מדי שבוע, דקות לאחר שהשלמתי את כתיבת הטור ולאחר ששוגר בלחיצה על מקש המחשב, אני מתחיל לשקול ולהתלבט בנושא שייבחר לשבוע הבא – וכמעט ללא יוצא מן הכלל – והבחירה קשה.
השבוע התלבטתי בין ארבעה נושאים שונים:
- במקום הראשון כיכבו ''גיבורי תג-מחיר'', אנשי ארגון הטרור הישראלי המתהדרים בכינוי המרשים, כינוי שנועד להפוך את פעולותיהם הנלוזות לתגובה כמעט לגיטימית. שמחתי כי בחרו במנזר בלטרון לכתובת ''ישוע קוף''. הרי יכלו לבחור את מסגד אל-אקצה ולכתוב שם ''מוחמד קוף''...
- חשבתי על הקרע ביחסי וושינגטון-ירושלים. על האיוולת הכפולה – נזכרתי בסרט הבריטי הנפלא ''העכבר ששאג'', ניסיון העימות של ישראל הקטנה מול הענק האמריקאי, והרהרתי בסכנה שבהימור המוחלט בניצחונו של מיט רומני בבחירות נובמבר;
- הרהרתי בצער ובכאב בפרשת הרפז. להיכן התדרדרה הצמרת הצבאית-ביטחונית שלנו, ומה המסר שאנו מקרינים בחוץ – לציבור בארץ, ולאויבינו;
- ואולי על המערכה ה מדינית החדשה – להעלות על נס את ה''פליטים'' היהודים שגורשו ממדינות ערב. אל מול הפליטים הפלסטינים התובעים את: ''זכות השיבה'' תובעים גם יהודי ארצות ערב את זכות השיבה?
מרוב לבטים, ולקראת השנה החדשה בחרתי לסקור את השנה שחלפה, בחרתי במספר אפיזודות חיוביות, בחרתי בכף הזכות.
פתחנו את השנה בשובו של
גלעד שליט מן השבי. הייתי מן המסויגים מדרך המו''מ וניהול המשבר, אך שמחתי כמו הרוב המכריע בעם שהפרשה נסתיימה. סוף, סוף, ולאחר למעלה מחמש שנים, חזר גלעד הביתה. ולשמחת כולנו חזר שלם וככל הנראה אף לא שבור ברוחו.
ממשלת ישראל קיבלה החלטה קשה וכואבת. טוב שהתקבלה ההחלטה.
אי אפשר שלא להיות גאים בהצלחתה הפנומנאלית של ''כיפת ברזל''. בזמן שיא עומדת לרשותנו מערכת-מגן שאין דומה לה בעולם. אכן, כל טיל מיירט עולה ביוקר וללא כל יחס למחיר הרקטה המיורטת, אלא שבחישוב המאזן חובה לזכור את עלות הנזק שנחסך.
אני מיצר על כך שפורסם פומבית, אכן ''ממקורות זרים'', סיפור מבצע ''אריזונה'', סיפור התקיפה וההשמדה של הכור הגרעיני שבנתה סוריה הרחק בעומק המדבר. יחד עם זאת, ודווקא על רקע הפטפטת הבלתי פוסקת סביב פרויקט הגרעין האיראני, שמחתי לקרוא ולהתפעל מן המבצע הנקי, החלק והמוצלח – מבצע שהיו שותפים לו הדרג המדיני והצבאי. על רקע מה שקורה אצלנו היום טוב לדעת שאפשר גם אחרת.
חזרתי וביקרתי השנה שוב – הפעם עם קבוצה נכבדה של באי ה''שישי אסטרטגי'' - במתקני קצין החינוך הראשי של צה''ל, אלה מתקנים המנסים להציל ולשקם אוכלוסיות מיוחדות המתגייסות לשרות הצבאי. שוב התפעלתי והתרגשתי מן המסורת המבורכת של צה''ל הרואה עצמו לא רק כוח צבאי אלא גם מנוף למשימות לאומיות חשובות ומבורכות. מדי שנה עוברים במתקנים אלפי חיילים וחיילות. אלה יוצאים עם השכלה כללית, יש – עולים חדשים – עם עברית בסיסית, ואחרים – עוברים תהליך גיור שאיננו מבזה, וכן הלאה וכן הלאה.
ולבסוף, בחוג המשפחה – השאנו השנה נכד ונכדה. הרחבנו את המעגל המצומצם לעוד שתי משפחות. הנכד הביא לנו משפחה מזיכרון יעקב, מראשוני העלייה התימנית לארץ-ישראל, בתחילת המאה הקודמת, ואלו הנכדה הביאה חתן, אף הוא בן למשפחה תימנית מרחובות, מעולי מרבד הקסמים. אנו מחכים בכיליון עיניים לראות נינים, ואלה יתקשו להשיב על השאלה האווילית בני איזו עדה אתם...
ולקראת מחר,
שוב – שנה טובה, שנה עם בשורות טובות לפרט ולכלל, שנה שבה כל רואי-השחורות יתבדו.
הבחירה הקשה
