מכחישי השואות

באחד מטוריי הקודמים הזכרתי את הראיון שערכתי בפברואר 1992 עם פרופסור ישעיהו ליבוביץ (מדינה של פסיכופטים או נוכלים?). שאלתי אותו מה הוא חושב על הרבי מלובביטש, ראש חסידות חב''ד, המוצג כמלך המשיח?
על כך הוא ענה: אני עדיין מתבלט וטרם החלטתי: האם הוא פסיכופט או נוכל?

הגדרה זו יפה גם לנשיא איראן, מחמוד אחמדינג'אד, בכל הקשור לנושא השואה. כל אימת שהוא חוזר ומעלה סימני שאלה באשר להתרחשותה של השואה, אני תוהה, האם הוא פסיכופט או נוכל? אני משער כי בסביבה הקרובה של נשיא איראן יש בוודאי מישהו שאומר לו,''מחמוד, עזוב את הנושא, זה לא משרת אותנו'', וגם במערכת הבחירות באיראן אמרו יריביו, שהעיסוק האובססיבי הזה בשואה גורם נזק לאיראן, אבל הנשיא לא מרפה, ובדחף אולי בלתי נשלט, הוא חוזר ומעלה סימני שאלה על אירוע היסטורי שהוא מהממוסמכים שידעה ההיסטוריה האנושית. על פי מצב הדברים הנראה לעין, אין מנוס ממסקנה שיש לנו עניין עם פסיכופט או נוכל.

אלא אם כן, יש דברים נסתרים מהעין. יתכן ובפגישות סגורות עם יועציו אומר הנשיא, ''מה, אתם חושבים שאני לא יודע שהייתה שואה? בוודאי שאני יודע, אבל זו דרך מצוינת לעצבן את ישראל ותומכיה, יהודים ולא יהודים, וחוץ מזה שקר שחוזרים עליו שוב ושוב מתחיל להיקלט, בתחילה שוליים, ולאט לאט זה זולג למרכז. ונתניהו רק עוזר לנו בכך''.

ואכן, לראות את נתניהו בנאומו בעצרת האו''ם מנפנף בתכנית הבנייה של מחנה ההשמדה אושוויץ ושואל, ''זה שקר?'' היה פתטי, ובכך רק הגביר את סינדרום ההכחשה, בבחינת, אם זה כל כך ברור, למה הוא צריך להוכיח?

מכר, שאוהב תיאוריות קונספירטיביות, העלה את הסברה שיש בכלל הסכם סודי בין נשיא איראן לבין נתניהו, לפיו האחד יכחיש את השואה כדי שהשני יוכל להעלותו בכל נאום, שהרי אין כמו אהבתם של מנהיגי ישראל לנפנף בשואה בכל הזדמנות ולגייסה להצדקת מדיניותם המלחמתית והגזענית.

דווקא שני מנהיגים ערבים הביעו בהקשר זה עמדות נבונות. נשיא לוב, מועמר קדאפי, שבעיתונות הישראלית הציגו את נאומו באו''ם כמופע ליצנות, אמר כמה דברי טעם, כמו למשל כשהתריס כלפיי העולם הנוצרי: כשאתם רצחתם ושרפתם יהודים אנחנו, בעולם הערבי הגנו עליהם. וד''ר מוסטפה ברגותי, חבר הפרלמנט הפלסטיני, אמר כי נתניהו מחלל את זכר השואה באמצעות המשך מדיניות הכיבוש והאפרטהייד.

המונח שואה הפך לסימן היכר של רצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה, ונספג גם בשפות אחרות. אין ספק, היא ייחודית, אבל לא יחידה. המלה שואה, במובנה המילולי העברי, ''חורבן, הרס, כיליון, קטסטרופה, אסון קשה'' (מילון אבן שושן, הוצאת קריית ספר 1979) הייתה והינה גם מנת חלקם של עמים אחרים, לאורך ההיסטוריה. אנחנו מתגאים בספר התנ''ך, תרומת העם היהודי לתרבות העולם אבל הוא כולל גם את פרקי השמדת עמים בספר יהושע, ואין לדעת מה הייתה מידת ההשראה של ספר זה למעשי טבח נוראים.

יקצר המצע מלמנות את כל השואות, במובן של הרס וחורבן. רק המאה ה-‏20 הביאה עלינו שואות לרוב, מלבד שואת העם היהודי: שואת העם בקמבודיה, בדרפור, בקונגו, שואת הארמנים במלחמת העולם הראשונה, הנכבה הפלסטינית, שואת רואנדה, שואת הצוענים, אסתפק בכך.

כאשר מדובר בהכחשת אסונות של עמים אחרים, שמה של ישראל לא נפקד. ישראל מתכחשת לשואת העם הארמני, והכל למען חופן דולרים בדמות שיפוצי טנקים ומטוסים של הצבא הטורקי בתעשייה הצבאית הישראלית. ישראל תרגמה את הכחשת השואה הארמנית לכך וכך מיליוני דולרים והקריבה את הארמנים על מזבח האינטרסים הפוליטיים ביחסים עם טורקיה.

ישראל מתכחשת לאסון העם הפלסטיני, ולא מכירה באחריותה, גם לא החלקית. בנאומו של נתניהו באו''ם, היו מי שחיפשו בקדחתנות את המלה כיבוש, והיא לא הופיעה. ישראל מתכחשת להיותה מדינה כובשת המשליטה טרור על עם אחר. אזכור הנכבה ביום העצמאות של ישראל נתון לענישה על פי החוק הישראלי. החל מהשנה הבאה אסור לאזרחי ישראל הפלסטינים להביע בפומבי עצב ביום העצמאות, שהוא יום אסונם, אם הם רוצים להימנע מצעדי תגמול של השלטון הישראלי.

השואות הגדולות מורכבות משואות קטנות יותר של המוני משפחות. את זה אנחנו יודעים היטב מהמבצע של מוסד יד ושם ''לכל אדם יש שם''. ביום הזיכרון לשואה קוראים הניצולים בטקסי זיכרון את שמות יקיריהם שנספו בשואה. כך נכון לעשות.

נזכרתי בכך כאשר קראתי את הידיעה של עמירה הס (עוד לא רווית דם, ''הארץ'', גיליון יום כיפור 27.9.2009) על גורלה של משפחת סמוני, ש-‏29 מבניה נהרגו במלחמת עזה האחרונה. 21 מהם נהרגו לאחר שרוכזו על ידי צבא הפלישה הישראלי במבנה אחד. בין ההרוגים ילדים מגיל 14 ועד חצי שנה, אמא וארבעת בניה, (נותרו בחיים בעלה ובתה), זוג הורים ושני בניהם (נותרה בחיים הבת) וזוג הורים ושתיים מבנותיהם. לאחר מעשי ההרג כתבו החיילים כתובות נאצה על הקירות ביניהן ''ערבים צריכים למות'' (ARABS NEED (TO DIE.

שואה קטנה של משפחה אחת.

---

שיחה בבית קפה ישראלי

שעה שישבתי בבית קפה, קורא בעיתון ומתענג על קפוצ'ינו, קלטו אוזניי שיחה של שניים משולחן שכן, שדיברו בקול מספיק רם שהגיע גם לשולחני.
אמר האחד: אני לא מבין את הממשלה הדבילית הזו. יוצאים למלחמה בעזה, הורגים בסך הכל 1400, חלקיק קטן ממיליון וחצי ערבושים, תאמין לי, נהגו שם ברחמנות, ומאשימים אותנו בפשעי מלחמה. היה ברור מראש שמה שלא נעשה, בעולם יטפסו עלינו כל הצבועים. אז אם כבר פשעי מלחמה, למה לא לעשות זאת בגדול? היה צריך להפציץ את עזה הפצצות שטיח, להרוס אותה עד היסוד, לא להשאיר שם בית אחד על כנו, וכך לחסל את קן הצרעות הזה. לא צריך לבנות תנורים, אנחנו לא גרמנים. לפלסטינים בעזה אין לאן לברוח. הים מצד אחד הגבול המצרי מצד שני, המצרים צריכים אותם כמו קוץ בתחת, ואנחנו מצד שלישי. הפצצות שטיח היו מחסלות את כולם. אחר כך נכנסים עם כמה D9, חופרים בורות וקוברים את ההרוגים, נכון קצת לא נעים, אבל מתגברים. על הקברים שותלים דשא, בונים אצטדיון כדורגל וסגרנו עניין. המצרים מבסוטים שפתרנו להם בעיה, אנחנו בוודאי. מפנים את כל החורבות כמו שהאמריקאים עשו עם מגדלי התאומים, ובונים את עזה מחדש כעיר נמל מודרנית, ומחזירים בטקס חגיגי את גוש קטיף. עכשיו זה הזמן לעשות זאת, יש חלון הזדמנויות שאולי לא יחזור. כל העולם שונא ערבים ומוסלמים, ויבלע את העניין בלי בעיה, אולי איזו הבעת צער בשביל הפרוטוקול וזהו. אף אחד לא יעיז להתעסק איתנו ברצינות, כי כולם יודעים שיש לנו פצצות אטום שיכולות לחסל את כל העולם.

תחשוב מה זה בסך הכל, קיבייה בקנה מידה קצת יותר גדול. הערבים בגדה יראו מה עשינו בעזה, והם יברחו לירדן במנוסת בהלה להציל את חייהם. לא צריך רכבות ולא אוטובוסים. נשארנו עם ערביי ישראל. עם קצת דמיון ותעוזה נתפטר גם מהם, ויש לנו מדינה יהודית ודמוקרטית.
עונה לו חברו: תגיד, אתה חושב שבממשלה ובצבא יושבים מטומטמים? אני מודיע לך שיש תכניות מגירה למימוש התסריט שלך, ומחכים רק לרגע המתאים.

---

עצות נבונות של יועץ לשעבר

פרופסור זביגינייב בז'ז'ינסקי, שהיה היועץ לביטחון לאומי של הנשיא ג'ימי קרטר, ונמנה עם יועציו של אובמה במסע הבחירות שלו, אמר בראיון לעיתון האמריקאי ''דיילי ביסט'' כי אסור להרשות לישראל להפציץ את אתרי הגרעין באיראן. כדי להגיע לאיראן חייבים מטוסי חיל האוויר לעבור בשמי עיראק, ועל הנשיא אובמה להבהיר לישראל כי צבא ארה''ב לא יהסס להפיל את המטוסים הישראלים בדרכם לאיראן.

הרפתקנות ישראלית בנושא האיראני עלולה להכניס את האזור לתוהו ובוהו, עד כדי עימות גרעיני, וצריך לקוות כי הנשיא אובמה קשוב לעצה הזו, וילחש באוזני הקברניטים בישראל בדיוק כדברים האלה.
כך מונעים שואה חדשה.

---