אגדה

באחרונה התבקשתי על-ידי החברה הגרמנית להנצחת זכרה של המשוררת הגרמניה-יהודיה-ישראלית אלזה לסקר-שילר לתאר איך ייראה השלום, כאשר יבוא. השבוע, לכבוד יום כיפור, בא לי להפיץ תיאור זה, במקום המאמר השבועי הרגיל שלי.

''אם תרצו, אין זו אגדה!'' בנימין זאב הרצל ''לא רוצים? לא צריך!''          גראפיטי עם תמונת הרצל ברחובות תל-אביב

10 בספטמבר, 2015.

זה קרה.

על במה מקושטת בדגלי ישראל ופלסטין, נחתם חוזה-השלום בין ישראל ופלסטין בטקס חגיגי.

המשא-ומתן לא ארך זמן רב. המרכיבים העיקריים של החוזה היו ידועים זה זמן רב. לא היו במסמך הפתעות של ממש.

ישראל הסכימה להכיר במדינת פלסטין. הגבול בין שתי המדינות התבסס על הקו הירוק (הגבול שהיה קיים ב-‏4 ביוני 1967), אך שני הצדדים הסכימו על חילופי-שטחים מוגבלים. כ-‏5% מהגדה המערבית, ובכללם כמה ''גושי התנחלויות'', צורפו לישראל, תמורת שטח ישראלי שווה בגודלו, לאורך רצועת-עזה ובמקומות אחרים. שני הצדדים ביטאו את המשאלה שהגבול ביניהם יהיה פתוח לתנועת בני-אדם וסחורות.

בירושלים צורפו למדינה הפלסטינית השכונות הערביות, לרבות חראם-אל-שריף (הר הבית). השכונות היהודיות והכותל המערבי נשארו בישראל. שני החלקים של ירושלים נשארו מאוחדים תחת רשות עירונית, ובה ייצוג שווה לשני הצדדים.

ישראל הסכימה לפרק את כל ההתנחלויות משטח פלסטין.

לגבי בעיית הפליטים נמצא פתרון מסובך. הוקמה ''ועדת אמת ופיוס'' (וא''פ) לחקירת האירועים ב-‏1948 ו-‏1967 שהביאו לעקירת הפליטים. שני הצדדים הסכימו מראש לקבל את מסקנותיה. נקבע שהוועדה תהיה מורכבת מהיסטוריונים בעלי-שם - ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים.

ישראל הכירה עקרונית בזכות-השיבה, אך שני הצדדים הסכימו שרק מספר מוגבל של פליטים, שעליו יסכימו שני הצדדים, יוכלו לחזור לשטח ישראל, ואילו כל האחרים יקבלו פיצויים וישוקמו במדינת פלסטין או במקומות אחרים, לפי רצונם, בעזרת סיוע בינלאומי.

הוקמה גם ועדה לפיקוח על החלוקה הצודקת של משאבי המים, ובעיקר על הקמתם של מפעלים גדולים להמתקת מי-ים, בעזרת סיוע בינלאומי ולתועלת שני הצדדים.

אחרי שנשיאי ישראל ופלסטין לחצו ידיים, שמרו כל הנוכחים על דקת דומייה לזכר כל הנספים בסכסוך לדורותיהם.

מזכיר הליגה הערבית הצהיר שהחוזה תואם את יוזמת-השלום של הליגה הערבית משנת 2002 ואישר שכל המדינות החברות בליגה יכוננו יחסים נורמאליים עם ישראל.

לאירוע ההיסטורי קדמו בשני הצדדים שינויים מרחיקי-לכת.

אחרי קרע ממושך ומכאיב, הצליח הנשיא הפלסטיני החדש לאחד את הפלגים הפלסטיניים היריבים במסגרת אש''ף מחודש וממשלה פלסטינית זמנית. אחרי כמה התנצחויות, גם חמאס וגם פת''ח הביעו תמיכה בחוזה.

בישראל הצליח מנהיג כריזמטי חדש, שנהנה מאהדה רחבה בציבור, לעורר את דעת-הקהל לסכנות הכרוכות בהמשך מצב המלחמה באזור שהתמלא בטילים ובנשק להשמדה המונית. מפלגתו החדשה, שמשכה אליה לא רק מנהיגים מכול המפלגות הישנות והמסואבות אלא גם דור שלם חדש של צעירים, שנכנסו לפוליטיקה כדי לחולל שינוי, נחלה בבחירות ניצחון סוחף. תנועת-השלום, שהייתה רדומה במשך זמן רב, מילאה תפקיד חשוב במהפך.

כאשר לחצו שני הנשיאים החדשים ידיים, פלט העולם כולו אנחה של הקלה.

ואולם חתימת המסמך על-ידי הפוליטיקאים הייתה רק התחלת המאבק. כפי שידעו הכול, עמד להתחיל העימות המכריע בין ממשלת-ישראל והמתנחלים.

המתנחלים ובעלי-בריתם התכוננו למבחן הזה במשך שנים. אוהדיהם הרבים בצבא ובמשרדי-הממשלה עזרו להם לצבור נשק וכסף. רבים מהם היו נחושים לחולל, במקרה הצורך, מלחמת-אזרחים.

אך כאשר בא העימות, הוא היה פחות דרמטי מכפי שחששו. בהסכמה עם הפלסטינים ניתנה למתנחלים שנה אחת כדי לחזור לישראל מרצון, תוך קבלת פיצויים נדיבים. אחרי היסוס התחלתי, קיבלו כמחצית המתנחלים את ההצעה ויצאו מהשטחים הכבושים. המוראל של הנותרים ירד פלאים, אחרי שנוכחו לדעת שרוב הציבור מעניק לחוזה השלום תמיכה מאסיווית.

בסוף היו רק עימותים חמושים מעטים. בשעת האמת, עמדה הדמוקרטיה הישראלית במבחן. צה''ל נשאר נאמן לממשלה, חרף המאמצים שהשקיעו המתנחלים במשך שנים רבות בהסתננות לשורות הקצונה.

הקלות היחסית שבה התגברו שתי הממשלות על האופוזיציות במדינותיהן, שהיו במקרים רבים אלימות ורוויות-אמוציות, נבעה גם מהתמיכה הפעילה של הקהילה הבינלאומית.

פרשנים רבים שאלו את עצמם אם חוזה השלום היה בכלל אפשרי לולא השינוי העמוק במדיניות של ארצות-הברית במזרח התיכון. אחרי הבחירות של 1212, הכריז הנשיא הנבחר שהאינטרס הלאומי האמריקאי מחייב גישה מאוזנת באזור זה, כדי להתגבר על השנאה שרוחשים מיליוני מוסלמים לארצות-הברית. ''אנחנו נתמוך גם בישראל וגם בפלסטין במאמצן האמיץ להשגת השלום,'' הוא הצהיר. השדולה הפרו-ישראלית לא העזה להתנגד לכך, מכיוון שחשה בשינוי העמוק בדעת-הקהל האמריקאית וחששה מפני תגובה אנטישמית.

כמו תמיד הלכה אירופה אחרי אמריקה.

בישראל הבחין הציבור מהר מאוד בתועלת המעשית של השלום. מיזמים ישראליים-ערביים משותפים משכו אליהם השקעות זרות גדולות. בעקבות חוזה-השלום עם סוריה, שקדם לחוזה עם הפלסטיניים, כבר היו יזמים ישראליים עסוקים בדמשק בעשיית עסקאות עם הכלכלה הסורית, שהתעוררה לחיים חדשים. הסורים, אגב, הרשו לתעשיית היין הישראלית בגולן להמשיך ולפעול. החלום הישן ''בוא נאכל חומוס בדמשק'' התגשם. ואכן, הישראלים הצטופפו בבזארים המפורסמים של דמשק העתיקה והטיול לשם הפך לחוויה מרגשת.

בשעה שאנשי-עסקים ערביים מילאו את בתי-המלון בתל-אביב, בחיפוש אחר מיזמים משותפים, נהרו עמיתיהם הישראליים לריאד, בגדאד, דוחה ודובאי. הצלחותיהם מילאו את מהדורות החדשות בטלוויזיה ודחו את הקטעים על המתנחלים שניסו לחזור על הסצנות של ה''התנתקות'' מעזה מלפני 10 שנים לסופי המהדורות.

הודות לשייכותם הישראלית והערבית, היה ביקוש רב למתווכים פלסטיניים. משוחררי בתי-הכלא הישראליים, שדיברו עברית רהוטה, הצטיינו במיוחד ביצירת קשרים מסחריים. כך גם האזרחים הערביים של ישראל, שהיטיבו להכיר את התהליכים הפוליטיים והכלכליים בישראל. רמת-חייהם השתוותה פחות או יותר לזו של היהודים, וכך גם שיעור-הילודה, כפי שקורה בדרך כלל כאשר המצב הכלכלי משתפר.

באווירה זו, שיבתם של כמה אלפי פליטים פלסטיניים לישראל עברה במינימום של תקלות. מכיוון שהזינוק המהיר של הכלכלה הישראלית משך יהודים רבים מחו''ל, ה''איזון הדמוגרפי'' כמעט ולא השתנה.

בשני הצדדים התחילו פוליטיקאים וכלכלנים לגלגל את הרעיון של ''איחוד מזרח תיכוני'' - ארגון פוליטי, כלכלי ובטחוני לפי דוגמת האיחוד האירופי. אחרים דיברו על קונפדרציה של ישראל, פלסטין וירדן, שאולי תכלול גם את לבנון, שבה הפך חיזבוללה למפלגת-שלטון מבוססת.

צה''ל נשאר מכשיר רב-עוצמה להגנה על המדינה. אולם בישראל, כמו בארצות-הברית ובאירופה, הצעירים המוכשרים ביותר נמשכו עתה לתעשיית ההיי-טק, למדע ולעסקים. לא עבר זמן רב, והסכסוך נראה כדבר שלומדים עליו בבתי-הספר ומזכירים בטכסי זיכרון.

בסופו של דבר התברר שוב שהשלום לא נעשה בין ממשלות אלא בין עמים. האינטרסים הכלכליים, עליית קרנם של פתרונות בדרכי-שלום בעולם והיחסים בין בני-אדם השלימו את התהליך שנפתח בחתימת חוזה-השלום הרשמי.

---