... וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן (יהושע ט''ו)

כאשר פרצה מלחמת ששת הימים, הורה ראש עירית חברון דאז, השיח' מחמד עלי אל-ג'עברי, לכל תושבי העיר להניף דגלים לבנים מעל לבתיהם. הוא חשש מנקמת הדם של היהודים כי תבוא... על ההרג, השחיטה והגרוש של יהודי חברון במאורעות 1921 ו-‏1929. האיש היה לא רק ראש עיר, אלא היה מלך הר חברון ואחד המנהיגים הבולטים שכל תושבי יהודה ושומרון יָרְאוּ אותו. כוחו בהר חברון היה כה רב עד כי אי אפשר היה לתקוע מסמר באזורו - ללא הסכמתו. לאחר כבוש העיר חברון הגיע שר הבטחון משה דיין לביתו של ג'עברי, ואמר לו בערך כך: יש לי הכח להרוג ולגרש, ואף לבזות אתכם בעליה עד המדרגה השביעית של מערת המכפלה - כמו שעשיתם לנו מאות בשנים. אבל אני מחפש שכנות טובה של אנשים בני תרבות. האיש החזק של חברון ידע גם ידע להעריך את המחווה של שר הבטחון. וכך חולקה מערת המכפלה לאזורי תפילה ליהודים וערבים.

בשביל משה דיין ארץ ישראל היתה של היהודים והערבים יחד. לדעתו, לא יתכן שכף רגלו של יהודי לא תדרוך במקום שערבי הולך שם. אבל הוא היה נגד גזל. בפסח 1968 הגיע הרב משה לווינגר יחד עם קומץ אנשים לעשות את חג הפסח במלון פארק בחברון. בעל המלון קבל אותם כאורחי המלון למשך החג. משהסתיים החג והרב לווינגר ופמלייתו סרבו לפנות את המלון (למרות שהם שהו שם בתשלום), זה הציק לבעלים של המלון והוא הזעיק את המשטרה.

עקב דרישתו המפורשת של הרב לווינגר לחדש את הישוב היהודי בחברון, שר הבטחון בא בדברים עם ראש העיר, והם הסכימו להקים ישוב יהודי סמוך... הוא קרית ארבע. יתרה מזו, ראש העיר אף תרם חלק מאדמותיו (שנקראו אדמות אל-ג'עאברה - של הג'עברים) להקמת הישוב היהודי. אבל כל זה נעשה מתוך ההבנה של שכנות טובה, ושחברון העיר וגם יושביה לא תאונה להם רעה. היתה הבנה הדדית שקרית ארבע תקום במקום לאפשר ליהודים לחזור אל העיר ולגרש את תושביה.

בשנת 1979, קבוצת נשים עם ילדים פלשו לבית הדסה והתגוררו בו. ראש הממשלה דאז, מנחם בגין, הורה שלא לפנות את הפולשים, ולהציב כח צבאי שיגונן עליהם עד שהממשלה תדון בסוגיה ותקבל החלטה. זה היה זרע הפורענות לכל מה שיקרה בחברון לאחר מכן. אילו משה דיין היה שר הבטחון באותם ימים - זה לא היה קורה, ואני אומר זאת בוודאות גמורה. בימיו של משה דיין מושלי הנפות נבחרו על ידו באופן אישי. הוא היה מראיין את המועמדים, עומד על טיב דעותיהם וטיב מזגם - ולבסוף היה בוחר את האיש שנראה לו המתאים ביותר. למרבה הצער, אחריו כבר המושלים נבחרו על ידי ה''גבאים'' (בלשון חכמים כאשר אומרים הגבאים, הכוונה לאנשים זוטרים). את שמעון פרס ועזר ווייצמן הנושא הזה לא ענין, ומאז המימשל הצבאי התחיל להתדרדר. המגמה השלטת היום בחברון ברורה לחלוטין: היהודים רוצים לגמול לערבים בגרוש מחברון, מתוך נקמה. האם זה משרת את עם ישראל -- חוששני שלא.

בספרה ''מצעד האיוולת'' מתארת הגב' ברברה טוכמן את החלטותיהם הטפשיות של מנהיגים, וכיצד הן משפיעות לרעה על עמיהם. בטרם צאתו של מנחם בגין לקמפ דייוויד ב-‏1979, פגש בו ח''כ אמנון רובינשטיין בכנסת. ורובינשטיין אמר אז לבגין: אם סאדאת יתעקש לקבל את כל סיני, ואתה לא תוכל לעמוד בזה, אל תשכח להחזיר לו גם את רצועת עזה. על כך השיב לו בגין בפליאה: מר רובינשטיין, עזה היא ארץ-ישראל. זווית אחרת לאותו נושא מתוארת בספר ''קץ ההיסטוריה''. ההיסטוריון האמריקני פראנסיס פוקויאמה, שכתב את הספר מתאר מצב שיש מנהיגים הסוברים כי עם הגעתם לשלטון ההיסטוריה תעמוד ולא תגע בם. אחרת, אין לי שום הסבר להחלטות הפוליטיות בנושא ההתנחלויות.

[שתי התיזות הללו מתייחסות לנושא ההתנחלות של ביהודה ושומרון וחבל עזה. חצי האי סיני ורמת הגולן אינם נמצאים באותה קטיגוריה. מסתבר ששטחים ריקים שכבשנו במלחמה (וזו לא המלחמה הראשונה) אנחנו מוכנים לוותר עליהם בקלות בתמורה לפיסת נייר חתומה. כך התייחס סאדאת עצמו, להסכם שחתם עם בגין: ''מסכן מנחם, אני קבלתי את סיני, והוא קבל פיסת נייר'' (مسكين مناحيم, انا استلمت سينا وهو استلم حطة ورقة)\]. אבל על שטחים המאוכלסים באוכלוסיה עויינת, אנחנו לא מוכנים לוותר על אינץ' אחד. מנהיגי המתנחלים משום מה סבורים, כי פרופ' פוקויאמה עצר את השמש בגבעון עבורם. לדידם דבר לא השתנה בעולם מאז. ההיסטוריה מתחילה ונגמרת רק אתם. על זה אמר הפרופ' אנקורי, לפני חמישים שנה בשעור להיסטוריה באוניברסיטה: יש בינינו הסבורים כי מרגע שעם ישראל גלה מארצו, ההיסטוריה של העם היהודי פסקה - עד לרגע שקמה מדינת ישראל, ואז ההיסטוריה של העם היהודי שוב מתחדשת. וסיים באמרו שזו שטות ורעות רוח, ההיסטוריה אף פעם לא נעצרת.

נושא ההתנחלות בארץ ישראל לאחר הכבוש של 1967, מעולם לא זכה לדיון ממצה ומקיף כיעד אסטרטגי של העם היהודי. הכל נעשה באלתורים ובמחטפים. אם זה בסבסטיה, ואם זה בבית הדסה. מיד בתום מלחמת ששת הימים היו רק שני אנשים שראו את המציאות לטווח רחוק. בן-גוריון אמר שיש להחזיר הכל פרט לירושלים. וגם הפרופסור ישעיהו ליבוביץ אמר את אותם הדברים מלווים בדברי תוכחה. ולכן היום בראיה לאחור מסתבר, שההתנחלות בשטחי ארץ ישראל שנכבשו על ידינו ב-‏1967 היא חלום מגלומני מזיק. אלה שדוחקים כל הזמן להתנחל, מבקשים להחזיר עטרה ליושנה, בדומה ליהושע בן-נון. אבל מתעלמים מכך שאיננו יכולים לנהוג כפי שנהג יהושע לפני שלושת אלפים שנה: להרוג את יושבי המקום ולרשת אותם. עכשו אלהים כבר לא אתנו בסוגיה זו.

הפער התרבותי בינינו לבינם הוא תהומי. הם רוצחים בשם אלהיהם, והאלהים שלנו אוסר עלינו לרצוח. האל שלהם לא אסר עליהם את השקר, ואצלנו זה בדיוק הפוך. בית-כנסת אצלנו הוא בית האלהים, מקום תפילה, ששם האדם מרגיש בטוח. ואילו אצלם, המסגד הוא מקום התוועדות לקראת יציאה לפרוע פרעות. ומעל לכל טשטוש הגבול בינינו לבין הפלסטינים בארץ ישראל, סופו של דבר שיביא ליצירת מדינה דו-לאומית. דבר שיביא כליה על המדינה היהודית. זה במישור האחד. ובמישור השני, ערבוב הלאומים תחת קורת גג אחת, סופו של דבר שיביא כליה על העם היהודי היושב בציון.

כדי להמחיש לעצמנו את הדילמה שלפניה אנו עומדים, אביא בפניכם ספור מספורי ערב.
מספרים כי לפני כל פשיטה על יעד כלשהו, מנהיג השבט הבדווי אוסף את אנשיו ועושים הערכת מצב. כאשר מדובר בפשיטה על כרם ענבים, בסוף הדיון הוא שואל את אנשיו: מה אנחנו רוצים/מעדיפים לאכול ענבים או להרוג את השומר? כי את שני הדברים ביחד לא נוכל לבצע. המנהיגות של היום צריכה לשאול את עצמה לאן היא רוצה להוביל את עם ישראל. אם אנחנו רוצים לשמור על שלמות העם היהודי ועל מדינה יהודית, אזי ההתנחלות היא בעוכרינו. אם אנחנו רוצים להחזיר לעצמנו נחלת אבות - הלכה המדינה היהודית ויחד אתה העם היהודי.

ושוב אני חוזר אל מורנו ורבנו אשר צבי גינצברג, הלא הוא ''אחד העם''. במאמרו ''אמת מארץ ישראל'' (חלק א'), הוא מציב את השאלה לפני הקורא איזה חורבן עדיף לנו, חורבן הארץ או חורבן העם? אני בעד לגדוע חלקים מן הארץ, כדי לשמור על שלמות העם והמדינה היהודית. הרי לפניכם דברי אחד העם. הדברים אמנם נכתבו לפני 118 שנים, אך כוחם יפה כאילו נכתבו אתמול:

מלא רעיוני עצב, אחר אשר תרתי את הארץ וראיתי מה שראיתי ביפו ובהמושבות, באתי ערב פסח ירושלימה, לשפוך שׂיחי וכעסי לפני 'העצים והאבנים', שארית מחמדינו מימי קדם. ראשית דרכי היתה, כמובן, אל 'הכותל'. שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכל מתאים למראה הכותל הנורא. ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי: האבנים האלה עֵדים המה על חורבן ארצנו, והאנשים האלה – על חורבַן עמנו; איזה משני החורבנות גדול מחברו ? על איזה מהם נבכה יותר ? – ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח, – יקומו לה זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית ; אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו ? –

ולוּ באה בי באותה שעה רוח ר' יהודה הלוי ויכלתי לקונן כמוהו על שבר בת עמי, היתה קינתי מַתחלת לא 'ציון', כי אם – 'ישראל'.

כ''א אייר תרנ''א, באניה מיפו לאודיסא, נדפס ב''המליץ'' י''ג – כ''ד סיון תרנ''א

---