בימים אלה (ב-16 בחודש) ימלאו 30 שנה לפטירתו של
משה דיין. האיש אשר שרתתי תחתיו והייתי קשור אליו – לסירוגין, on and off – מ-1950 ועד למותו ב-1981.
משה דיין חילק את העולם לשניים – מיעוט, בו נכללו אותם אנשים שיכול היה לעבוד עימם, והרוב, כל אלה שלא הייתה לו סבלנות אליהם. אני לא רק שנמניתי על המיעוט אלא שזכיתי, מתישהו, בתחילת 1952, לעבור בהבזק של שנייה בעינו הבריאה, ממחנה הבלתי נסבלים למחנה ה''חיובי''. למן אותה שעה זכיתי לאמונו המוחלט ואף לסמכויות חריגות לפעול בשמו ומטעמו.
שלושים שנה אלה השפיעו במידה מכרעת על דרכי ועל התפתחותי האישית. זכורה לי אחת השיחות בינינו כאשר ביקשתי להשתחרר מתפקידי על מנת לצאת ללימודים, ודיין ביטל את בקשתי – ''לשם מה לך לבזבז שם שלוש שנים? כאן, התפקיד אותו אתה ממלא, אין אוניברסיטה טובה מזו''. ולימים, דווקא לאחר שעשיתי באוניברסיטה, הבינותי עד כמה צדק.
הערכתי את דיין אף כי לא נמניתי על מעריציו ולא הייתי מחסידיו. הכרתיו , כמו שאומרים, ''על הדבש והעוקץ'', והיה בו הרבה עוקץ, ואינני מתייחס לחולשותיו האישיות. הדאיגו אותי דווקא חולשותיו ומגבלותיו כאיש ציבור. אמנה כאן שתיים – משה דיין לא לחם על דעותיו כלפי מעלה. הוא היה מעלה רעיון, זורק הצעה, אך משאלה לא התקבלו על עמיתיו הפוליטיים, התקפל וויתר. וזאת בתקופה שהאהדה הציבורית ממנה נהנה הרקיעה שחקים, והשנייה – דיין הרחיק ראות לעומת חבורת המנהיגים שלצדו, אולם הוא לא הצטיין בראייה היסטורית. אלא שעל מגבלה זו חיפה בתכונתו החיובית כל כך, היכולת לשנות עמדה מקצה לקצה (הוא מעולם לא הודה כי טעה. ''הוא רק שינה עמדה כיוון שהמציאות השתנתה'').
משה דיין היה חריג מוחלט בסגנון עבודתו. הוא ידע לבחור נושא אחד או שניים, לכל היותר, מתוך הספקטרום הרחב שבתחום אחריותו. לאלה הקדיש מאה אחוז מזמנו ומרצו. הוא אף פעם לא נהג כ''רופא שיניים'' המקבל, מבוקר ועד ערב, כל עשר דקות את מי מפקודיו הרבים לשיחה. בדרך פעולה זו יכול היה לקבוע את המדיניות ולהשפיע ממש על התוצאה. שבע שנים זכיתי, כמתאם הפעולה בשטחים, להיות אחד משני הנושאים בהם התמקד בין ''ששת הימים'' למלחמת ''יום הכיפורים''. ואכן, ראינו תוצאות בשטח.
משה דיין חסר לי. בעצם הוא חסר לכולנו. חסר לנו היום מנהיג שאינו מקבל החלטות על פי הסקר המעודכן של דעת הקהל או על פי שיקול קואליציה פוליטית או פנים-מפלגתית. משה דיין לעולם גיבש את החלטותיו בעצמו. אין ספור שעות של חפירה ארכיאולוגית ושל הדבקת חרסים שמשו לו כזמן איכות להתלבטות אישית, להערכת המצב, ולקבלת החלטה חדשה ויצירתית. ו''יצירתיות'' היא החסר מספר אחת בהנהגה המדינית שלנו היום.
משה דיין מואשם ומנודה בדעת הקהל כאחד האשמים העיקריים במחדל מלחמת יום הכיפורים. אין זוכרים לו את תרומתו המכרעת בהכשרת הדרך להשגת הסכם השלום עם מצריים ובשכנוע ראש הממשלה
מנחם בגין לחתום עליו. ואין זוכרים את התפטרותו מן הממשלה משנתברר לו כי ראש הממשלה מכשיל את יישום חלקו השני של הסכם קמפ-דיוויד - החלת האוטונומיה על הפלסטינים. ב-24 בדצמבר 1980, עשרה חודשים לפני מותו, העלה דיין החולה בכנסת את הצעתו לסיום המימשל הצבאי ולהפעלת אוטונומיה פלסטינית בשטחים. סיעת דיין מנתה באותה עת שני ח''כים בלבד. 39 ח''כים תמכו בהצעתו אך זו נפלה ברוב של 53 ח''כים שהצביעו נגד, בלחץ אישי של ראש הממשלה, בגין. הייתה זו הזדמנות, ואולי אחרונה, שהוחמצה.
הוא חסר – לי ולכולנו
בחיי שלא הרגשתי בכלל שהוא חסר לי
