החמצות בעשייה מדינית

לא פעם אנו שומעים או קוראים, כאשר מדובר בנסיונות של עשיית שלום, כי זהו חלון הזדמנויות שלא יחזור, ולכן יש לנצלו, לקבל החלטות ואסור להחמיצו. כמובן שהצהרה מעין זו היא שטות, כאשר מדובר ביחסי עמים ומדינות. להפגש ולהידבר, צריך לעשות זאת. אבל להחליט - רק אם זה כדאי למדינה. החלון שייסגר, אם לא תנוצל שעת הכושר, ייסגר בפניו של אותו מנהיג ואפשר שייסגר בפני אותו דור. אבל בעידן אחר של מנהיגים ו/או תנאים אחרים, החלון ישוב וייפתח. כי אינטרסים של עמים/מדינות משולים למים. בדומה למים המחפשים את נקודת הגרביטציה הנמוכה על מנת לפרוץ, כך גם האינטרסים המדיניים תמיד יחפשו את נקודת המוצא. בסוגיה זו ברצוני להתייחס הפעם לשלושה נסיונות לקשור אתנו קשר שלא פורסמו. אלא שכדי שנוכל להסיק את המסקנות הנכונות לעצמנו, נתייחס תחילה על הנסיון הראשון שקבל פרסום.

זמן קצר לאחר מלחמת השחרור, מרץ 1949, הקולונל הסורי חוסני אל-זעים בצע הפיכה בסוריה. בנסיון לבסס את שלטונו, הציע הקולונל הסורי לראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, לכרות ברית שלום. אבל התנאי היה שישראל תוותר על מחצית מאגם הכנרת וגם על אזור אל-חמה. בן-גוריון דחה את ההצעה על הסף, משתי סיבות. הראשונה, המחיר היקר. השניה, יציבות של המשטר הסורי. ואמנם בשנת 1949 ארעו בסוריה שלוש הפיכות צבאיות. כעבור שלושה חדשים הקולונל סאמי אל-חינאווי הדיח את הקולונל חוסני אל-זעים, ובדצמבר של אותה שנה הקולונל אדיב אל-שישכלי תפש את השלטון בסוריה. על נסיון הנפל הזה כתב הפרופ' איתמר רבינוביץ, מומחה לסוריה ולבנון, ספר שכותרתו ''השלום שחמק''. אני לא מסכים אתו. אני סבור שבן-גוריון עשה הערכת מצב נכונה וקבל החלטה בהתאם.

בספרו ''אשכול, תן פקודה'' הד''ר עמי גלוסקא מגלה לראשונה בפומבי נסיון של מצרים לקשור קשר עם ישראל. הדבר קרה באמצע שנות ה-‏60 של המאה שעברה. בשנים 1965/6 הצליח ''המוסד'' לקשור קשרים עם הגנרל מחמוד ח'ליל, שהיה בעברו סגן ראש המודיעין של חיל האוויר המצרי. הקשר עם הגנרל נראה מבטיח למאיר עמית, שהיה אז ראש ''המוסד''. באותם ימים הוזמנו ראש המוסד, מאיר עמית וסגן שר הבטחון הד''ר צבי דינשטיין, לבקור חשאי בקהיר, ולפגישה אפשרית עם סגן נשיא מצרים, הפילדמרשל עבד אל-חכים עאמר. הבקור לא יצא לפועל. מי שטירפד אותו היה לא אחר מאשר איסר הראל, שהיה אז יועצו של ראש הממשלה לענייני מודיעין. איסר הראל טען שמהימנותו של הגנרל מחמוד ח'ליל מפוקפקת, ואין לבטוח בו. ואז הוא אמר שצריך לקיים את הפגישה המוצעת על אדמה נייטראלית. המצרים דחו את ההצעה.

מאיר עמית ראה בביטול הפגישה בקהיר ''החמצה היסטורית''. לעניות דעתי, מי ששגה כאן היה ראש הממשלה, לוי אשכול, שבקש לשאול בעצתו של איסר הראל. כי זה ראה במאיר עמית יריב מר, על כך ש''גזל'' ממנו את ''המוסד''. יתר על כן, אם השליחות היתה מצליחה, היא היתה מפריכה את התיזה של איסר על המצרים. צריך לזכור את הרקע להזמנה המצרית. מצד אחד, נאצר בקש לבוא חשבון עם ישראל על התבוסות הצבאיות שהיא הנחילה למצרים בשנים 1948 ו-‏1956. אבל ההווה (של הימים ההם) הטריד אותו יותר. הנסיון של מצרים לבנות טילי קרקע-קרקע (אל-זאפר=המנצח ו-אל-קאהר=הכובש) - צלע. מאידך, ישראל בונה כור גרעיני שהדאיג אפילו את ארה''ב, ושליחים ומשלחות יצאו ובאו בין ארה''ב וישראל.

זאת ועוד. בראשית שנות ה-‏60, כאשר בן-גוריון היה עדיין ראש הממשלה, ארה''ב שלחה לאזורנו את רוברט אנדרסון, לנסות ולבדוק אם יש אפשרות להשגת שלום בין ישראל לבין מצרים. בתום הפגישה של אנדרסון עם בן-גוריון, אמר לו ראש הממשלה: תאמר לנאצר שאני מוכן להפגש אתו בכל מקום, גם בקהיר וגם בירושלים. ותאמר לנאצר, שאני מבטיח לו שאם הוא יבוא לירושלים, לא תפול שערה משערות ראשו. כאשר חזר אנדרסון מקהיר הוא ספר לבן-גוריון את תשובתו של נאצר: אני בטוח שבירושלים לא יאונה לי כל רע. הבעיה שלי תהיה כאשר אני אחזור לקהיר. ולכן מנקודת ראותו של נאצר, אם יש לו אנשים המהימנים עליו שיש להם קשר אישי עם ישראלים המקורבים לשלטון, מה יותר פשוט להזמין את האנשים ולנסות לדבר אתם, ולברר לאן פניהם מועדות? בהכירי את המצרים, אילו נסעו מאיר עמית וד''ר צבי דינשטיין לקהיר, אינני יודע מה הם היו מביאים באמתחתם בחזרה, אבל אני בטוח שהם היו חוזרים הביתה בשלום.

• • •

ההחמצה השניה שברצוני להתייחס אליה מתקשרת עם הממלכה הסעודית. כרגיל מדי שנה בחודש האחרון (ד'וּ אַל-חִגָּ'ה) של לוח השנה המוסלמי, המוסלמים ברחבי העולם מקיימים את אחת מחמשת המצוות של דת האסלאם - העלייה לרגל לאבן הכעבה שבמכה. במאמר מוסגר נציין, כי מאחר שהשנה המוסלמית היא שנה ירחית, בדומה לשנה היהודית, מועדי האסלאם אינם קבועים בעונות השנה - כי אצלם אין שנה מעוברת.

מלחמת עירק - אירן פרצה בשנת 1980. בפברואר 1981 נפגשו קציני קישור ישראלים וירדנים, כדי לדון בכל הסדורים הקשורים ליציאת הפלסטינים לחג' במכה חודשיים לאחר מכן. קצין הקישור הירדני פתח ואמר כי השנה יש בעית תחבורה. כל השנים חברת אוטובוסים אירנית היתה שולחת כ-‏100 אוטובוסים לגשר אלנבי, כדי לאסוף את הנוסעים למכה. השנה בגלל המלחמה, האירנים לא יוכלו לספק את האוטובוסים, כי אלה חייבים לעבור דרך עירק; וממשלת עירק לא תסכים לכך כי האירנים במצב מלחמה אתם. ואז הוא הקצין הירדני הציע שאוטובוסים מהצד שלנו יעשו את העבודה.

נוהלי המעבר בגשרי הירדן היו אז כאלה, שכלי תחבורה שעבר מזרחה לא יכול לחזור מערבה - כלומר לצאת מתחום מסוף אלנבי. משאיות שהיו להם רשיונות להעביר תוצרת חקלאית ו/או תעשייתית מזרחה, כאשר חזרו אלינו עברו פרוק כללי - כדי לבדוק אם יש הברחות של אמצעי לחימה. כי נקודות ההסלקה היו רבות ומגוונות, מעבר לכל דמיון. מדובר היה בעיקר בהברחת נפצים, שקשה היה לפלסטינים לייצר כאן. מספר המשאיות האלה לא היה גדול. כל משאית שחזרה מן המזרח, היתה שוהה במוסך של מסוף הגשר כמעט שבוע. בגלל כל הקשיים האלה מספר כלי הרכב שהותר להם לצאת לירדן ולחזור לישראל, היה קטן מאד. אלה כאמור היו הנוהלים, ועכשו נחזור לענייננו.

או-אז אמרתי לקצין הירדני, אתה יודע שאוטובוסים באיכות טובה שיכולים לספק את השרות הזה, רק חברת ''אגד'' יכולה לספק. והקצין הירדני השיב: אין בכלל בעיה. ואז הוספתי והקשיתי: ירדן מסכימה, אבל מה יגידו הסעודים?
להפתעתי השיב עמיתי: הסעודים גם מסכימים, דברנו אתם. אבל יש להם הסתייגות אחת: שהנהגים לא יהיו יהודים. ואני שוב מקשה: אנחנו מדברים על אוטובוסים של ''אגד'', אנחנו לא נצבע אותם ולא נשנה אותם. ועמיתי ממשיך בשלו ואומר: הסעודים יודעים ומסכימים. רק עם ההתניה שדברנו עליה.

אפשר היה להבין כי סעודיה היתה בלחץ בגלל המלחמה בין שכנותיה מצפון וממזרח, והיא חפשה כל דרך להמשיך ולקיים את השגרה של קיום אחת מחמש המצוות של האסלאם, כדי לקנות את אהדת האוכלוסיה המוסלמית. ולעניות דעתי, ישראל היתה נשכרת לו נענתה לבקשה הסעודית, אילו נהגה לפי עצתו של שלמה המלך: שַׁלַּח לַחְמְךָ, עַל-פְּנֵי הַמָּיִם: כִּי-בְרֹב הַיָּמִים, תִּמְצָאֶנּוּ (ספר קוהלת י''א, א').

סופו של ענין, שישראל דחתה את הבקשה הסעודית בהסתמכה על התרוץ הבטחוני הנדוש, שאפשר היה למצוא לו פתרון מעולה. אבל הטרגדיה האמיתית היתה, שראש הממשלה לא היה בתמונה בכלל. שכן החלטה מעין זו היא בתחום אחריותו הבלעדית. הבקשה הסעודית נדחתה על ידי דרג צבאי שחרג מתחום אחריותו, קצין אג''ם של פקוד המרכז. אלוף הפקוד לא ידע עליה, הרמטכ''ל לא ידע עליה.

• • •

ההחמצה המדינית השלישית קשורה עם הרפובליקה האסלאמית של אירן. לא אחת שאלתי את מי מחברי לשרות הצבאי: האם המדיניות הארסית וההרסנית של אירן כלפי ישראל לא נובעת מן העובדה שנסינו להכשיל את אירן בעת שחרב דמוקלס היתה על צווארה? היו שהסכימו והיו שלא ידעו להגיב. וזהו ספור המעשה.

בשנת 1985 בעיצומה של המלחמה בין עירק לאירן, ידם של העירקים היתה על העליונה. המנהיגות של אירן החומייניסטית החליטה לפנות לישראל ולבקש עזרה. ההתקשרות לא נעשתה באמצעות הדרגים הדיפלומטיים, אלא באמצעות אנשי כלכלה. איש פוליטי של המפלגה השלטת באירן פנה למיליארדר הסעודי עדנאן חשוגי וזה פנה לאיש העסקים הישראלי הידוע והמפורסם יעקב נמרודי. שני אנשי עסקים אלה שיתפו פעולה בהרבה פרוייקטים כלכליים, היה ביניהם אמון הדדי רב והם עשו חיל. באמצעותם בקשו האירנים לקנות טילים אנטי טנקים מסוג ''טאו''. נמרודי שפעל מול ממשלת ישראל צרף אליו את אל שווימר (מייסד התעשיה האווירית) שיפעל מול האמריקנים, וחשוגי היה הנאמן של האירנים ונמרודי. העסקה יצאה אל הפועל. האירנים שלמו את הכסף וקבלו בתמורה את טילי ה''טאו''.

ואז באה בקשה אירנית נוספת. חיל האוויר העירקי לא רק היכה בצבא האירני, אלא אף טייל באופן חופשי מעל טהרן, והאירנים רצו לשים סוף לחרפה וגם לסבל. הם שוב פנו למיודעינו נמרודי וחשוגי ובקשו לקנות מישראל טילי ''הוק'' משופרים. יש ברשותם טילי ''הוק'' ישנים, שאינם מצליחים להתמודד עם המיגים העירקים, בגלל שאלה טסו בגובה רב. התשובה לבעיה הזאת טמונה בטיל ה''הוק'' המשופר. ואת זה הם יכולים לקבל אך ורק בישראל - לפי הרשאה אמריקנית.

ההתחלה היתה מסודרת ומבטיחה. שני אנשי העסקים שכבר היו מנוסים בפרוייקטים מסוג זה, פעלו בסודיות רבה כל אחד אצל הגורמים שלו. כרגיל נעשתה פניה לארה''ב כדי לקבל אישור למכור לאירנים את הטילים האמריקנים. וכאן לפתע נכנס לתמונה איש צעיר, שהיה אחד העוזרים של ראש הממשלה שמעון פרס. הוא בפעל בשקט ובמידור יעיל של כל מיני פונקציונרים, הצליח להוציא מן התמונה ולנטרל את אנשי העסקים הישראלים יעקב נמרודי ואל שווימר. משום מה היתה לו הערכה עצמית גבוהה מאד שלא היה לה על להתבסס, והוא סבר שאת מה שהם יודעים, הוא כבר שכח מזמן.

אלא שהאיש היה חסר נסיון בעיסוקים כגון אלה. לא היו לו הקשרים הדרושים עם הגורמים המתאימים, לא היה לו הנסיון לניהול מו''מ בזארי מזרח תיכוני מול האירנים. בקיצור הוא עשה סלט גדול מכל העסקה. אבל החמור מכל זה היה, שבידיעתו של מנכ''ל משרד הבטחון, מישהו העמיס טילי הוק ישנים במקום משופרים. מתוך תקווה שהאירנים הם טפשים ולא יבחינו בין חדש לישן. כאשר נחת המטוס עם הטילים באירן, מיד נגשו מומחים אירנים לבדוק את המשלוח, והם מגלים את מעשה המרמה עוד בשדה התעופה. הם זעמו על ישראל. הם נמצאים בעיצומה של מלחמה, הטילים היו אמורים להציל להם את המצב. הם שלמו במזומן, וישראל שלחה להם טילים שיש להם בשפע.

האירנים הרגישו עצמם לא רק מרומים, אלא בעיקר מושפלים, כיון שמנהיגי ישראל חושבים שהם עד כדי כך טפשים שהם לא יבחינו בהבדל בין טיל ישן לטיל משופר. וכל זה בשעה שאירן נמצאת במלחמה עקובה מדם עם העירקים. ולכן אינני מוציא מכלל אפשרות שכל ההתנהגות האירנית כלפינו, הזרעים שלה נזרעו מעשה המרמה של שנת 1985. בפתח הרומן המונומנטלי שלו ''משה'', רשם הסופר היהודי שלום אש מכתם המתייחס להופעתו של משה הנביא על במת ההיסטוריה, וזה לשונו: המאורע הוא זרע שנזרע בשדות הזמן. זרע יימק ויאבד, אשר ינץ ממנו הוא האמת. ככתוב אמת מארץ תצמח. גם אצל הסעודים וגם אצל האירנים החלטות כאלה לא נסגרות בדרגים נמוכים, אלא בדרג הגבוה ביותר. ולכן הם בטוחים שראש הממשלה הישראלי מעורב בסרוב לשלוח את ''אגד'' לסעודיה מחד, והאירנים בטוחים שראש ממשלת ישראל מעורב בתרמית מאידך. ולכן הם מתייחסים אלינו כאל ''השטן הקטן''.

לסיכום שני הפרקים שהבאתי כאן בנושא ההחמצות בעשייה מדינית, המסקנה המתבקשת היא שתמיד צריך להפקיד את המשימות בידי האנשים המתאימים ביותר. אנחנו חיים במזרח התיכון וצריכים להכיר את אורחות חייהם של שכנינו - לתועלתנו אנו. הפתגם הערבי אומר: תן את הבצק לאופה שיאפה לך אותו, אפילו אם הוא יאכל לך את החצי. המסקנה היא שצריך ללמוד מן הנסיון ולא לחזור על טעויות, ולהתנחם בעובדה שעוד יחזרו הזדמנויות כאלה. הטיב לתאר זאת אריאל שרון: אין לחכות לחלון הזדמנויות זה או אחר שייפתח, או לחשוש מחלון אחר שייסגר, אלא צריך ואפשר ליצור את חלון ההזדמנויות ליחסים נורמליים ולשלום בטוח לדורות עם מדינות האזור (מצוטט בספרו של יעקב נמרודי ''מסע חיי'').

• • •

מאז שחר ההיסטוריה היו למנהיגים שליחים/רצים מיוחדים לצורך הדברות עם עמים או שבטים שכנים. בדרך כלל מנהיגים אינן ששים למלחמה, אם אפשר להימנע ממנה. הבעיה היא שלא תמיד השליחים האלה הם מן האיכות הטובה ביותר. פרופ' הנרי מורגנטאו ז''ל, יהודי אמריקני, כתב ספר מונומנטלי בתורה המדינה שנקרא Politics Among Nations. בפרק שהוא מייחד לדיפלומטיה הוא כותב, שחובה על המדינה להציב את האנשים המוכשרים ביותר לייצג אותה במישור הדיפלומטי. כי מאבקי המוחות סביב השולחן הירוק הם לא פחות קשים ומסובכים מאשר בשדה הקרב. המיומנות של האנשים סביב השולחן היא לדעת לקרוא בין השיטין, ולדעת לעשות את ההערכה הנכונה.

בשנת 1967 אף אחת מן המדינות המעורבות לא רצתה במלחמה. אבל כאשר הנסיבות השתנו ולארה''ב היה ענין להכות את מצרים, ארה''ב התירה לישראל לצאת למלחמה. מאיר עמית, שהיה אז ראש המוסד, היה אז בוושינגטון והוא נועד לשיחה ארוכה עם שר ההגנה רוברט מקנמארה. הם שוחחו על מערך הכוחות במזרח התיכון, ומהן האפשרויות השונות. לבסוף שאל מקנמארה: כמה זמן תמשך המלחמה? עמית השיב: כשבוע. מקנמארה אמר לו: סע הביתה מקומך עכשו שם. עמית טלפן מיד לאשכול ואמר לו שאמריקה נתנה את האור הירוק - וחזר הביתה. זה היה מסר סמוי, תבין אותו איך שאתה רוצה. לא הנשיא ג'ונסון מסר אותו לאשכול, אלא אחד ממזכיריו לשליח הישראלי.

השיח היה כאן בין דרגים בכירים ביותר. אבל לא אחת ארועים כאלה יכולים לקרות ליד שולחן הפינג פונג, בין דרגים נמוכים יותר, כאשר אחד הצדדים רוצה לגשש אצל הצד השני מבלי להעלב.

---