האם ניתן היה למנוע את מלחמת יום כפור?

ברצוני להקדים הקדמה קטנה לנושא המאמר, על מנת שהקורא יוכל לשקול את הדברים בפרספקטיבה רחבה ככל האפשר. לצערי – ואני מרשה לעצמי לומר לצער כולנו ובמיוחד לאנשי קהיליית המודיעין – כי אני אולי בין הבודדים המחזיק בדעה, שבתנאים ובהתפתחויות ששררו אז משני צדי תעלת סואץ, את מלחמת יום הכפורים אי אפשר היה למנוע. אפשר היה אולי למנוע את המלחמה אבל לבטח לצמצם את נזקהּ, אילו הרמטכ''ל הישראלי, במקום להלחם את מלחמת האתמול, היה מכין את צבאו למלחמה הבאה – כמו שעשה עמיתו המצרי. הטוענים נגדי אומרים כי המסמכים הרשמיים של ארה''ב שהותרו לפרסום, מאשרים שניתן היה למנוע את המלחמה.

בערבית יש פתגם האומר ''מי שידו באש אינו דומה למי שידו במים'' (הפתגם העברי המקביל אומר ''מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננין'', אלא שלענייננו הפתגם הערבי יותר קולע). על דרך המשל נאֹמָר, כי התבוסה הצבאית ב-‏1967 צרבה עמוק בבשרה של מצרים, וגרמה למצרים כוויה עמוקה ביותר בגאווה הלאומית שלה. בעוד שמנגד ישראל ומנהיגיה היו באים למו''מ לאחר טבילה במים הקרים של בריכה מפוארת. כך ראה סאדאת את הדברים, ועם הנכות הזאת הוא לא יכול היה להשלים. כאשר טענתי לראשונה לפני חמש שנים, כי הד''ר אשרף מרואן היה סוכן מצרי, הדעה הכללית של אנשי המודיעין בקרבנו היתה שאני הוזה. במיוחד קמ''נים שטפלו או נחשפו לחומרים שהוא העביר לנו. אלא שלאט לאט נסדקה חומת ההתנגדות הזו. לימים אפילו צבי זמיר פרסם בספרו כי גולדה היתה ספקנית לגביו. וכעת פורסם שגם הרמטכ''ל דוד אלעזר ברגע האחרון הבין שנפל בפח שטמן לנו אשרף מרואן.

---

לאחרונה יש פרסומים הטוענים שניתן היה למנוע את מלחמת יום הכפורים, ויש המדגישים כי ראש הממשלה דאז, הגב' גולדה מאיר, יכלה למנוע את המלחמה ולא עשתה זאת. כל שעליה היה לעשות להקשיב מעט לנשיא מצרים, או להיענות לדרישותיו. בכך עושים עוול גדול לגולדה מאיר, שעשתה רבות למנוע את המלחמה. כפי שעוד יתברר בהמשך, להיטותה הרבה למנוע את המלחמה, היא היא שסייעה לסאדאת להפתיע אותנו. וכאן המקום אולי להתריס כלפי המקטרגים על גולדה מאיר: מדוע צריכה היתה ראש ממשלת ישראל להיכנע לגחמותיו של הנשיא המצרי? כי כל מה שהוא רצה, שישראל תסלק את צבאה מגדות הסואץ, כדי שהוא יוכל לפתוח את תעלת סואץ לשיט – כדי לסייע לכלכלתה הרעבה של מצרים; כל מה שהוא רצה שישראל תסתלק מסיני ובכך להשיב את האדמה הכבושה לבעליה. אלא שסאדאת לא היה מוכן לשלם על כך את המחיר – שהדבר יעשה תמורת הסכם. אם כך, מדוע צריכה ישראל, לאחר ארבע מלחמות עם מצרים, להיכנע לדרישות של מנהיג המסרב להכיר בקיומה? לחתום אתה על הסכם שכנות? שהרי מאז שחר ההיסטוריה כך נהגו עמי תבל. אם יש טענה כבדה שצריך להלקות בה את הגב' מאיר לא על מניעת המלחמה, אלא שהיא לא צחצחה חרבות ליום פקודה במקביל לפעילות המדינית – ממש כפי שעשה יריבה המצרי. הטרגדיה היתה שהיא סמכה על הגנרלים מדושני העונג שאפפוהָּ.

במחקר חדש על מלחמת יום כפור, שיתפרסם בסתו הקרוב, עולה מסקנה הפוכה, והיא שאת המלחמה ההיא אי אפשר היה למנוע. גולדה מאיר לא יכלה למנוע את המלחמה, כי סאדאת רצה במלחמה בכל מאודו, כדי להשיב למצרים את גאוותה האבודה. בנאומו בפני הפרלמנט המצרי, ביום שלישי 16 באוקטובר 1973, בעוד צה''ל מנהל קרב הבקעה לחציית התעלה מערבה, אמר סאדאת, בין היתר, את הדברים הבאים: נדרתי לאלהים ונדרתי לכם, שנוכיח לעולם כי תבוסת 1967 היתה אירוע חריג בהיסטוריה שלנו, ולא תופעה קבועה. סאדאת כעס מאד על הרמטכ''ל שלו הגנרל סעד א-דין אל-שאזלי, על שקלקל לו את נאום הנצחון בפרלמנט, כאשר אפשר לצה''ל לצלוח מערבה. לביוגרף שלו אמר סאדאת, כי אחת הסיבות לגירוש המומחים הסובייטים, היתה למנוע מישראל את התירוץ, בבוא הזמן, שהיא נלחמה נגד הרוסים ולא נגד המצרים. הדברים האלה מובאים בביוגרפיה ''סאדאת האיש והאגדה'' (سادات الحقيقة والأسطورة).

מרדכי גזית שהיה מנכ''ל משרד ראש הממשלה בימים ההם, מעיד כי גולדה מאיר יזמה לפחות שבע פעמים פניות לנשיאי מצרים ללא הועיל. הפניה הראשונה היתה לנשיא נאצר ביולי 1969. בחודש אפריל 1970, גולדה פנתה אל נשיא רומניה ניקולאי צ'אושסקו, שינסה לתווך בינה לבין נאצר. בתאריך 13 לינואר 1971, ישראל העבירה מסמך שלום למצרים באמצעות השגריר יארינג. שגריר מצרים באו''ם סירב לקבל את המסמך, בטענה שאין בכוונת מצרים לקיים כל מו''מ עם ישראל, אלא עם השגריר יארינג בלבד. בחודש מאי 1971, גולדה בקשה ממזכיר המדינה האמריקני, וויליאם רוג'רס, שבקר אז בארץ, שיפגיש בינה לבין סאדאת. בחודש מאי 1972, נשיא רומניה מודיע לממשלת ישראל כי סאדאת מוכן להפגש עם עם מנהיג ישראלי. גולדה נסעה לרומניה והשיבה לצ'אושסקו בחיוב. התוצאה היתה שסאדאת חזר בו.

כל המקטרגים נגד גולדה מאיר מתעלמים משני עיקרים משמעותיים שהתרחשו בעולם הערבי. הראשון היא וועידת הפסגה, שהתקיימה באוגוסט 1967 מיד לאחר מלחמת ששת הימים, בח'רטום בירת סודאן. בוועידת זו הצהיר נשיא מצרים דאז, גמאל עבד א-נאצר: לא מו''מ עם ישראל; לא הכרה בישראל ולא יהיה שלום עם ישראל. ומה שנלקח בכח יוחזר בכח. והעקרון השני הוא, שמנהיגי ערב, שלא כמו מנהיגי ישראל, עומדים מאחורי הצהרותיהם הפומביות – במיוחד אם הן קבלו גושפנקא של העולם הערבי.

מרגע שסאדאת נעשה נשיא, הוא חזר על הצהרתו של נאצר בשינוי נוסח: מה שנלקח בכח לא יוחזר בדרך אחרת. כל הצעותיו ו/או יוזמותיו היו תכתיבים שהתבססו על ''שלושת הלאווים'' של חרטום; וסאדאת ידע כי ישראל לא תסכים להם. דוגמא בולטת לכך, שרבים מן המקטרגים מתבססים עליה: בפברואר 1973 מסר חאפז איסמעיל, היועץ לבטחון של סאדאת, להנרי קיסינג'ר יוזמת ''שלום'' חדשה. בתגובה להצעה אמר לו קיסינג'ר: אני מציע לסאדאת שיהיה ריאלי. אנו חיים בעולם שמתנהל לפי עובדות, ומאחר שמצרים הובסה במלחמה, היא אינה יכולה לבוא בדרישות של מנצח. הביוגרף של סאדאת, העתונאי והסופר מוסא צברי, כתב עליו בהקשר הזה, כי הוא תעתע בכולם, ושיחק בעצבים של כל העולם. אפילו קיסינג'ר שלא הכיר את נכלוליותו נפל אצלו בפח. מרגע שסאדאת הכניס את קיסינג'ר לתוך הקלחת המזרח-תיכונית, מזכיר המדינה האמריקני ניסה לתווך בין ישראל לבין מצרים במטרה למנוע מלחמה. ביום ששי ה-‏5 באוקטובר 73, שוחח קיסינג'ר עם שר החוץ המצרי מחמוד ריאד, וסוכם ביניהם כי המגעים להסדר עם ישראל יתחדשו לאחר הבחירות בישראל.

סאדאת פעל בשני המישורים הצבאי והמדיני במקביל, וללא כל קשר בין האחד לשני. מצד אחד הוא צחצח חרבות למלחמה, ומאידך הוא בא בדברים עם שועי עולם, כדי להוכיח שהוא פעל באמצעים מדיניים בטרם ''נאלץ'' לצאת למלחמה. במשך שנתיים ימים הצבא המצרי עמל קשות, ועבר אמונים מפרכים, כדי להוכיח לעולם כי הצבא המצרי מסוגל לחצות את קו בר-לב. שום מנהיג לא ישים מחסום בפני צבא כזה ברגע הקובע (בהקשר הזה אני מזכיר לקורא את הפוטש הצבאי שיזם האלוף עזר וייצמן, כאשר זרק את דרגותיו על שולחנו של לוי אשכול – כאשר היה נדמה לו כי אשכול מהסס לצאת למלחמה).

הסופר והעתונאי אברהם רבינוביץ, שחקר את מלחמת יום הכפורים, שואל בספרו: האם דיפלומטיה סבלנית היתה משיגה שלום? שאלה זו חייבת להשאר כהשערה בלבד, למרות שבדיעבד זה נראה בלתי אפשרי. הוא גם הוסיף כי הערבים סרבו להשלים עם התבוסה של 1967. האדם המקורב ביותר לסאדאת, אשתו ג'יהאן, ספרה לעתונאי ישראלי בשנת 1987, שסאדאת נזקק לעוד מלחמה אחת כדי לנצח, ולהכנס למו''מ לשלום מעמדה של שוויון. בהקשר הזה הנרי קיסינג'ר מוכן להעיד כי שנים לאחר ההסכם בין ישראל למצרים, בשיחת רעים אמר לו סאדאת: כי אם ארה''ב היתה מסוגלת בפעולת תיווך לגרום לישראל לסגת לקווי ה-‏4 ביוני, מבלי שמצרים תידרש לחתום על הסכם שלום עם ישראל, הוא סאדאת היה מקבל זאת, אבל בחוסר רצון, כי זה לא היה משיב למצרים את הגאווה שלה. צריך להיות ברור כי במקרה הזה סאדאת ניסה ללטף את האגו של קיסינג'ר. שהרי הוא הונה גם אותו לפני המלחמה, כאשר נתן לו את התחושה, שהוא (קיסינג'ר) מנע מלחמה.

במסיבה לרגל פרישתו של ראש ממשלת מצרים, כמאל חסן עלי, שוחח שגריר ישראל במצרים עם כמה גנרלים מצריים בדימוס, ושאל אותם ''כיצד היה מגיב הנשיא סאדאת לו ראש הממשלה היתה נענית בחיוב לנאומו כבר בפברואר 1971?'' הגנרלים השיבו: ''ללא חציית התעלה, אפילו רצה הנשיא סאדאת להיכנס למשא ומתן לשלום נפרד עם ישראל, לא יכול היה לעשות כן''. על שאלתו של השגריר ששון הבהיר מוסא צברי במלים ברורות: סאדאת ראה במלחמת יום כפור את קו פרשת המים במלחמות שבין שתי המדינות. הוא נחוש היה לשבור את שרשרת הנצחונות של ישראל על מצרים.

האירוניה היא שגולדה מאיר ברוב להיטותה למנוע את המלחמה, זרמה עם תיווכו של הנרי קיסינג'ר בנושא זה. הוא היה האיש שלחץ עלינו לבל נעשה מעשה כלשהו שיקפיץ את המצרים מריבצם. לכן גולדה לא הסכימה לגיוס המלואים ביומיים שקדמו למלחמה. יתרה מזו, גולדה מצידה שלחה לו אגרת שבה התחייבה כי לישראל אין כוונה לתקוף את מצרים וסוריה. וזו היתה סיכת הבטחון שהבטיחה את הצלחתה של ההפתעה המצרית. גולדה מאיר היתה מודעת לשגיאתה והכתה על החטא הזה באוטוביוגרפיה שלה. וכך היא כתבה: שהעולם בכללותו, ובפרט אויביה של ישראל, צריכים לדעת שהנסיבות שבהן קופדו חייהם של יותר מ-‏2500 ישראלים שנפלו במלחמת-יום-הכפורים לעולם לא תחזורנה. סאדאת עשה את שגיאת חייו כאשר גולדה מאיר בקשה הפסקת-אש ב-‏12 באוקטובר, והוא סירב. אבל הוא נפל קרבן ליצר החמדנות שלו. המטכ''ל המצרי דיווח לו שצה''ל בסיני שבור ומתפורר, ולכן הוא פעל בניגוד גמור לפתגם האומר בשפתו כי ''החמדנות גורמת להפסד'' (الطمع يقل ما جمع).

צריך להדגיש כי עד המלחמה סאדאת לא דיבר על הסכם עם ישראל או על הכרה בה, והמלה שלום שורבבה כדי לשרת את המדיניות המצרית כמקבילה למלחמה. סאדאת חשש להתעמת עם העולם הערבי. אלא שלדאבון ליבו המלחמה שיזם לא קצרה את התהילה שהוא רצה בה. כזכור המלחמה הסתיימה כאשר צה''ל חונה 101 ק''מ מקהיר; הארמיה השלישית המצרית מכותרת על סף השמדה, ורק לחץ אמריקני הוא שמנע את חיסולה. ביום הראשון לשיחות באוהל בק''מ ה-‏101, נסע אל''מ דן שומרון עם ג'יפ כדי להביא את הגנרל גמסי המצרי לשיחות באוהל. בדרך אמר הגנרל המצרי למח''ט הישראלי: ''אם בתנאי פתיחה אידיאליים כאלה המלחמה הסתיימה כפי שהסתיימה, זה אומר שאנו לעולם לא נוכל לנצח אתכם במלחמה''.

זה מה שהביא את סאדאת לעשות אתנו שלום בנגוד גמור לכל העולם הערבי. כי מנוי וגמור היה עמו שעליו להחזיר את כל חצי האי סיני למצרים – ובזכרו את דברי קיסינג'ר על עובדות החיים, הוא הבין שהסיום הצבאי הזה לא מבטיח לו זאת. זאת היא הסיבה בהא הידיעה שהוא הפתיע אותנו בירושלים.

---