שלטון יחיד מונוליטי מול אנרכיה דמוקרטית

בימים אלה מתפרסמים ברבים חלקים סודיים מדו''ח וועדת אגרנט, והדברים נוגעים בעיקר לדרג המדיני. רבים מבין העתונאים וגם חלק מן הסופרים, יצאו בשצף קצף נגד וועדת אגרנט, על כך שבדו''ח שלה הוועדה טפלה אך ורק במנהיגות בצבאית, ונמנעה מלטפל במנהיגות המדינית. אבל מה לעשות שוועדות חקירה פועלות לפי כתב-מינוי, שבו מצויין/ים נושא/ים שהוועדה תחקור אותו/ם. ובכתב המינוי לא נכללה הממשלה כנושא לבקורת. ואז כזכור, הוועדה מצאה את הפקוד הצבאי העליון אשם בהשתלשלות הארועים שקדמה למלחמת יום הכפורים 1973, והטילה את מלוא האחריות על הרמטכ''ל וראש אמ''ן. לזכותה של ראש הממשלה, הגב' גולדה מאיר ייאמר, כי היא לא קבלה את מסקניות הביניים של הוועדה, שפטרה אותה ואת חבריה מכל אחריות - והתפטרה מראשות הממשלה. זה היה מעשה הסיום של מלחמת יום הכפורים בצד הישראלי – הצמרת המדינית ואתה ראש המטה הכללי וראש אגף המודיעין סיימו את תפקידם.

אבל כדי להבין את גודל המפלה הישראלית מחד, ואת ההישג המצרי האדיר מאידך, כדאי שנחזור לנקודת ההתחלה של שני השליטים: ראש ממשלת ישראל, הגב' גולדה מאיר, ומולה נשיא מצרים אנואר סאדאת. שניהם הגיעו לשלטון באותן נסיבות. ראש ממשלת ישראל, לוי אשכול מת לפתע מהתקף לב בשנת 1968. ונשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר מת גם הוא לפתע מאותה סיבה. המוות של שני המנהיגים היכה בהלם את אזרחי שתי המדינות.

בישראל מפלגת השלטון סבלה משסע פוליטי קשה בין המחנות - מפלגת העבודה, אחדות העבודה ורפ''י. היורשים האפשריים למנהיגות: במפלגת העבודה היה שר האוצר פנחס ספיר; באחדות העבודה היה יגאל אלון; וברפ''י היה משה דיין. פנחס ספיר, שהיה האיש הכל-יכול במפלגת העבודה, הצהיר מיד כי אינו מתאים להיות ראש ממשלה. במשך שנים, המאבק הפוליטי הסמוי בין שני האחרים, דיין ואלון, היה לא קל. לא היתה ביניהם שום הערכה הדדית. ולכן בצמרת המפלגה חששו, כי התמודדות בין השניים על המנהיגות היא מסוכנת, ועלולה לגרום לקרע במפלגה. ואז הערכתו של פנחס ספיר שאם גולדה מאיר תזכה בכתר המנהיגות - על כך לא יהיו עוררין. ואכן זה מה שקרה, וגולדה מאיר, נבחרה על ידי המפלגה לרשת את לוי אשכול כראש הממשלה. צריך לציין שגולדה מאיר כבר היתה בגיל 70, אשה חולה שסבלה מסרטן וקבלה טיפולים כימותרפיים בסתר.

גם במצרים, מותו המפתיע של נאצר היכה בהלם את הצבור המצרי כולו. שכן האיש היה נערץ על ידי עמו. אמנם המוות הפתיע את הצבור המצרי לחלוטין. אבל לאנשים שהיו סביבו, הדבר לא בא בהפתעה, כי מצב בריאותו היה ידוע להם היטב. ואם נוצר חלל בצבוריות המצרית, היתה זו תחושת היתמות הכואבת שחש העם המצרי. אלא שבמצרים, בניגוד לישראל, לנשיא נאצר היה סגן-נשיא – מיודענו אנואר סאדאת. ובמקרה הזה היה מי שימלא את החלל השלטוני מכח החוק. אלא שגם שם היו לא מעט תככים בצמרת הפוליטית. בסביבתו הקרובה של נאצר היו סמי שרף, השר לענייני הנשיאות; שעראווי גומעה, שר הפנים החזק ועלי צברי, חבר הוועד הפועל של האחוד הסוציאליסטי ואיש הקשר בין הצבא המצרי ובריה''מ.

הם היו למעשה האנשים החזקים ששלטו במצרים, והיה להם כינוי ''מוקדי הכח''. הם שלטו במצרים בשמו של נאצר כמובן, כי נאצר היה חולה תקופה ארוכה. זמן קצר לפני מותו, חשף אותם נאצר בפני סגנו וחברו הטוב, אנואר אל-סאדאת כאשר אמר לו: ''המדינה הזו נשלטת על ידי כנופיה יא אנואר''. ולאחר מותו של נאצר, הם סרבו לוותר על עמדות הכח שלהם. והם הגיעו להסכמה ביניהם, כי יאפשרו לסאדאת למלוך, אבל לא לשלוט. דהיינו, להמשיך את השליטה הסמויה שלהם כמו בתקופתו של נאצר. הם לא ידעו, כי נאצר חשף אותם בפני סאדאת, שהיה ידוע כאדם חלש, בגלל נאמנותו לנשיאו. עד שלפתע ב-‏15 במאי 1971, כל הגורמים העוינים לנשיא סאדאת נעצרו והושמו בכלא, בפעולה שנקראה ''מהפכת התקון''. בכך ביסס סאדאת את מעמדו כנשיא מצרים.

ואז הוא ניגש לתכנן את מלחמת יום הכפורים: אמונים צבאיים, תכניות מלחמה, רכש צבאי וסיוע ממדינות ערב, כיון שהרוסים לא נטו לסייע לו בהתחלה. כאשר השתתף בדיונים צבאיים, סאדאת תמיד לבש מדי צבא, כדי להחדיר לתודעתם של הגנרלים שלו, שהוא אחד מהם והוא המפקד עליון (כך העידה אשתו). אבל מבחינה צבורית, מעמדו של סאדאת ברחוב המצרי היה שפוף מאד, בגובה הדשא. כי הרחוב לא ידע על ההכנות הצבאיות. אבל הצבא נתן לו גיבוי מלא. וזה נתן לו את השקט. מכאן ואילך קל היה לסאדאת לתכנן את מדיניות החוץ שלו, ואף להוציאה אל הפועל.

פרופ' מיכאל הנדל, מומחה לענייני מודיעין, כתב ספר ''דיפלומטיה של הפתעות'' (The Diplomacy of Surprise) – השוואה בין שלושה מנהיגים: היטלר, ניקסון וסאדאת. פרופ' הנדל קובע שקל יותר למנהיג יחיד לקבל החלטות, ולהחליט על שינויים במדיניותו, ואם הוא אדם חזק הוא אינו חייב להתייעץ עם איש. בספר מסופר על ראיון שנתן סאדאת לעתונאי ג'יימס רסטון מ''הניו יורק טיימס'' בדצמבר 1970. העתונאי שאל את סאדאת אם יהיה מוכן להכיר בישראל, וסאדאת השיב לו בצורה נחרצת: ''לעולם לא! לעולם לא! לעולם לא! זהו נושא שאיש לא יוכל להחליט עליו באופן חיובי''.

והנה לאחר מלחמת יום הכפורים, כאשר התברר לסאדאת, כי בכח צבאי לעולם לא יוכל לקבל את סיני בחזרה, הוא עשה מהפכה שקטה בחשיבה המדינית שלו, מבלי שאיש היה מעורב בה. והיתר כבר היסטוריה. אבל מה שחשוב היה לפרופ' הנדל להדגיש, כי לשליט יחיד קל יותר לקבל החלטות, אפילו אם חלק מהדמויות הסובבות אותו לא מסכימות. ומן הדין כאן להזכיר כי שר החוץ של סאדאת איסמעיל פהמי, התפטר מיד כאשר סאדאת הודיע על נסיעתו לירושלים. מדינות ערב נתקו אתו את היחסים. ושוב כאשר נשאל סאדאת אם מצרים תחזור אל העולם הערבי? הוא השיב בבטחון מלא: ''מצרים לא תחזור לעולם הערבי. העולם הערבי הוא שיחזור למצרים''.

מנגד היריבה שלו, ראש ממשלת ישראל הגב' גולדה מאיר, עמדה בראש ממשלה קואליציונית בשיטת משטר פרלמנטרית. היא לא יכלה לעשות מהפך של 180 מעלות במדיניות החוץ שלה, דוגמת זה של סאדאת, מבלי להיוועץ בשותפים הקואליציונים שלה – ולקבל את הסכמתם. דהיינו, ממשלה קואליציונית הנשענת על שיטת מימשל שאינה מאפשרת משילות נאותה ויציבה. ועם כל זה שהיא שלטה היטב בממשלתה, היא לא יכלה להפתיע את שותפיה בקואליציה בנקיטת צעד מדיני חריג - שלא בהתאם להסכם הקואליציוני.

בנושאים הצבאיים, לגב' מאיר לא היו מתחרים, כי היא היתה תלויה בחסדיהם של הסובבים אותה באופן מוחלט. בל נשכח כי היו אתה רמטכ''לים לשעבר, ואלופים לשעבר בדרג המדיני – בנוסף על צה''ל ואלופיו. אנשים שהוכיחו את כוחם במלחמות. ולמרות שהיו לה מקרים, שתחושת הבטן שלה כאשה ראתה את הדברים אחרת – לעתים היא העירה על כך, ולעתים היא שתקה. כמו המקרה עם המרגל המצרי אשרף מרואן. יותר מפעם אחת, כך מתאר צבי זמיר בספרו, גולדה אמרה לו שהיא לא מאמינה שהאיש הוא סוכן ישראלי. והיא שאלה אותו בקול רם: כיצד זה יתכן שהאיש יבגוד באבא של אשתו או בסבא של נכדיו?

סאדאת בהיותו שליט יחיד, יכול היה להדיח את הרמטכ''ל שלו באמצע המלחמה, כיון שחלק על הוראתו של הנשיא. ובישראל, עקב הפתיחה הכושלת של המלחמה אי אפשר היה להעביר קצין מתפקידו לתפקיד אחר, על אף שתנאי המלחמה חייבו זאת. בין אם זה נבע משיקולים פוליטיים (בחירות בשער), ובין אם זה נבע ממאבקי כח בין זרמים שונים של הצבא: צנחנים מול שריון, או יוצאי פלמ''ח מול יוצאי ההגנה וכו'. תופעות שמקומן לא יכירן במדינה של שליט יחיד.

פרופ' הנדל אומר בספרו, כי את כל ההחלטות החשובות ביותר קיבל סאדאת לבד, ללא כל התיעצות. וגם אשתו של סאדאת העידה על כך בביוגרפיה שלה. סאדאת העיד על עצמו, ''לעולם איש לא יכל לדעת על מה אני חושב, ואיני משתף איש במחשבותי''. את הסודיות וההתבודדות הזו הוא רכש בהיותו אסיר בכלא. ומנגד, היריבה שלו גדלה על ברכי הדמוקרטיה, שצריך לשתף את החברים, וכל החלטה צריכה להתקבל באופן קולקטיבי.

זהו הרקע שאיפשר לסאדאת להפתיע את ישראל במלחמה ב-‏1973, ובשלום ב-‏1977.

---