נגינת הגעגועים ממרומי כרמיאל

צלום: רבקה תפארת

מצפון תיפתח הטובה. כמה מלים על שירתו של אברהם לוי, שירה שבאה מן הצפון ונכנס עמוק ללב בעקבות השקת ספרו, ''נגנית געגועים'', בקיץ 2012.

שיריו של אברהם לוי מלאי געגועים, מלאי אהבה לנופים, לאדם. לפנינו שירה שהיא התבוננות, שירה שהיא מסע אחר הרובד הנגלה של העולם, כדי להבין מה הלקח, מה מוסר ההשכל לאדם. כותב אברהם לוי:
עד היום החווה והאדם / מחפשים עוד בעודם / את הפרי ממנו שאפשר / לאכול ולחיות לעולם.

החטא הקדמון לא תם, על פי משנתו של אברהם לוי, החטא טבוע בלב האדם, ייעודו לבקש את החיים ואת הנצח, והצירוף המיוחד שלו: ''מחפשים עוד בעודם''

כמו מבליט את הארעיות מצד אחד – ומצד שני את הרצון לבקש יותר, לבקש עוד, מעבר לגבולות האדם. האדם מבקש להמריא, לעבור את הגבולות.

מסכם אברהם לוי באותו שיר:
אפשר לכתוב כפליים / על בן האדם והחיים / גם אם תכתוב פעמיים / החיים הם אותם חיים.

עיניו של אברהם לוי צופיות בעוצמה רבה על הגליל, על הטבע, על הגשם – והוא מנסה להבין את הצופן המיוחד של החיים בלב ארץ פורחת. כך למשל הוא תוהה על חשיבותה של השקדייה, שנותנת פרחיה רק בעונה קצרה, לעומת פרחי פרי הדר, שמדיפים ריח נינוח, ויש בצדם פירות, והם משום מה זוכים לתהילה ולשירה פחות מן השקדייה. כמשורר, מביט אברהם לוי – וכמו שהוא מנסה להבין את ההיגיון של החיים, גם הוא מנסה לפצח בפנינו את הצופן של הטבע, של הפריחה.

מה פלא שהוא כותב שירים על הרי הגליל, על כרמיאל העיר האהובה עליו?

את הרי הגליל הוא עוטף ברוח קודש מיוחדת – והוא כותב בערגה נבואית:
רוח מרחפת על הרי הגליל.
אברהם לוי כותב באהבה על הנוף, על הציפורים, ממש מרגיש כחלק אורגני מן הטבע, מן הגליל:
על ההרים מרחפות הרוחות / בודאיות זורמים מי הגשמים / הנשר מרחף ברקיע / הציפור עפה לה בין העצים.

מי שקורא בשירי הטבע שלו סופג אהבה אמיתית לטבע, לצמחים, לנחלים – ואתה חש שהוא מחובר בכל נימי נשמתו לאדמה הזאת כבן הארץ הזאת – וכך הוא מתפייט (עמ' 42):

שיחי הזעתר והמרווה ... את ריחם לנשום ניתן החצב מגביה ומביט מעל כולם משקיף.