ממשלת ''כל פלסטין'' של היהודים

לאחרונה יותר ויותר אנשים, ידוענים אנשי שמאל, פועלים ביתר שאת להקמת מדינה פלסטינית. ההתקבצות של קבוצת אנשים לפני כשבועיים ליד מוזיאון תל-אביב – המקום שבו הוכרז על הקמת מדינה יהודית ב-‏1948, היה המעשה הראשון. ולפני כמה ימים נסעו ידוענים אחרים לרמאללה לישיבה משותפת עם אבו-מאזן ואנשיו כדי לדבר על הקמת מדינה פלסטינית. תופעות אלה הזויות לחלוטין, ומחלישות את עמדת ממשלת ישראל כלפי העולם. מה שגרוע יותר, הן מזכירות לי את ממשלת כל-פלסטין שהקימה מצרים ב-‏1949, מיד לאחר מלחמת השחרור.

ממשלת מצרים שניגפה במלחמה ההיא, ועקב כך נחלה תבוסה מדינית שלא צפתה לה, נסתה לבצע מהלך שיאזן את הנזק המדיני שנגרם לה. ממשלת מצרים יזמה את מלחמת 1948, לא כל כך נגדנו אלא יותר נגד המלך עבדאללה מירדן. הבריטים הודיעו שהם עוזבים במאי 1948 את ארץ ישראל והמצרים חששו שירדן תבלע את ארץ ישראל בקלות, כי איש לא חשב שיש ליהודים כח צבאי שיתמודד מול הצבא הירדני, שהיה בימים ההם הצבא הערבי הטוב ביותר. מאידך, המלך עבדאללה הצהיר השכם וערב שהחלום שלו והיעד המדיני שלו למלוך על ''סוריה הגדולה'' שתכלול את ירדן, סוריה, לבנון וארץ ישראל. המצרים חששו שכיבוש ארץ ישראל בידי עבדאללה יהווה מקדמה רצינית ביותר לקידום רעיון ''סוריה הגדולה''. לכן הם ארגנו את המלחמה ההיא.

אבל המציאות טפחה על פניהם בצורה מחפירה שהם לא צפוה. עבדאללה כבש את הגדה המערבית, ואיפשר לצה''ל לרדוף את הצבא המצרי עד אל-עריש והמצרים נותרו עם רצועת עזה בלבד. לכן כדי למנוע השתלטות ירדנית מלאה על הגדה המערבית, הקימה ממשלת מצרים את ממשלת ''כל-פלסטין'' (حكومة عموم فلسطين) שישבה בעיר עזה. דהיינו, בכך הם הודיעו לעולם כולו שלפלסטינים יש ממשלה על כל ארץ ישראל ולכן הכיבוש הירדני אינו חוקי.

כמובן שהממשלה המצרית הזאת הפכה עד מהרה לבדיחה פוליטית. תחילה במדינות הערביות, ואחר כך ברחבי העולם וממשלת ''כל פלסטין'' הערבית מתה מוות פוליטי מהיר מאד. עצם העובדה שאיני זוכר את האישיות הפוליטית שעמדה בראשה מעידה על כך.
והנה 60 שנה לאחר אותו אירוע יהודים טובים מישראל עושים את אותו מעשה-אונן של המצרים ומקימים את ממשלת כל-פלסטין החדשה, בגלגולה היהודי. ההכרזה של הגב' חנה מרון, שעשתה הקבלה להכרזה של דוד בן-גוריון 60 שנה קודם לכן, היתה נלעגת ביותר: ''בארץ ישראל קם העם הפלסטיני...'' אוי לה לאותה בושה. והנה וכמה ימים לאחר מכן, קמו שלושת המוסקטרים: אמנון ליפקין-שחק, יעקב פרי ודני יתום והודיעו קבל עם ועולם שבנימין נתניהו מסוכן לעם ישראל. הרמטכ''ל לשעבר וראש השב''כ לשעבר – ניחא. אבל ראש המוסד שכשל בתפקידו כאלוף פקוד המרכז ובתפקידו כראש המוסד - על מה הוא מלין? הדבר היחידי שמאחד את השלושה הוא התעוב שהם חשים כלפי ראש הממשלה.

ולאחר מכן החרו החזיקו אחריהם עו''ד משה שחל ושוב דני יתום. השניים נסעו לישיבה משותפת עם אבו-מאזן וסאיב עריקאת כדי להקים מדינה פלסטינית. ועוד באותו ערב חתם אבו-מאזן הסכם קואליציוני עם החמאס. ולמחרת בבוקר הכריז החמאס שההסכמים של אש''ף עם ישראל לא מקובלים עליו. אם כן מה עשינו? אולי אילו למדנו את המעשה המצרי של הקמת מדינה פלסטינית, לא היינו נוהגים כמותם.

---

כדי למנוע ספק אומר, כי ראש הממשלה בנימין נתניהו ראוי לכל בקורת על חדלונו הפוליטי. מצד אחד הוא רוצה להנהיג מדיניות של ראש ממשלה שקדם לו, יצחק שמיר, אבל אין לו את העוז שהיה לשמיר. ולכן הוא מצהיר הצהרות המעידות עליו כאלף עדים שפיו וליבו אינם שווים. ההליכה הלוליינית על שתי הסעיפים לא תוכל להחזיק זמן רב.
ולכן צריך למתוח בקורת קשה ככל שתהיה נגד חדלונו המדיני של ראש הממשלה, אבל ממקום של מאוויים לחיים חדשים, ולא ממקום של שנאה.

הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, היא אינטרס חיוני לישראל לא פחות מאשר לפלסטינים, אם ברצוננו לשמור על יהדותנו המדינית. אבל לא לנו להקים מדינה כזאת. אילו רצו הפלסטינים להקים מדינה יכלו לעשות זאת מזמן.

---