תרבות הישיבה על אוכף החמור
ثقافة على برذعة الحمار

תמיד כשאתה מעלה מאמר באתר הזה, אתה מזכיר לי שכנה שהיתה לנו בימי ילדותי, שקראו לה ''חנונה המקוננת'' (حنونة النعاية). היא היתה מקוננת מקצועית. אז הגיע הזמן שאאיר לך כמה פינות אפלות בהווי הפלסטיני.

בשנת 1960, ואני סטודנט באוניברסיטה העברית, התכנסו באולם הכניסה של בנין לוי מספר סטודנטים ערביים. הסטודנטים היו פעילים פוליטיים שלמדו אז באוניברסיטה בירושלים. אני הייתי ישוב על ספסל צדדי והקשבתי למהלך השיחה שלהם. הם כמובן לא תארו לעצמם שאני דובר ערבית. המוטו של מנהל הדיון היה ''אנחנו מעוט ערבי, ואנחנו צריכים תמיד לזעוק שאנחנו מופלים לרעה''. כולם הסכימו עם התיזה הזאת, לא היה אחד שהתנגד. באמצע הדיון כאשר ראיתי לאן מובילים הדברים, קמתי ואמרתי לסטודנטים הצעירים שגישה כזאת לחיים רק תזיק להם. הם הופתעו – ואני הלכתי. כדי להמחיש את ההבל שבטענתם, אדגיש שני נתונים. הגב' רייפנברג שהיתה אחראית על מעונות הסטודנטים בגבעת רם, נתנה עדיפות אוטומטית לכל סטודנט ערבי, שבקש להתגורר במעונות – אפילו אם הוא בא מבתי עשיר. לסטודנט יהודי היא תמיד אמרה: ''אתה תמיד יכול לשכור חדר במשפחה יהודית'', ודחתה אותו – אפילו הוא בא מבית עני. הנתון השני, לסטודנטים הערביים, שבאו ברובם מן הגליל, הנמיכו את סף הדרישות לקבלה ללמודים. וההסבר לכך היה פשוט: רמת ההוראה במגזר הערבי בימים ההם היתה נמוכה. היו סטודנטים יהודים שכעסו על כך, אבל אין ספק שההחלטות הללו היו צודקות, כי אחרת המציאות היתה מונעת מהצעירים הערביים מוכשרים לרכוש השכלה אקדמית. זה היה אז.

לפני למעלה משלושים שנה, מפקד אזור והודה ושומרון פואד בן-אליעזר נפגש עם מלך הר חברון השיח' מחמד עלי אל-ג'עברי. במהלך הפגישה שאל פואד את השיח' מדוע אי אפשר לטפח מנהיגות מקומית צעירה? על כך השיב השיח' במשפט קצר וקולע: ''זהו עם פחדן שאינו יודע בושה'' = هذا شعب يخاف لا يستحي. למי שאינו יודע או שאינו זוכר, נאמר כי בימים ההם השיח' ג'עברי לא היה מקובל בחברה הפלסטינית, כי הדעות שלו היו בניגוד גמור לדעות של הד''ר שלנו.

לפני כעשרים וחמש שנים הייתי במצרים, במהלך שיחה עם פקיד בכיר, לפתע הוא שאל אותי אם אני יכול להגדיר לו פלסטיני? ואני לא ירדתי לסוף דעתו. ואז הוא אמר לי: הפלסטיני ראשיתו פושט רגל ואחריתו באדמה. בערבית זה נשמע אחרת: الفلسطيني – اولته فلس واخرته طين.

לפני עשר שנים עבדתי במגזר הערבי בגליל. ובאחד הימים אחד החוכמולגים הערביים העלה טעונים כמו אלה שמעלה הד''ר עודטללה, הגיב על כך באזנַי חבר ערבי קרוב, בחור משכיל בלי תואר של דוקטור, ואמר: احنا ساكنين باحلى الفيلات وبنركب أحدث المرسيدسات, ولكن من الناحية العقلية ظلنا قاعدين على برذعة الحمار = אנחנו גרים בווילות הכי יפות, ונוסעים במרצדסים הכי חדישים, אבל מבחינה מנטלית אנחנו עדין יושבים על האוכף של החמור. ורק נזכיר לד''ר עודטללה, כי כאשר אמרו למשה דיין, כי למען השלום עם מצרים הוא שינה את דעתו, אז משה דיין השיב: רק חמור לא משנה את דעתו. ואם הוא מקצין את דעתו במקום לשנותה – אז אני משאיר לד''ר הנכבד לתת את התואר המתאים לכך.

בפסיכולוגיה חינוכית יש כלל שאומר: כאשר מתיחסים אליך באופן חריג, ראשית לכל תשאל את עצמך האם היחס הזה אליך נובע מעצם התנהגותך? ורק אחר כך תחפש סיבות אחרות. השכם וערב ערבים כמוך אומרים לנו: השפה לא שלנו, ההימנון לא שלנו, התרבות לא שלנו, הדגל לא שלנו – ואצלנו היהודים פוחדים לשאול: אם כל כך רע לך פה, אז מה אתה עושה כאן? היהודים חיו בפולניה 1100 שנים, וכאשר הורע להם, הם עזבו את פולניה. חלק הגיעו לכאן וחלק נסעו לארה''ב. אבל האמת היא שכאן הכי טוב לכם. במדינות ערב לא אוהבים את הפלסטינים, כי הם מחרחרי ריב ומדון. אם היו מעבירים את ישוביכם לשלטון של ערפאת, שם הייתם חייבים לשאת בנטל שהמדינה היתה מטילה עליכם. ואילו כאן אתם מתגאים בכך שאתם פטורים.

ברפובליקה הרביעית של צרפת, לפני הגנרל דה-גול, המפלגה הקומוניסטית הצרפתית היתה הכי גדולה. 40% ממושבי הפרלמנט היו שלה. ואף על פי כן, היא אף פעם לא הרכיבה ממשלה ולא השתתפה בשום ממשלה. כי היא הפחידה את המפלגות האחרות. ולכן כולם עשו יד אחת נגדה. הוא הדין אתכם. אתם כל הזמן נגד. בכל פעם שמנסים לקרב אתכם לדמוקרטיה אתם מאשימים אותנו בגזענות ובפשיזם.

בשנת 1948, לא רק הפלסטינים הכריזו עלינו מלחמה, גם הדרוזים השתתפו במלחמה לצדכם – נגדנו. אבל הטרגדיה שלכם היתה שהמנהיג שלכם היה המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני, והמנהיג של הדרוזים היה השיח' אמין טריף. המנהיג הדרוזי, אדם בעל עקרונות עם הגיון של אדם חכם, אמר לצאן מרעיתו, החיים הם ''תן וקח''. אי אפשר לחיות במדינה מבלי לקחת בה חלק לטוב ולרע. חברי הכנסת שלכם היום הם יורשיו של המופתי. אילו מנהיג יהודי בישראל היה שואל את האוכלוסיה הערבית: אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך, תשאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה. בהתאם לאווירה שאתה תומך בה, הח''כים הערביים היו מאשימים אותו בגזענות ובפשיזם. והיו אומרים לו שהשוויון הוא חובת המדינה, אבל לא החובה שלהם. אגב, את השאלה הזאת שאל ג'והן קנדי במסע הבחירות שלו לנשיאות: Ask not what your country can do for you, ask what you can do for your country.

הצבור הערבי לא הולך להצביע, כי המפלגות שלו לא ישנו עבורו את המציאות, שאתה דורש לשנות. שני חברי כנסת ערביים המשתייכים למפלגות יהודיות יכולים להועיל לצבור הערבי פי אלף מחמש מפלגות ערביות, שהן דומות למפלגה הקומוניסטית הצרפתית. חברי הכנסת שלכם הם מקוננים מקצועיים. והצבור הערבי אינו זקוק למי שיבכה על עברו, אלא למי שיבנה את עתידו. ואנחנו שמים את מבטחנו בזמרת הערביה הנהדרת מרים טוקאן, שמשתתפת השנה בפסטיבל הזמר. אנשים כמוה וכמו אשת הטלביזיה, המנחה הערבית, הגב' לוסי אהריש – מסתבר שהנשים הערביות הן שתסלולנה את הדרך לעתידכם. כי לערביי ישראל אין גברים. וכה אמר לי הפקיד המצרי הבכיר, כאשר התייחס לפלסטינים: هذا شعب عديم رجالة. אתם מתביישים להיות ישראלים, ומעדיפים להקרא ''ערביי 1948'', יתומים של הזמן ההוא.

תפסיקו לקונן ותתחילו להשתלב.