
לא רק הפלסטינים חווים את ידה הפרעונית של ישראל, מבקשי מקלט ופליטי חרב מאפריקה שבתמימותם סברו כי מדינת פליטים כמו ישראל תקבל אותם כפדויי שבי, בבחינת אנשים אחים אנחנו, נתקלים בישראל אטומה הערלה לסיבלם, הנוהגת בהם ביד פרעונית קשה משל היו פושעים: כולאת אותם במחנות מעצר, אוסרת עליהם לעבוד וכך כופה עליהם בטלה ותת תזונה עד כדי כמעט רעב (שנמנע בגלל ישראלים שוחרי טוב שדואגים לארוחה אחת ליום), וחמור מכל, נוהגת כסוחר עבדים ומגרשת אותם לאוגנדה לתנאי חיים המסכנים את חייהם. אוגנדה מקבלת בתמורה סיוע כלשהו, שאת פרטיו איננו יודעים כי בחלקו הוא סודי וייתכן שהוא כולל חימוש והדרכה צבאית בהם מצטיינת ישראל הפרעונית.
לא את חירותה חוגגת ישראל אלא את השתעבדותה לשעבוד הזולת.
אגדת מדינת הלאום
ממשלת ישראל דורשת מהרשות הפלסטינית להכיר בישראל כמדינת לאום של העם היהודי. זהו תנאי סף לכל הסדר עתידי. הרשות הפלסטינית מסרבת משום שהדבר עומד בניגוד לעקרון זכות השיבה של הפליטים, ללא קשר למימוש, עליו יערך מו''מ בנפרד. הסירוב הפלסטיני הוא נחוש ומוחלט גם אם יוביל לפיצוץ השיחות. מבלי להיכנס לחוכמת התביעה הישראלית ותבונת הסירוב הפלסטינית, יש לברר את הסוגיה לגופה, האם יש ממש ביומרה הישראלית לפיה מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי? כאשר חמישים אחוזים (לפחות) מהעם היהודי חיים מחוץ לישראל כאזרחי מדינות אחרות, ואינם רוצים להיות אזרחי ישראל, באה מדינת ישראל וכופה עליהם מדינת לאום ומתדלקת את אלה המטילים ספק בנאמנותם למולדתם. לכך יש להוסיף את העובדה שלמעלה מעשרים אחוזים של אזרחי ישראל אינם יהודים מה שהופך אותה למעשה למדינה דו לאומית, גם אם יש יהודים שלא מוכנים לעכל זאת ומנסים לשכנע את עצמם בהעברת כל מיני חוקי אפרטהייד. זה כמובן לא יעזור לטווח רחוק. מדינת ישראל לעולם לא תהיה ''יהודית ודמוקרטית'' גם אם ישכפלו מיליון פעמים את חוק היסוד המכריז על כך. מדינת ישראל או שתהיה יהודית שפירושו משטר אפליה והדרה של לא יהודים או שתהיה מדינה דמוקרטית.
אז מה כן? ישראל היא מדינה עם רוב יהודי שבא לידי ביטוי בשפה, בתרבות, בחגים רשמיים ואלה בעיקרם לא ישתנו גם אם היהודים יהפכו ברבות הימים למיעוט - ובתנאי שהמדינה תהיה דמוקרטית. שערה לא תיפול מראשם. אולם אם המעבר לרוב החדש יתרחש במדינה לא דמוקרטית יהיו מי שיאמרו: עכשיו אתם תרגישו מה שאנו חשנו כששלטתם בנו.
לוחם שלום שהחמיץ את השלום
בימים אלה הלך לעולמו ד''ר
רון פונדק, לוחם ושוחר שלום בעל מוניטין, שהיה בצוות המוביל שרקח את הסכם אוסלו. אני מניח כי כוונות מנסחי ההסכם היו טובות, לאמור, להביא את הסכסוך לסיומו אבל בפועל עשתה ממשלת רבין כמעט הכל על מנת להתחמק ולעתים אף לחבל בהסכם מקיף ויסודי שיענה על סוגיות הליבה. הפלסטינים, שקיוו כי ההסכם הוא ראשיתו של סיום הכיבוש, גילו מהר מאד כיצד תקוותם נגוזה. ממשלת רבין המשיכה לבנות בהתנחלויות, סללה כבישים עוקפים להתנחלויות כך שלא יראו ערבים בדרך, יחידות שמשון ודובדבן המשיכו להוציא להורג פלסטינים ללא משפט,
ורבין המשיך להצהיר שהוא נגד מדינה פלסטינית. ו
פרס, מאבות פשע ההתנחלויות, הצליח למקם עצמו כדברן שלום אבל כל אימת שניתן היה להגיע להסכם ידע להחליף צבעים כזיקית ולסגת מכל מהלך מהותי. היום הוא נוסע ברחבי העולם ומשמש כקצין יחסי הציבור של נתניהו.
ב-30 בינואר 1995 פירסם העיתון ''דבר'' את מאמרי תחת הכותרת ''נכותו של הסכם אוסלו''. שם נכתב בין השאר:
הסכם אוסלו הוא הסכם נכה, ונכותו דווקא במקום בו ראו יוצריו את תהילתו: עקיפת מוקדי המחלוקת הקשים והבוערים – ההתנחלויות וירושלים... מפליא כיצד אנשים נבונים ואינטליגנטים, כמו אלו שניהלו את המו''מ, סברו שאפשר להנהיג תהליך שלום תוך השארתם בשטח של מוקדי הכיבוש הקשים והבוטים ביותר – ההתנחלויות. ובהמשך:
המסלול הנוכחי, שבו מצליחה ממשלת רבין בכישרון נדיר להמאיס את השלום על העם, יעלה את הימין לשלטון. ייתכן שבעתיד הלא רחוק נעמוד מול מצב של החרפת המלחמה עם הפלסטינים והעלאת רמת האכזריות עד כדי שימוש באמצעים של טיהור אתני (המאמר מצורף הקטע הנוכחי). וכך אכן קרה. אינני נביא שרואה את הנולד אבל קורה שניתוח תבוני יכול לצפות התרחשויות, לפעמים בהצלחה ולפעמים נכשלים. אני מצטט ממאמרי משום שאת כתביי אני שומר, אבל היו עוד מי שצפו את קריסת ממשלת רבין.
ואכן, קשה לטעות כאשר ממשלה מהוססת כמו ממשלת רבין לא זו בלבד שלא מפנה את המתנחלים הפולשים מחברון בעקבות טבח גולדשטיין, והיועץ המשפטי לא מעמיד לדין את הרבנים שהוציאו דין רודף על רבין, שזה למעשה קריאה לרציחתו, אלא רבין הטיל עוצר על הקורבנות וצבא הכיבוש הוסיף כמה עשרות הרוגים ופצועים מקרב הציבור הפלסטיני המוחה. כל זאת לא הציל את רבין מזעם המתנחלים ורבניהם והוא נרצח על לא עוול בכפו מנקודת מבט מתנחלית. ייחסו לו עמדות שכלל לא היו לו (
איתן הבר, מי שהיה ראש לשכתו, יעיד).
מבט יותר ענייני ולא מתלהם יביא את הצופה למסקנה שכל מה ש
רבין ופרס רצו, זה לביית את
ערפאת למעין בובה בשרות ממשלות ישראל וארה''ב, בדומה לרב סרן
חדד או גנרל
אנטואן הלבנונים, שירסן את בני עמו, ידאג לפינוי האשפה ויסתפק בגינונים של משמרות כבוד בנסיעותיו. ממשלות
שרון ו
נתניהו הצליחו להשיג זאת, לעת עתה, עם
אבו מאזן. ערפאת הבין את תפקידו אחרת.
הסכם אוסלו לא הביא שלום אלא אסון. המתנחלים השתלטו על מוקדי שלטון רבים, הם בייתו את בתי המשפט, את הצבא, יושבים בממשלה ובכנסת בתפקידי מפתח, התקציבים להרחבת ההתנחלויות זורמים כמפל מים מתגבר, הכיבוש ומשטר האפרטהייד מכים בכל עוזם, העולם מוחה לעיתים בקול ענות חלושה וממשיך לסייע בכסף בנשק וביחסי מסחר. גן עדן, כפי שהתבטא שר חוצנו
ליברמן, שמרגיע אותנו כי בקרוב ישב על כס ראש הממשלה דובר רוסית. נחשו למי התכוון.
התמונה ששורטטה כאן לא נסתרה מעיני רון פונדק. האיש היצירתי והפורה ברעיונות ראה איך מעשי ידיו טובעים ומתמסמסים. הוא התכוון ברצינות לתרום לחוזה שלום עם הפלסטינים. הוא היה בבחינת סוס אציל המבקש לדהור קדימה אבל הסייס פרס אחז במושכות ובלם. פונדק סבר כי מתוך השלטון יוכל להשפיע וזו מחשבה הגיונית שלפעמים היא עובדת ולפעמים לא. הטרגדיה של פונדק, שגם אם היו לו הצלחות נקודתיות, הסך הכל המצטבר מוכיח שבמקרה שלו זה לא עבד וזו גם הטרגדיה של כולנו.
בכל השנים שחסה תחת המטריה של פרס לא הביע תמיכה בסרבני יש גבול. ייתכן ובליבו חש סולידריות עם סרבני הכיבוש, אולם ליד פרס, שהצבא הוא בבת עינו, לומר זאת משול לניתוק הקשר. משעה שעזב את ניהול מרכז פרס לשלום, חש יותר חופשי, ולפני מספר חודשים קיבל את פרס ליבוביץ המחולק על ידי תנועת יש גבול. בהסכמתו לקבל את הפרס, שהרי ידע על שם מי הוא מחולק ומי המחלק, יש שתי אפשרויות, או שהיה איתנו לכל אורך הדרך ויצא מהארון, או שעשה תיקון והגיע למסקנה שהסירוב לקחת חלק בפשעי הכיבוש והאפרטהייד הוא לגיטימי.
ועוד שתי הערות:
גדעון לוי כתב מאמר בשבחו של פונדק, כך היה צפוי וראוי (הארץ 13.4.2014) אולם המאמר הכיל שני משפטים שהם טיפות הזפת שמקלקלות את חבית הדבש, ולא עושים חסד לא עם הכותב ולא עם פונדק. כותב לוי: 'פונדק היה ציוני אוהב ישראל ולא אוהב ערבים'.
אין כמעט יום שעובר מבלי שמישהו יזרוק לעברי את המשפט ''למה אתה אוהב ערבים ושונא יהודים?''
הייתה תקופה שניסיתי להסביר שאיני אוהב או שונא עמים. אני אוהב את ילדי, את בת זוגי, את חבריי, בהם יהודים, ערבים, גרמנים, אנגלים, קניאתים ועוד בני ארצות שונות שיקצר המקום למנות את כולן. אבל בעיקר אני אוהב זכויות אדם להם זכאים בני אדם ללא קשר למידת קרבתי אליהם, ושונא את הפרתן ואת אלה המוציאים את ההפרות לפועל. כאשר נוכחתי שזה לא עוזר והשאלה מוטחת בפני שוב ושוב שיניתי את תגובתי והסתפקתי בתשובה כי אהבה אי אפשר להסביר ובכך סוגר עניין. במציאות הישראלית, כאשר אומרים על אדם שהיה מוכר בעמדותיו היוניות, ליברליות, שמאליות כי אהב את ישראל, היה ציוני ולא אהב ערבים, זה נשמע כניסיון לרצות את הימין, בבחינת ''גם בשמאל לא כולם אוהבים ערבים'', בקיצור, מריח לא טוב, וזה גם לא יעזור, כי בעיני הימין הוא תמיד יישאר ''פושע אוסלו''.
המשפט השני שהשאיר טעם לא טוב: פונדק
... בא אל השלום ממקום פטריוטי מאד... (
שלום לך, ''פושע אוסלו'') לא העוול לפלסטינים תדלק את האש בעצמותיו אלא עתידה של המדינה''. כאילו אמרת שאם היו מוכיחים לו כי הכיבוש לא גורם נזק לישראל היה משלים עימו. נראה לי שבכך גרם עוול לאיש. כל מי ששמע או קרא את דבריו בטקס חלוקת פרס ליבוביץ, ראה לפניו הומניסט שנאבק נגד הכיבוש גם בגלל העוולות שהוא גורם לשכנינו, וזה גם לא יכול להיות אחרת.
יהי זכרו ברוך.
28 שנים
בעד מספר ימים ב-21 באפריל 2014, יציין המתריע הגרעיני
מרדכי ואנונו, ואיתו חבריו ותומכיו בישראל ובעולם, 10 שנים לשחרורו מכלא אשקלון. מרגע יציאתו מהכלא הוטלו עליו הגבלות שעיקרן איסור יציאה מישראל, איסור כניסה לשטחים הכבושים, איסור לשוחח עם עיתונאים ותיירים, איסור להתקרב לנציגויות דיפלומטיות. הגבלות אלו, המתחדשות מדי שנה, הפכו את ישראל עבור ואנונו לבית כלא אחד גדול, והוא בבחינת אסיר ציון שיש להיאבק על שחרורו, כפי שנאבקו בשעתו על שיחרור אסירי ציון בברית המועצות. אין כל עילה להגבלות, להוציא נקמנות של השב''כ והמלמ''ב שלא יכולים להשלים עם כך שמרדכי ואנונו, לאחר כליאה של 18 שנים, מהן 12 בבידוד, לא הביע חרטה והוא שלם עם מעשהו. כבר מזמן הגיע הזמן לתת לו ללכת. אין לו סודות, כל שידע מסר לסנדיי טיימס הלונדוני, ואין לו כל מידע נוסף, שהרי 28 שנים הוא מחוץ לכור בדימונה. 18 שנות המאסר ועוד 10 שנים של הגבלות, יחד 28 שנים, הן די והותר. ישוחרר אסיר ציון מרדכי ואנונו LET MY PEOPIE GO.
והרי החדשות בממלכת הגזענות הישראלית
- שופטת בית המשפט העליון דפנה ברק ארז ממשיכה להתקרנף וכתבה פסק דין המגבה את הצבא באיסור שהטיל על רץ מרתון מעזה שביקש להשתתף במרתון בית לחם. איזו סכנה ביטחונית נשקפת מרץ המרתון? זהו, שלא נשקפת כל סכנה אבל האיסור הוא חלק מרשעות הכובש המכריז: אני בעל הבית. נראה שהשב''כ ידע מדוע אישר את מינויה, קרוב לודאי לאחר שהבהירה כי דמוקרטיה נועדה למחקרים באקדמיה וכי בכל הקשור לממלכת הצבא והשירותים החשאיים היא תשתף פעולה ולא תשבור את החזית של שופטי העליון המקפידים למלא אחר הנחיות השב''כ. כך נראה צדק בג''צי כלפי פלסטינים.
- עתירה של ארגוני זכויות אדם להשוות את דיני המעצר של קטינים ובגירים פלסטינים מהשטחים הכבושים לאלה של המתנחלים, שהרי הם מתגוררים באותו שטח, נדחתה על ידי בג''ץ השופטת עדנה ארבל כתבה פסק דין, לפיו האפליה ממנה סובלים הפלסטינים היא ''מידתית וסבירה''. זהו חידוש בינלאומי שאם יאומץ על ידי בתי משפט בעולם תחזינה עינינו במי שיזוכו מגזענות משום שהאנטישמיות שלהם הייתה סבירה ומידתית.
- הרב דוד לאו, הרב האשכנזי הראשי אמר בראיון להארץ לרגל גיליון פסח (14.4) שיש לצמצם את זכאי חוק השבות מפני שמדינת ישראל צריכה להחליט האם היא מדינה יהודית או מדינת סעד של העולם השלישי.
- שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת (אברהם ארבל, בנימין ארבל, אסתר הלמן) הרשיעו את ח''כ לשעבר סעיד נפאע ביציאה למדינת אויב ומגע עם סוכן זר בגין ביקור בסוריה עם משלחת של כהני דת דרוזים שביקשו לבקר במקומות קדושים ולהיפגש עם קרובי משפחה. זו כמובן הכרעה קשה עם רוטב גזעני. עיתונאים יהודים אזרחי ישראל ביקרו לא פעם במדינות אויב, כמו למשל רון בן ישי, עיתונאי ששירת ומשרת את הממסד הצבאי, ביקר בסוריה ולבנון, נפגש עם הרבה סוכנים זרים לפי משמעות החוק אבל לא הועמד לדין. זהו מקרה אחד מני רבים.
חג חירות שמח.
חילופי תפקידים
אדרבא .
