עיון בספרה של רינה בן עמי ''אינדיה מיה'' - מסע אנושי של אשה אל הודו שלה, הוצאת JOYA, 152 עמודים, 2013.
מסע לארץ אחרת מכין אותנו למסע אחר נופים, סיפור של מקומות, תמונות צבעוניות שמגרות את הדמיון... אבל המסעות להודו כבר מזמן הפכו למסעות מסוג אחר, למפגשים מן הסוג השלישי.
ספרי מסעות להודו הציגו לנו סיפורים של ישראלים שהלכו לחפש אחר תוכן אחר, אחר זהות, שיצאו לבקש את עצמם בעולם קסום ומטריף. התרגלנו לקרוא חוויות כאלה מפיהם של צעירים לאחר צבא או בשלבי מעבר בחייהם. מבקשים דרך, מבקשים לחשוף סודות בארץ לא נודעת.
במרבית המקרים מצאנו יומני מסע שחשפו לנו תורות רוחניות, סיפורים שבהם למדנו איך מוצאים שם בהודו את מסתרי הנפש, מסתרי ה'עצמי'. והנה לפנינו ספר נוסף, של רינה בן עמי, שבנקודת מפנה בחייה, יצאה להודו להכיר את עצמה מחדש.
אין זו תורה רוחנית, שרינה באה לחשוף, אלא חרך הצצה לעולמה של צעירה, שבהתנתקה מן המציאות הרגילה, היא רואה דברים אחרת, מגלה תובנות דרך קלידוסקופ שרואה מזווית שונה.
מתברר, שהודו היא אכן תחנה מטאורולוגית שבה מבקשים את כיוון הרוח, שבה מחפשים דרך, שבה מגלים אור אחר.
רינה בן עמי הייתה בשלב שבו נפרדה מאבי ילדיה, והנה היא במסע אחר חייה, מנסה למצוא נתיב אחר להתחבר אל העולם, מבקשת משעול אל המגע הבלתי אמצעי עם הזמן, עם המקום, עם הסובבים אותה – ובעיקר עם עצמה.
חיפוש אחר אוצר פנימי
הספר הוא יומן מסע, ואכן לפנינו פנוראמה של מסעות הנפרשים בלשון צבעונית ומושכת, וכמו בספר מתח עוצר נשימה, אנו אכן מתוודעים לנתיבים מפותלים, למקומות קסומים, לנופים עירוניים ואנושיים. כקוראים זו חוויה מטלטלת, ואנו חשים, שאנו בסוג של המשך לאינדיאנה ג'ונס. הנה אנו כאותם מחפשי אוצרות ומטמונות גנוזים. וכאן המרדף הוא אחר אוצרות הנפש, מסתרי העצמיות.
הטלטלה של המסע אכן מציגה לפנינו את סערת הנפש של רינה בן עמי הכותבת – והיא שוזרת בין התיאורים היבשים של המעברים ממקום למקום – הארות של תובנות שניצתות בה. כך, למשל, אנו קוראים בין השיטין:
במסע החיים שלי, כך למדתי, יש אירועים, שאין באפשרותי לשנות. הם מתרחשים. הם עובדה קיימת. כל שנותר לי לעשות זה לקבל אותם ולבחור את האופן, שבו אני תופשת אותם, מפרשת אותם''. אנחנו תמיד אחראים לבחירה שלנו...(עמוד 33)
ממרחק זמנים, ממרחק דרכים היא צופה בחייה, רואה את המסלול שבו חיה את חייה, שלב שלב, כיצד התחתנה, למדה, התקדמה... והיא היא מגלה את צופן החיים:
כשהתחתנתי, הכול היה מוגמר מבחינתי בדמיון ובמחשבות - רציתי ילדים וידעתי מתי אביא אותם, גם אם התכנון הזה לא הלם את מציאות חיי אז...בכל פעם הייתי מוצאת לי מטרות ויעדים חיצוניים מאוד ברורים - עוד לימודים, עוד תואר, עוד רכישה... עוד קידום בעבודה... ואת כולם השגתי, לא משנה בכלל מה היה המחיר. ואלוהים עֵדִי, שהיה לכל אחד מהם מחיר. ראיתי את המטרה ולא את הדרך.(עמוד 28)
שם בלב הודו היא מגלה אמת שנזנחה:
היום אני יודעת שבדרך איבדתי בראש ובראשונה את עצמי.בשלב אחר בדרך היא עוצרת לרגע ואומרת לעצמה ולנו:
זאת הייתי אני, שבראיית העולם שלי אז, ויתרתי והנחתי את החלומות בצד (עמוד 26).
המשבר בחיי המשפחה, הפרידה – כל אלה מוצגים עתה באור אחר:
בעת שבה לכאורה איבדתי את האהבה, התחלתי למצוא אותה שוב מחדש, אבל הפעם בתוך עצמי, כאדם. גם תיאור פשוט של יציאה מן החדר במלון למרפסת מקבל לפתע משמעות אנושית מיוחדת:
היום אני מבינה, שהיציאה הזאת באותו בוקר, המעבר הסמלי הזה מהחדר הפרטי שהכיל רק את עולמי, אל המרפסת שכמו הגישה לי את העולם הרחב, ייצגה עבורי את משמעות המסע הזה. היא ביטאה את תחילת המעבר שלי מהפְּנים לחוץ, ובעת ובעונה אחת גם מהחוץ לפְּנים (עמוד 45).
לצפות במשברים מרחוק
לאורך כל המסלול רינה בן עמי מציגה בפני עצמה אתגרים, מציבה מולה מראות ענק, כדי לצפות בעצמה מקרוב וללא חשש, בוחנת עצמה לנוכח השינויים והתמורות שהיא חווה. באומץ נחשף משבר הפרידה מבן זוגה, המחשבות על ילדיה, המבט על הילדים בהודו תוך שהיא מנסה לראות דרכם את ילדיה. ומעבר לכל זה, סיפור התקרבות אינטימית עם ישראלי אחר הנמצא במסע להודו. והכול בלשון מעודנת, בכתיבה שמבקשת לתאר את ההתקרבות הרוחנית, את החום, את המעברים. בין לבין – צצים כל השינויים שחוותה לפני כן, ויש קישור מתמיד בין הזמנים. מסע שיש בו הצגה אמיצה ''אלה הם חייך''.
המפגשים עם בני הכפרים, עם התרמילאים, עם המוזיקה, עם התרבות – הכול נחשף בדרך לא שגרתית תוך חשיפה אישית, ומגוון המבטים הייחודיים שלהם מציג גלריה של התנסויות בלתי אמצעיות. רינה בן עמי, שבעבר ידעה לצאת באומץ למסע של 'מלכת המדבר' – שוב נמצאת לפנינו במדבר החיים, ובכל רגע היא מחפשת את הסנה הבוער, והדפים בהם נפרשים ההגיגים והתובנות הם כאותה בערה לא נגמרת. הנה לפנינו השיח הקדמון שאינו אוכַּל - והדפים הנכתבים חזקים דיים לשאת את עוצם החוויה.
החופש והצמא לאתגרים שזורים לאורך כל הדפים, וכך היא כותבת על חווית המסע לבד בארץ זרה:
תחושת הצמא והרעב החלו מנקרות בי...ובכלל לא משנה שהשולחן הזה נועד רק לשניים. זאת תחושה מוזרה, שמתוך הלבד שלי, אני פתאום מוצאת את עצמי בתוך סוג של חבורה, ובכל פעם מישהו בא והולך, ושוב בא. בחוויה הזאת, הלבד היה לי נהדר. יכולתי לצאת מתוכו כשרציתי ולהכיר כל כך הרבה אנשים, לבחור עם מי להיות, ועדיין לא להתחייב. לאף אחד...כן, אני יודעת שהתחושה הזאת קיימת גם בחיים הרגילים, אבל כאן, במקום שבו את קמה בבוקר ולא חייבת לעשות שום דבר, הדברים מתרחשים בקצב אחר (עמוד 45).
חשיבה אחרת, קצב אחר
רינה בן עמי מנסה במפגשיה לתור אחר האמת של האחרים, ומתוך הארת הדרכים שנפרשים לפניה, היא מגששת אחר האור שלה, הדרך שלה:
הרבה רוחות נשבו במסע חיי, רוחות שטלטלו את העץ שלי מצד לצד, זעזעו את הגזע שלו, והפכו אותו מצמרתו ועד לשורשיו. בשנים האחרונות מצאתי לי טריק מכוונן קטן. בכל פעם שקושי היה מגיע אל פתח חיי, הייתי מחדירה חמצן טרי ונקי אל תוך ריאותיי, ושואלת את עצמי, במי את בוחרת היום? במה את בוחרת היום? הופכת את הקושי לאתגר.(עמוד 102)
להגיע לארץ אחרת זה אומר להסתגל לאורחות חיים אחרים, לחשיבה אחרת, לקצב אחר:
רק דבר אחד לא לקחנו בחשבון – את אינדיה... הודו שכל דבר בה אפשרי,ובאותה מידה לא אפשרי. שהקצב שלה הרבה יותר איטי מהקצב המערבי (עמוד 104).
כל יום הוא פרק לימוד חדש, דרך להעשיר את החיים:
במסע הזה אנו מגיעים למקומות חדשים בחשכת הלילה, וכשמתעוררים מגלים אותם באור יום... ואז מיד ממשיכים. כזה הוא, נדמה לי, גם תהליך הלמידה וההתעוררות שלנו בחיים האמיתיים (עמוד 120).
תובנות חיים מרתקות
הספר שזור בתובנות רבות, ורק מי שיקרא אותו וייחשף לכל השפע, יוכל לספוג את הכול. אסיים בתובנה, שרינה שוזרת בפרקי הסיום. פרקים אלה הם פרקי תמצית לכל המסע, מעין דרך שלה לשמש כמאמנת אישית לכל אחד ואחד – וכאן היא מתייחסת לקושי שלנו לעשות שינויים בחיים:
זה כנראה אחד האתגרים שניצבים בפני הטבע האנושי, במקום שבו הוא נמצא כיום. אנחנו מבקשים להקיף את עצמנו בדברים ובאנשים 'קבועים', בחיי שגרה עם גבולות ומסגרות ברורים... האבסורד הוא, שאם נתבונן בטבעם הפשוט של החיים, נבין שהדבר הכי קבוע בהם, הוא תנועה ושינוי. הכול משתנה וזז מיד. אנחנו צריכים ללמוד 'לזרום' כמו מים בנהר החיים (עמוד 148).
הנה כמה תובנות השזורות בין הדפים:
- במקום שיש רצון, תמיד יימצא עוד מקום, או מקום לעוד (עמוד 70).
- האופן שבו אנו תופשים בית, משקף את עולמנו הפנימי (עמוד 51).
- לפעמים אנחנו מוותרים על דברים חשובים, בשביל דברים שאנחנו ממציאים (עמוד 26).
- כשאני מאפשרת מקום למשהו אחר, אני מעניקה אותו גם לעצמי (עמוד 71).
חשבון נפש
רינה בן עמי אכן יצאה למסע בזמן של חיפוש עצמי, בתקופה של חשבון נפש. המעברים בדרך, המפגשים הרבים, המסע בתוך המציאות השונה, כל אלה היו לה דרך להתגבר על משבר, על שאלות שניקרו בה, על שאלות בשעת מעבר, בפרשת דרכים. נפתולי המסע הם אכן עבורה דרך לגלות את הודו שלה, ובה בעת לגלות את ההוד שלה, את היופי הפנימי שלה. רינה חושפת בפנינו סיפור מסע, שהוא הזדמנות לבנות מחדש זהות באמצעות התמודדות עם הזהות הקודמת.
הטלטלה והסערות מחזקות בה את תחושת הבחירה – ולכל אורך המסע, כל מצב חדש הוא בעיניה צומת דרכים, הזדמנות לבחירה. התובנות שלה הן דרך עבורה לגלות את עצמה, את הייחוד האנושי שלנו, יכולתנו לבחור, יכולתנו לעצב את זהותנו. ולרינה דרך לומר לנו: בכל יום אתם מעצבים את זהותכם מחדש, ולפעמים מחדשים אותה והרי היא כחדשה. בין הדפים אנו חשים את רינה בן עמי לוחשת לקוראים: צאו לדרך איתי, ותגלו שתמיד צריך לצאת לדרך.
מסע אנושי אל העולם הפנימי שנשכח
