על דיפלומטיה וכבוד לאומי

אתמול הצהיר שר החוץ שלנו, מר אביגדור ליברמן, כי ישראל לא רק שלא תתנצל, אלא דרש ממשלת תורכיה להתנצל, ועליה לשלם את מחיר ההגנה על ארגון טרור. הכוונה כמובן לארגון התורכי IHH. שר החוץ אמר את הדברים בכנס של שגרירי ישראל בירושלים – במה מאד נכבדה לכל הדעות. היה זה מסר חד-משמעי וברור לממשלת תורכיה, הנוהגת לאחרונה לירוק עלינו בכל הזדמנות, באמצעות ראש ממשלתה ו/או שר החוץ שלה.

כל העתונאים המדיניים שלנו עטו על המציאה, ותקפו את שר החוץ על התבטאותו הבוטה על ממשלת תורכיה. יתרה מזאת, הם תקפו את ראש הממשלה על כך שאינו עושה דבר ואינו מגיב על דברי שר החוץ שלו. ועקב כך, כולם התחילו כבר לצייר איזו מערכת יחסים חולה יש בממשלה, וכל אחד הוסיף כיד הדמיון השורה עליו.

מה בסך הכל היה כאן?

שר החוץ הגיב על דברי הבלע של שר החוץ התורכי נגד ישראל. האם הוא חרג מתחום פעילותו? לא ולא. אבל אצלנו הורגלנו לכך שכאשר מדינאים זרים יורקים עלינו, אנחנו מתארים את היריקה כטפטוף גשם. מזמן אבדנו את זקיפות הקומה הכבוד הלאומי שלנו. אבל מה לעשות, יש לנו שר חוץ שאינו מוכן לוותר על כבודה של המדינה.

אבל האמת היא, מה שחורה לעתונאינו החמודים והעוקצנים, זה שעולה חדש בא ללמדם פרק על כבוד לאומי – שהם מזמן אבדו אותו. מה לעשות? אצל הרוסים יונקים כבוד לאומי, ולאחר מכן שותים ואוכלים אותו כדבר שבשגרה. גם יהדות ברית-המועצות היא חלק מהתרבות הזו, שעל כבוד לאומי לא מוותרים.

פעם, לפני הרבה שנים, היה לנו שגריר באו''ם שקראו לו יוסף תקוע. הוא היה ידוע כשגריר תוקפני כלפי תוקפיו, עד כדי כך שהדביקו לו את הכינוי ''השגריר הנושך''. מאידך יצויין, כי בשל היותץו כזה, כולם נזהרו בכבודו. אבל מעניין מי היה האיש, ומה היו יסודות חינוכו. האיש נולד בפולין (בשטח שהיום נמצא ברוסיה). את חנוכו התיכוני הוא קבל בסין. הוא למד משפטים באוניברסיטה בשנחאי ולאחר מכן יחסים בינלאומיים באוניברסיטת הרווארד בארה''ב. אבל הוא היה עוף מוזר במשרד החוץ שלנו, כי הוא לא וויתר על הכבוד הלאומי של ישראל.

לפני שלושים שנה עסקתי בקישור לאו''ם במסגרת שרותי הצבאי. יום אחד הוזמנתי לדיון במשרד החוץ על הדו''ח השנתי של אונר''א. הארגון הזה שייך לאו''ם חייב לפרסם כל שנה דו''ח על פעילותו. הדו''ח כלל שני חלקים, החלק התקציבי שלא עניין אף אחד, והחלק הפוליטי, שמדינות ערב הרעישו עולמות באמצעותו. החלק הזה תמיד תקף את ישראל. הנוהג היה שטיוטת הדו''ח מועברת לכל המדינות שאונר''א פעלה בהן, לצורך עיון והעלאת הערות על הנאמר בו. כרגיל, הדו''ח תמיד ציין את מה שהערבים כתבו לארגון על ההתרחשויות - במיוחד אש''ף.

את הדיון נהל ראש המחלקה לארגונים בינלאומיים, כשלצדו יושב סגן הנציב הכללי של אונר''א. האיש לא היה מוכן לשמוע את הערותינו, ולא היה מוכן לשנות אפילו פסיק. לצדי ישב המנהל של שרותי אונר''א בישראל. הוא ידע שהכל שקרים. ואז באמצע הדיון קמתי ואמרתי לסגן הנציב הכללי: ''אני לא חייב לשבת כאן ולהאזין לכל השקרים הנאמרים בדו''ח. האיש היושב לצדי יודע היטב כמוני שהכל שקר. אבל דבר אחד אני יכול להבטיח לך אדוני, שבשנה הבאה כאשר את תבוא לכאן עם משימה דומה, המציאות תהיה תואמת לדו''ח''. ויצאתי. התוצאה היתה, שמנהל אונר''א בארץ אמר לי כעבור שבועיים: ''דע לך שהטיוטת הדו''ח שונתה השנה, כפי שלא שונתה אף פעם''. כמה חדשים לאחר מכן, סגן הנציב הכללי של אונר''א הוחלף, כי גישתו גרמה להם נזק כבד. אבל המעניין הוא, שמנהל המחלקה של משרד החוץ שלח לי מכתב חריף, שהתנהגותי לא תאמה את הקוד הדיפלומטי.

יש רגעים, גם בדיפלומטיה, שאתה נדרש להגיב בצורה חריפה ביותר למען האינטרסים של ארצך.

---