פרקי חיים – קבורתה של אמא, הדסה לוין לבית הירשוביץ

היה זה יום משמים בשנת 1945 במינכן אשר בגרמניה. אמא שכבה דואבת וגוססת על ערש-דווי במיטתה בבית החולים לחולי-ריאה, שהוסב להיות בית-חולים יהודי.

אמא היתה אז בתחילת שנות השלושים לחייה וכבר היתה רבת-מעש.
היא היתה בוגרת הסמינר למורים ''יבנה'' בליטא, ובוגרת המחלקה לשפות שמיות באוניברסיטת העיר קובנא, אז בירת ליטא העצמאית. מורה ומחנכת חרדית, אשר סיפוריה ושיריה, שמהם שרד בידי רק שיר אחד, שפורסם בעיתון העברי ''הניצוץ'', פורסמו בעתונים ובאסופות עבריים. אמא כתבה בשפה עברית עשירה, כמעט תנ''כית, ולאחר שנות דור עלה בידי לערוך ולהוציא לאור את ספרה ''בת עמי'', כשם העט לו נזקקה, בהוצאה חרדית בבני-ברק.
אמי היתה בתו של הרב יוסף לייב הירשוביץ, אשר כתב כמה ספרים בנושאי לימוד הגמרא, המוסר והדת. היא חוותה את כל מאורעות השואה. משפחתה נרצחה, לעתים-לנגד עיניה, היא ראתה ברציחתן של קהילות שלמות, על טפן וזקניהן חכמי-התורה, אך היא נותרה איתנה באמונתה באלוקיה ללא פקפוק או תהיה.

אמא, ילידת קובנא, בקרה בפלסטינה-א''י בשנת 1938, עלתה לירושלים והתפעלה עמוקות מהאוניברסיטה העברית שעל הר הצופים. חזרה לליטא, נישאה לאבי, הרב אליעזר לוין, בנו של ר' מרדכי לוין שהיה מנהל הבנק היהודי בעיר טלז'. הורי חיו בקובנא, בה גם נולדתי. אמא חזרה להוראה בבית הספר העברי וסבלה מהתנכלויות השלטון הסובייטי, כאשר ליטא נכבשה ע''י הצבא האדום ב-‏1940, בהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב הידוע לשמצה. היא סרבה ללמד בשבת וכאשר איימו בפיטוריה, ולאור בקשת המנהל והורי התלמידים, ניאותה ללמד גם בשבת, כדרישת השלטונות, כל עוד ניתן להרביץ תורה בצאן קודשים, ובלבד שלא תכתוב על הלוח, ובנקודה זו נכנע לה המפקח-מטעם.

אבי לִוָה אחד מאחיו שחלה אל רופא מומחה באסטוניה. שניהם נפלו בידי הגרמנים שפלשו אז לרוסיה ובנותיה, ומאז אבדו..
אמא עברה עמי, תינוק בן שנתיים, לבית סבי בטלז', כבקשת אבי ערב נסיעתו, ושם השיגתנו המלחמה. אמי עברה את אימי המלחמה במנזרים, בהם הִרְשׁוּהַ לעתים ללמד עברית ולטינית את פרחי הכמורה ובתמורה הרשוה לאכול ולישון שם מבלי להסגירה, סיפור מופלא כשלעצמו, ובגיטאות, בכפרים וביערות. פרשת נדודיה, סבלותיה, המראות והמוראות שראתה, כתובה בספרה ''בת עמי'', והרבה אודותיה נכתב בספר ''יסור יסרני'', של תלמידה, הרב יצחק אלחנן גיברלטר. שני הספרים הודפסו, בלי-קשר אחר ביניהם, בבני-ברק.
.
אמי, יצאה מיערותיהַ הקפואים של ליטא, ומהמחפורות הַטְחוּבוֹת בהם הסתתרה, כאשר היא כבר חולה במגוון מחלות, שהקטלנית בהן היתה השחפת. היא הצליחה, בעזרת קצין יהודי בצבא האדום, להוציאני מידי הליטאים, אשר לידיהם מסרה אותי, אחר שנוכחה שֶׁיָחָד עִמִי סוף שנינו לאבדון, ואשר סרבו להשיבני לידה בתום המלחמה. היא החלה במסענו, דרך פולין, צ'כיה וגרמניה, בדרכה לארץ-ישראל, אך במינכן כשלה סופית ואושפזה.

על ערש דווי השלימה אמי את כתיבת ספרה על קורותיה וקורות יהדות-ליטא בשואה. ספר שהחלה את כתיבתו עוד בגטו, על נייר מודעות שהפיצו הגרמנים ושרד ברובו בנדודיה, באופן מופלא, בידיה. אך לא זאת רציתי לספר. הארכתי מעט כדי להביא את הרקע לסיפור שאותו אכן חפצתי לספר.

הייתי אז כבן חמש, קתולי קטן ודתי מאד. כמובן שלא היה לי שמץ מושג במיתולוגיה, אך ידעתי יפה להצטלב, לשאת שתי כפותי בתפילה, לכרוע בפני הצלוב ולפחוד מהיהודים צולבי-ישוע. אמי בקשה אותי מידי ה''דווטקות'', מעין נזירות, שבידן הופקדתי. משאלו סרבו ניסתה לקחתני בכח, בעזרת שני לוחמים יהודים מהצבא האדום, אלא שכל אנשי הכפר נקהלו עליהם והדבר לא צלח. אז השמיעו באוזני סיפורי-אימים על היהודים, החל מזה שלכולם זנבות, שהם רוחצים ראשי-ילדים בשמן-רותח ועוד ועוד. כמובן שפחדתי אז מאד ליפול בידי היהודים, ומשנחטפתי מידי הליטאים הייתי מפוחד מאד ועויין כלפי אמי, אשר גם כך התקשתה לגדלני במחלתה ובחוסר-כל. כעבור תקופה לא ארוכה נמסרתי לטיפולה של אשה טובה וקשוחה, עת אושפזה אמי בבית-החולים.

באחד הימים נטלני קרוב משפחה רחוק, ישראל קפלן, סופר אידי, מורה והסטוריון של השואה, אשר גם היה ממוריה של אמי בסמינר היהודי למורים, לבקר את אמא בבית-החולים. עודני זוכר את פניה המשופים. עורה היה מתוח על פניה וכמעט שקוף. היא התיסרה במכאוביה. חפצתי לגעת בה אך מיד הזהירוני שכל נגיעה מכאיבה לה. התבוננתי באלם באשה הזו, שרחשתי כלפיה אז רגשות אמביוולנטיים: מצד אחד זו אמי, שניסתה לדאוג לי וחסכה לחם מפיה כדי להשביעני, ומצד שני- טרם סלחתי לה על שהוציאה אותי מידי הליטאים שאצלם גדלתי.

עודני זוכר שניצבתי מול מיטתה, כבר בגילי אז ראיתי מתים רכים ומושג המוות לא היה זר לי.
חשבתי שאולי אוכל להועיל לה. פרשתי לאחת הפינות, כרעתי על ברכי, כשכפות ידי צמודות בתפילה, ובקשתי מישוע שיציל את אמי ממוות. בכדי להיות בטוח- התפללתי גם אל משה, שיעתור בפני אלוהיו שישלח ישועה ומזור.
שניהם לא עזרו. כנראה שכבר אז נבטו בי אי-אלו פקפוקים בדת, למרות שברבות הימים, במוסד הילדים הדתי של עלית הנוער, ובבית-הספר ''לדוגמא'' בו למדתי בירושלים, ושנתי היחידה בישיבת בני-עקיבא בכפר-הרוא''ה, אליה נשלחתי שלא מרצוני, נעשיתי ילד יהודי דתי. בקיבוצים יבנה ושלוחות בהם עברו נעורי, הדת הטריחה והטרידה אותי פחות.

אשוב לסיפורי. מאוחר יותר אמא נפטרה ונקברה בבית הקברות היהודי במינכן.
עודני זוכר כי במהלך הקבורה תהיתי וגם חרה לי על הבזבוז הזה: הנה קוברים אשה כה חכמה, שידעה את כל השפות המדוברות סביבה, והשיבה לי בטוב-טעם ושכל על כל שאלה ששאלתי; אשה שכל מכריה, לרבות הרבנים המזוקנים והחכמים שעמם חלקה דירה טרם אשפוזה, כה כבדוה. עמה נקברת כל חוכמתה. חשבתי אז: ''מדוע לא שואבים, אולי בעזרת מזרק, את כל החוכמה והידע שאצרה ומשמרים אותם.

לימים, משבגרתי ושבתי וקראתי את כל כתב-היד של ספרה, כתב-יד שהנחתי מידי בזמנו, משהגעתי לפרק בו תיארה את לידת אחי בגטו. אמא נכנסה למחנה גירולי, ולאחר מכן לגטו טלז' משהוקם, כאלמנה הרה. בספרה כתבה כי חיי נמשכו כחיי כל ילד יהודי שנולד בריא בגיטו: שבועיים ימים... רק כששבתי, אחרי שנים, לקרוא את ספרה, למדתי עד כמה חכמה, ידענית, חדת-עין ומוכשרת היתה אמא. אז שבתי וזכרתי את תפילותי שלא נענו ואת תחושת הבזבוז המשווע, כן, דווקא תחושה זו, שחשתי בעת קבורתה.

זכרונות של ילד יהודי בן חמש...

---