לפני למעלה מ-40 שנים הוקם סמוך ללטרון היישוב נווה שלום. היישוב הוקם על ידי ה
נזיר הדומיניקאני
ברונו הוסאר אשר נולד כ
יהודי ב
מצרים, במטרה לקדם דו-קיום בישראל בין יהודים לערבים אזרחי המדינה. שמו של היישוב סמלי ומסמל את שאיפת המקימים ליצור יישוב אשר יביא את ה
שלום.
נווה שלום הוא כפר שיתופי בו מתגוררות כ-50 משפחות, מחציתן יהודיות ומחציתן ערביות, בהן ערבים נוצרים ומוסלמים. היישוב ומוסדותיו מנוהלים ע''י ועדות הנבחרות ע''י כלל החברים. התושבים ביישוב – להוציא בודדים המועסקים במוסדות היישוב, עובדים, כל אחד במקצועו ורובם מחוץ למקום.
בכפר פועלת מערכת חינוך דו-לשונית ודו-לאומית. כל כיתת לימוד כוללת תלמידים ותלמידות יהודים דוברי-עברית וערבים דוברי ערבית. תוכנית הלימודים מנוהלת ע''י מורים יהודים הדוברים גם ערבית וע''י ערבים הדוברים גם עברית. הלימודים בכיתה מנוהלים ע''י כל מורה בלשון האם שלו או שלה, יחד עם זאת, אם תלמיד מתקשה להבין את השיעור נדרש המורה להסביר לו הדברים בלשון האם של התלמיד. המוסד הקיים הוא ברמה של בי''ס יסודי בלבד. אין לכפר היכולת להמשיך בחטיבת הביניים ובלימודי התיכון. תלמידים המסיימים שש שנות לימוד מתפזרים בבתי ספר ביישובי הסביבה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, התלמידים היהודים בבתי ספר עבריים והערבים בבתי ספר ערביים או נוצרים.
ביקרנו במקום לאחרונה במטרה ללמוד ולהתרשם מן הפרויקט יוצא הדופן. התרשמנו מן הכפר היפהפה הממוקם על אדמות מנזר לטרון ומן הכוונה הנעלה לקיים דו-קיום אנושי ואמיתי בין שתי הקהילות הלאומיות. יחד עם זאת, יצאתי מאוכזב מן התוצאה.
נתחיל בבעיות אובייקטיביות. קהילה המונה 50 משפחות איננה יכולה לעמוד במבחן הניסוי יוצא הדופן. ראוי להכפיל ולשלש את מספר המשפחות (על בסיס אותו העיקרון). אין לרשות הכפר אדמות המאפשרות התרחבות, ובשל אופיו המיוחד – הם אינם מסוגלים לקבל השלמות קרקע ממינהל מקרקעי ישראל או מן הקרן הקיימת – ''שהרי לא יעמידו קרקעות הלאום לרשות ערבים...''
המבחן העיקרי של הכפר המשותף הוא במוסדות החינוך. ללא הרחבה, אין מקום לחטיבת הביניים וללימודי תיכון משותפים. גם למערכת החינוך הממלכתית קשה לעכל מוסד יוצא דופן זה. מוסד שאיננו רק עברי ואיננו רק ערבי. ראוי ששר החינוך יאמץ את הפרויקט ויגלה לגביו גמישות.
אולם עיקר האכזבה היא דווקא במישור האידיאולוגי. דו-הקיום בכפר, כפי שהוא מתנהל היום במקום מתאפשר רק כאשר התושבים היהודים במקום מבטלים כל סממן של זהותם הלאומית הישראלית. אין שם דגל, אין שם יום עצמאות וימי זיכרון, ועצוב לשמוע שצעירים יהודים בני הכפר, המשרתים בצה''ל מתביישים להסתובב בכפר במדים.
ולעניין חוק ההסדרה
מנסחי ''חוק ההסדרה'' מבקשים לקבוע בחוק כיצד לנהוג באדמה שהמתיישב עליה, מעל ארבע שנים, לא ידע כי יש לה בעלים פרטיים. ועיקר החוק – אין מחזירין.
ראוי כי יראו המציעים כיצד נפתרה בעיה זו בתנ''כ.
בספר מלכים ב', פרק ח', פסוקים א' – ו' מסופר על האישה השונמית אשר עזבה את ביתה ותגר בארץ פלשתים שבע שנים:
... וַיְהִי, מִקְצֵה שֶׁבַע שָׁנִים, וַתָּשָׁב הָאִשָּׁה, מֵאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים; וַתֵּצֵא לִצְעֹק אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֶל-בֵּיתָהּ וְאֶל-שָׂדָהּ... וַיִּשְׁאַל הַמֶּלֶךְ לָאִשָּׁה, וַתְּסַפֶּר-לוֹ; וַיִּתֶּן-לָהּ הַמֶּלֶךְ סָרִיס אֶחָד לֵאמֹר, הָשֵׁיב אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לָהּ וְאֵת כָּל-תְּבוּאֹת הַשָּׂדֶה, מִיּוֹם עָזְבָה אֶת-הָאָרֶץ, וְעַד-עָתָּה.
כוונה נעלה – תוצאה מאכזבת
''אולם האכזבה היא במישור האידיאולוגי''
