שתי פעולות הגרילה בשטחים הכבושים בהן נהרגו 4 תושבי התנחלויות ושניים נפצעו, מהוות תזכורת שהכיבוש נמשך, וכך גם ההתנגדות. הפעולות, שתנועת החמאס לקחה עליהן אחריות, מהוות ביטוי למחלוקת העמוקה בקרב העם הפלסטיני, שכוללת כמובן גם את פתיחת השיחות הישירות בין ישראל לרשות הפלסטינית תחת פיקוחה של ארה''ב. החמאס מזה והמתנחלים מזה רואים בשיחות אלו בגידה, כל אחד בעמו שלו.
השמאל הפלסטיני, שתומך בפתרון שתי מדינות, מתייחס לשיחות בחשדנות רבה אל מול מדיניות ההתנחלות הישראלית והחשש שלחץ אמריקאי יכופף את
אבו מאזן לעבר הסכם שיהפוך את מה שייקרא מדינה פלסטינית למדינת בנטוסטן, על פי הדגם הדרום אפריקאי בעידן משטר האפרטהייד.
ידיד שלא חולק עימי את השקפת עולמי, שאל אותי מה דעתי על הריגת הארבעה, שהרי מדובר באזרחים ואזרחיות. שאלה מצוינת, שהרי חלק בלתי נפרד מהתנגדותי לכיבוש הנמשך כבר למעלה מארבעים שנים, הוא הפגיעה המתמשכת של כוחות הכיבוש באוכלוסיה אזרחית. האם המתנחלים נכללים בקטגוריה זו? החוק הבינלאומי אוסר על מדינה כובשת להעביר את אוכלוסייתה לשטח הכבוש, על כן המתנחלים אינם אזרחים תמימים, אלא חלק מכוחות הכיבוש, בוודאי המתנחלים החמושים.
כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים. גם אם הם מתגוררים בהתנחלויות הם אינם כוח לוחם ולכן יש למנוע ולגנות כל פגיעה בהם על ידי מי שנאבק בכיבוש באמצעים חמושים.
מאבק חמוש נגד כיבוש מוכר כלגיטימי במערכת הבינלאומית. כך פעלו המחתרות הציוניות, אצ''ל לח''י וההגנה, כך פעלו המחתרות שנאבקו בכיבוש הקולוניאלי באפריקה, באסיה ואירופה, וכך פעלו האמריקאים במאה ה-18 נגד הכובש הבריטי.
יש לי סיבות רבות להתנגד לחמאס, הן בתחום האידיאולוגי, כמי שתומך במדינה חילונית דמוקרטית, והן כפעיל בארגוני זכויות אדם שמגנה את הפרות זכויות האדם ששלטון החמאס מבצע בעזה. אולם בכל הקשור למאבק נגד הכיבוש החמאס לא חורג מהמקובל והמוכר בהיסטוריה האנושית.
כמי שנמנה עם העם הכובש, יהיה זה משום התנשאות להכתיב לפלסטינים את שיטות מאבקם, מה עוד ומולם עומד כוח צבאי חמוש ואכזרי שלא חס על חיי האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית, גם כשמדובר בילדים ונשים.
להכתיב איני יכול, אבל לתמוך במאבק לא מזוין אני רשאי. מול המאבק החמוש של החמאס ואחרים, אני תומך, לא רק בכתיבה, במאבק הפלסטיני הלא אלים נוסח בילעין ונעלין. גם חוסך חיי אדם ולעתים קרובות גם יותר יעיל.
ארבעת המתנחלות והמתנחלים ההרוגים הותירו אחריהם שבעה יתומים. אכן, זה מחזה קורע לב לראות את הילדים הקטנים מבכים את הוריהם, זועקים אמא בטרם הורדת הארון לקבר.
ההבדל ביני לבין מתנחלים הוא ביכולת לחוש אמפתיה לאבלו של הצד השני. כשמדובר בסבלם של פלסטינים, הם אטומים לחלוטין. אני אומר למתנחלים, חישבו לרגע על הצער והאבל העובר על הפלסטינים בסיטואציות דומות רק בממדים גדולים בהרבה.
חישבו על המשפחות בעזה שרק במלחמה האחרונה איבדו 400 ילדים, חישבו על אלפי הילדים בשטחים הכבושים שקברו את הוריהם והפכו ליתומים בשנות הכיבוש, חישבו על 1500 ילדים פלסטינים שנהרגו מאש ''כוחות הביטחון'' ב-43 שנות הכיבוש, על הצער והמשבר שעברו המשפחות. בלי היכולת לראות את האנושי והדומה בצד השני, לא תיתכן התפייסות.
הנהגת המתנחלים לא חיכתה שנייה מיותרת וגייסה את הטרגדיה והדם שנשפך למימוש מטרותיה הפוליטיות. עוד בטרם נקברו הארבעה כבר יצאה הקריאה לראש הממשלה לחזור מוושינגטון, להפסיק את שיחות השלום ולהמשיך ביתר תנופה בבניית התנחלויות חדשות. כך שופכים עוד דלק למדורה.
ההתנחלויות הן מפלצת שעלולה לקבור את כולנו, אם לא יימצאו מי שיפרקו אותה.
שיחות שלום או הצגה לתקשורת?
הנשיא
אובמה הצליח לגרור את ראש הממשלה
בנימין נתניהו ונשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן לטקס חגיגי בוושינגטון לציון תחילת מו''מ ישיר לשלום שיניב פירות ''תוך שנה'' כדברי הנשיא.
הנאומים שנישאו היו מעט חגיגיים, אבל לטקסים עם נאומים שמתבררים כעבור זמן כיריות סרק, אנו כבר רגילים. אם יש היום אחדות דעות בין ימין ושמאל בישראל הרי היא בהערכה, שמשיחות אלו לא יצא דבר, הפערים גדולים מדי. נתניהו העיר בנאומו, ''ששני הצדדים יצטרכו לעשות ויתורים קשים'', ומיד עולה השאלה: על מה יכולים הפלסטינים עוד לוותר לאחר שהרשות הפלסטינית הסכימה זה מכבר על מדינה בשטח של 22 אחוזים משטח פלסטין ההיסטורית, (הם השטחים הכבושים), ולמעשה ויתרה גם על זכות השיבה לישראל והיה וייכון הפתרון של שתי מדינות?
אין ספק שההתנחלויות הן המכשול הקשה ביותר לכל הסכם שלום. בינתיים יש מי שמעלים את הרעיון כי ההתנחלויות תשארנה על כנן תחת ריבונות המדינה הפלסטינית, תוך גלגול עיניים צדקני, מדוע שבמדינה הפלסטינית לא יהיו יהודים, כמו שבישראל יש ערבים? אלא שזו השוואה מוליכת שולל.
הפלסטינים אזרחי ישראל לא מערערים על קיומה של מדינת ישראל, בעוד המתנחלים רואים במדינה פלסטינית ישות בלתי לגיטימית. הם רואים עצמם אדוני הארץ עם קושאן מהתנ''ך, ולכן הם יהיו בבחינת סוס טרויאני שינסה לגרור את ישראל והמדינה הפלסטינית לעימות בלתי נגמר. מה עוד והמדינה הפלסטינית תזדקק לכל ס''מ שנתפש על ידי מתנחלים כדי לישב פליטים שגורשו על ידי ישראל ב-1948 ו-1967.
אינני רחוק מהדעה שלנוכח פריסת ההתנחלויות ומספר המתנחלים פתרון שתי המדינות כמעט ונשחק. אם זה המצב, אזי המאבק בעתיד יתרכז סביב דמותה של מדינת שני העמים, האם תהיה דמוקרטיה, או עוד דיקטטורה מזרח תיכונית? הגם שאני שותף להערכה שנתניהו אינו
דה גול שנסוג מאלג'יריה או
דה קלרק הדרום אפריקני שנסוג מהאפרטהייד, אני משאיר פתח צר להפתעה.
ב-30 בנובמבר 1977 פרסמתי מאמר ב''פי האתון'', ביטאון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית בירושלים, לרגל ביקורו של הנשיא
סאדאת בישראל. בין השאר כתבתי: אם ראש הממשלה
מנחם בגין, יעשה את הפריצה הגדולה ויחתום על הסכם שלום עם מצרים ויסיים את הכיבוש, אצא לרחוב עם שלט ''בגין מלך ישראל'' ולמחרת אמשיך איתו את הויכוח על דמותה החברתית והכלכלית של ישראל.
את זאת אני אומר גם לנתניהו: אם הבלתי יאומן יתרחש, והוא יחתום על הסכם שלום מכובד ומאוזן עם הרשות הפלסטינית שיסיים את הסכסוך, אצא לרחוב עם השלט ''יחי נתניהו המלך המשיח'' ולמחרת אמשיך את הויכוח על ההפרטות והצדק החברתי.
דה לגיטימציה ל''דה לגיטימציה''
ממשלת ישראל, ההסתדרות הציונית העולמית כמו גם איפאק והממסד היהודי בקהילות באירופה מנהלים עתה מסע תעמולתי אדיר נגד מה שהם מכנים ''דה לגיטימציה של ישראל''. בעיניהם הביקורת על ישראל משולה לערעור על זכות קיומה של ישראל. אינני יודע אם בעולם הרחב קונים את הסחורה הזו, אבל בישראל היא מכה שורשים. התקשורת הישראלית, בחלקה הגדול, משתפת פעולה עם המסע, ורבים בישראל, שלאו דווקא מזוהים עם הימין הקיצוני, מתגייסים למאמץ.
אני מבקש בכוחי הדל לנקב את הבלון השקרי הזה, ולומר, זהו מסע תעמולה שנועד לסתום פיות. כל הדיבורים על ''דה לגיטימציה של ישראל'' הם הבל ורעות רוח. יש ביקורת על פעולותיה של ממשלת ישראל, על הכיבוש, ההתנחלויות והגזענות, על פשעי המלחמה במלחמת לבנון השנייה ומלחמת עזה, על ההשתלטות המאפיוזית בלב ים על משט הסיוע לעזה והריגת תשעה אזרחים, על אגירת מאות פצצות אטום בישראל שמדרבנת מרוץ חימוש גרעיני באזור ועוד, ביקורת לה שותפים לא מעט ישראלים. אין לזה כל קשר עם ערעור על קיומה של ישראל. אם קיומה של ישראל בסכנה, הכתובת היא ממשלת ישראל. הסכנה נעוצה במדיניותה.
החרם על אריאל
בטוריי כתבתי לא אחת כי אין צורך להגיע לעוצמות הדיקטטורה והרודנות של גרמניה הנאצית בכדי לגרום לחלקים ניכרים של האוכלוסייה, כולל אקדמאים ואינטלקטואלים, לשתף פעולה עם רוע, עוול ואי צדק.
ישראל היא דוגמה מצוינת. אין כאן היטלר, אין גסטאפו, אין אושוויץ, יש עדיין מרחב, אמנם הולך ומצטמצם, שמאפשר חופש ביטוי, יש משטר רב מפלגתי, ובכל זאת מידת שיתוף הפעולה של כל שדרות האוכלוסייה עם הכיבוש והגזענות, החל מאלה שלא סיימו השכלה עממית וכלה בבעלי השכלה גבוהה, פרופסורים, סופרים אמנים, לא נופלת מהמצוי במשטרי עריצות.
לפני 25 שנים הוקמה בשטחם הכבושים המכללה האקדמית אריאל. לא מכבר היא שודרגה ל''מרכז אוניברסיטאי'' בחסות הממשל הצבאי שהוא הריבון בשטח. המכללה פועלת בתנאי האפרטהייד השוררים בשטחים הכבושים, רוצה לומר, אין בה סטודנטים פלסטינים תושבי השטחים. המכללה מונה היום 11 אלף סטודנטים והיא זוכה לתמיכה ממשלתית נדיבה. חלק ניכר ממענקי המחקר לסגל ניתן על ידי משרדי ממשלה.
על אף שהמכללה פועלת באזור בו שורר ממשל צבאי והפרות זכויות אדם מתרחשות כשגרה יומיומית המנוגדים לכללים בסיסיים של חופש אקדמי, היא לא הוחרמה על ידי אף אוניברסיטה ישראלית הפועלת בתחומי הקו הירוק.
יש מרצים המחלקים את עבודתם בין המכללה לבין אחד ממוסדות להשכלה גבוהה בתחומי מדינת ישראל. יש כמובן מרצים מתנגדי כיבוש שלא יעלו על דעתם ללמד במכללת אריאל, אבל הם המיעוט שאינו מלמד על הכלל.
מה שהתרחש עם המכללה באריאל, חוזר על עצמו עתה בתחום התיאטרון.
אריאל היא התנחלות עירונית, שהוקמה עמוק בתוך השטחים הכבושים במטרה למנוע רצף של מדינה פלסטינית. בקרוב מסתיימת שם בניה של היכל תרבות, שאמור לארח הצגות תיאטרון.
מתברר שבתחום התיאטרון התרחש איזה נס קטן. במשך 43 שנות כיבוש לא הופיעו התיאטרונים הציבוריים בשטחים הכבושים. לא כל כך מסיבות עקרוניות, פשוט לא היה אולם מתאים להצגות תיאטרון.
כל מנהלי התיאטרונים הציבוריים בישראל הודיעו כי יופיעו בהיכל באריאל, אף כי מדובר בשטחים כבושים. קבוצה של שחקנים פרסמה עצומה בה הודיעו כי מצפונם אינו מאפשר להם להופיע בשטחים הכבושים. מדובר בשטחים שהם מחוץ למדינת ישראל בה שורר ממשל צבאי והפלסטינים לא נהנים מזכויות אזרחיות ופוליטיות. כיבוש והפרות זכויות אדם מנוגדים לערכי תרבות. כל עוד הכיבוש נמשך אין הם יכולים לבדר בתחומו את הכובשים.
אחת החותמות, המחזאית ענת גוב, הצהירה כי עבורה לחציית את הקו הירוק משולה לדרישה מאדם דתי לחלל את השבת.
השחקנים שחתמו על העצומה גילו אומץ לב אזרחי, שהרי הם מסכנים את מקום עבודתם. ואכן, בעקבות העצומה החל מסע שיסוי נגד החותמים. שרת התרבות הצהירה כי תשקול מחדש את התמיכה הציבורית בתיאטרון, ועדת החינוך של הכנסת, בעלת רוב ימני אוטומטי, גינתה את החותמים, כך עשה גם ראש הממשלה. ארגון אמני ישראל, אמ''י, פרסם הודעה עם נימה גזענית המסתייגת מהחותמים, וקובעת שבכל מקום בו יושב יהודי יופיעו האמנים. מישהו באמ''י שכח שבארגון חברים גם אמנים ערבים. בהודעת אמ''י מופיע משפט תמוה לפיו האמנות והתרבות עומדות מעל לפוליטיקה, שעה שההודעה עצמה היא ביטוי לעמדה פוליטית. קשה להבין כיצד ארגון אמני ישראל לא מבין כי הופעה בשטחים הכבושים היא מעשה פוליטי.
קראתי בצער כי כלת פרס ישראל לתיאטרון אורנה פורת, נמנית עם תומכי הודעת אמ''י. הדבר לא מסתדר לי עם דמותה, קורותיה וגם לא עם זיכרון נעורים, כאשר אורנה פורת, עם מוניטין פוליטי של מקורבת למפ''ם, ביקרה לא אחת בקיבוצי, קיבוץ השומר הצעיר.
אורנה פורת בת ה-86 היא ילידת גרמניה (1924) והייתה חברה בתנועת הנוער ההיטלראית. היא למדה משחק בבית הספר הדרמטי בקלן, עם תום המלחמה הכירה חייל מהבריגדה, התוודעה לשואה, התגיירה וקשרה גורלה בישראל. היא יודעת היטב את פגיעתה הרעה של הגזענות, שהרי ליהודים אסור היה ללמוד בבית הספר בו למדה, וההצגות נועדו לגרמנים בלבד.
התנחלות אריאל מיועדת ליהודים בלבד. לפלסטינים שגרים בשטחים הכבושים אסור לגור בה. הצגות התיאטרון באריאל נועדו ליהודים המתגוררים בהתנחלות, שהרי לפלסטינים מהאזור, גם אם הם דוברי עברית, אסורה הכניסה לעיר, להוציא פועלי בנין שקיבלו אישור עבודה מהממשל הצבאי. וכך נוצר האבסורד שהפלסטינים בונים את היכל התיאטרון אולם אסור להם לקחת חלק במופעי התרבות. קשה להאמין שאורנה פורת תחזור בשיבתה לימי נעוריה.
היו גם תופעות מעודדות בנושא זה. רשימה מרשימה של מיטב הסופרים, המשוררים, המחזאים, התסריטאים, המתרגמים, הבמאים, המוסיקאים והאמנים חתמו על עצומה התומכת בשחקנים שהודיעו על סירובם להופיע בשטחים הכבושים בכלל ובאריאל בפרט.
כיסי ההתנגדות לכיבוש עדיין בועטים.
בנימה מעט אופטימית זו אני מאחל לקוראים שנה טובה, שנת סיום הכיבוש, והפיכת ישראל למדינה דמוקרטית לא רק ליהודיה, אלא לכל אזרחיה ותושביה.
מחזות קורעי לב
כמה הערות
