|
פרקי חיים – קבורתה של אמא, הדסה לוין לבית הירשוביץ | |||||
יוסף אליעז (יום חמישי, 07/01/2010 שעה 22:00) | |||||
|
|||||
הצגת המאמר בלבד |
מדוע שינית את שם המשפחה? | |||
|
|||
_new_ |
סיפור מרגש מאוד ומצמרר מאוד | |||
|
|||
עוד פאן של השואה. האם הוצאת ספר על סיפורך האישי? | |||
_new_ |
אמא, הדסה לוין הי''ד, הסופרת ''בת עמי'' | |||
|
|||
לא התכוונתי לכתוב אודות עצמי, אלא לשתף בחוויה מוזרה שעברתי כילד קטן, כאחד ''מתולדותיה'' של השואה. אבל -נשאלתי ואענה: א. מוראות המלחמה והשמדת היהודים, כפי שראתה אמי, מפורטים בספרה ''בת עמי'', אני הייתי זאטוט וזוכר רק תמונות בודדות ומקוטעות. מרגע שעליתי ארצה גדלתי כילד ישראלי לכל דבר, נו, כמעט. במסלול של לימודי יסודי, לימודים מקוטעים אח''כ, חברת נוער בקיבוץ, שירות בשריון, קורסי מ''כים, חי''ר מילואים [כפי שנקרא אז] קציני שריון, זו אכן היתה תקופה לא פשוטה, מאחר ולא רציתי לשרת בנח''ל, יחד עם חברת הנוער מהקיבוץ, וחשבתי אז על שירות-קבע.היה לא כל כך נוח לשרת בלי ''עורף אזרחי''. למזלי היו לי מעט קרובים שאליהם הייתי נודע במעט החופשות מהשירות. אחרי השחרור עבדתי בכל עבודה שמצאתי, תוך לימודים לבגרות. בקיבוץ לא למדנו לימודים של ממש, שלא לדבר על אנגלית ומתמטיקה. לאחר קורס מדריכי גדנ''ע של משרד החינוך הדרכתי בגדנ''ע, בתנאים מחפירים אמנם, תוך לימודים אקדמאיים. השתתפות במלחמות שנגזרו עלינו, נישואין וכו' עד לגימלאות. אינני בטוח שמהלך חיי מצדיק ספר. ב. לעומת זה קרובי, ד''ר שלום אילתי, היה מבוגר ממני בשנים ספורות, וגם הוא הוברח מהגיטו נמסר ע''י אביו, ישראל קפלן ז''ל, לגויים. כנער ראה, חווה וזכר את שראה, כתב ספר ושמו ''מעבר לנהר'', שיצא בשיתוף ''יד ושם'' ובו סיפורו. ג. החלפתי שמי לשם עברי יותר, בעיקר כי חפצתי להנציח את שם אבי, הרב אליעזר הי''ד. לא נוח לי לכתוב כאן על עצמי ועל כן אסתפק בזה. בברכה יוסף א. | |||
_new_ |
אמא, הדסה לוין הי''ד, הסופרת ''בת עמי'' | |||
|
|||
תודה על הסיפור. | |||
_new_ |
אמא, הדסה לוין הי\\'\\'ד, הסופרת \\'\\'בת עמי\\'\\' | |||
|
|||
תודה על הסיפור ועל ההסבר. | |||
_new_ |
סיפור כן, מענין, מרגש | |||
|
|||
אכן הגיע הזמן שהעם היהודי יגיע אל המנוחה והנחלה | |||
_new_ |
סיפור כן, מענין, מרגש | |||
|
|||
צר לי לאכזב אותך . לא קיים מצב של '' . . .יגיע אל המנוחה והנחלה'' זה מנוגד לאופן שבו מתנהלים החיים . המצב הרגיל והנפוץ הוא מלחמת כולם בכולם . | |||
_new_ |
סיפור כן, מענין, מרגש | |||
|
|||
אכן הגיע הזמן שהעם היהודי יגיע אל המנוחה והנחלה. מי הביא את ספרה לדפוס? | |||
_new_ |
סיפור כן, מענין, מרגש | |||
|
|||
ראשית- תודה לכל המגיבים. למר דוד אדלר - אני הבאתי הספר לדפוס והוא הודפס בבני ברק ונמכר בחנות גוטמכר ברחוב רבי עקיבא וב''מאה שערים''. לצערי כעסו עלי שלומי אמוני ישראל משמצאו שאיני משתייך לעדתם וחבל... בספר יש הקדמה ובה סיפור עריכתו של הספר. בקצרה: עותק של הספר הגיע ארצה ע''י אחד הרבנים שהכיר את אמי בחוליָה בגרמניה, בדרכה לארץ. הספר הופקד בידי הרה''ג כהנמן, ראש ישיבת פוניבז' בבני-ברק, שהבטיח להוציאו לאור לכשיקים בית-דפוס, אך הענין לא נסתייע. משבגרתי בקשתי מאלמנת כב' הרב שתחפש את כתב היד והיא אכן מצאתהו ומסרה אותו לידי. אחרי שנים, כאשר סו''ס סיימתי לערוך את הספר, צלצל אלי הרב שוורץ, שסיפר שהופתע לשמוע שאני חי וקיים, וסיפר לי שיש בידו ''יומן'' של אמי שאמו, הרבנית שוורץ, הביאה מחו''ל כאשר עלתה ארצה. משקיבלתי כתב-יד זה נוכחתי שאין זהות מוחלטת בין כתבי היד. מסתבר שאמי נשדדה בפולין ובין היתר נגזל ממנה כשליש מהספר שכתבה בכתב-יד, ועל מיטת חוליה השלימה חלק מהחסר. ישבתי שוב לתאם בין שני כתבי היד, מתוך מגמה להביא בספר את מירב המידע תוך שאיבה משני המקורות. בסופו של דבר, ולאחר הגהתו המבורכת של הרב עזרא קורח, קיבל על עצמו הרב דב וינטרויב את עצם הדפסת הספר ואכן עשה מעשה. תוך כדי עריכה קבלתי מכתבי התראה שלא להכפיש אף אדם, דומני שהכוונה היתה לקטעים על ''קפו'' ובעיקר על רופאים יהודים שלא החיו תינוקות שנולדו בגטו לפי צו גרמני, שהפרתו הוותה סכנה לחיי האמהות והרופאים כאחד. לאור השנים שחלפו החלטתי שלא להשמיט דב, ציינתי עובדות שאספה אמי מבלי לשפוט מעשים אלו או אחרים, שנעשו כדבר הסופר ב''פלנטה אחרת''. עד כאן לענין ''המלבי''ד''. תוך חיטוט בקרבי המחשב, בחיפוש חומר ישן על ראול ולנברג, צדיק מאומות העולם, נתקלתי בשיר ישן שכתבתי על אמי. ברשותכם אביאו כאן: אמי המנוחה ************* אמי המנוחה לא ידעה מנוחה נחושה, לא רכה תמיד ידעה את דרכה כל כולה נאמנה כולה מלאת אמונה אשר עמדה לה תמיד גם ברועַ מתמיד היא קִבלה את הדין לה גזר יושב על מִדִין לא נתערערה אמונתה גם לא במעט גם כאשר כל עמה לעיניה נכרת גם רצח הבעל, רב וצדיק פקפוק באמונתה לא העיר, לא הצדיק לא טבח נורא, דבר יום ביומו גם לא ניפוץ גולגולת עולל בן יומו לא מסירת בְּכוֹרה לנכרי האכזר יודעת האֵם – יעבוד לאֵל זר גם לא הולדת בנה השני בגטו ומותו, בן שבועיים עת לא הטיל האל וטו אמי המנוחה, באמונתה נחושה נטמנה בנכר, באדמה הקשה רק אז זכתה בשכחה ומנוחה אמי, אמי, בת עמי המנוחה | |||
_new_ |
סיפור כן, מענין, מרגש | |||
|
|||
תודה לך על דבריך ושירך. קראתי שוב המאמר וזה ריגש אותי שוב. | |||
_new_ |
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |