ה''חמור'' של סאדאת

פרסום שמו של המקור הבכיר והמהימן בימים שקדמו למלחמת יום הכפורים, הכה גלים בחברה הישראלית ויצר מהומה רבתי. חשיפת זהותו האמיתית של המקור שהיה ידוע בכנוי ''בבל'' גרמה אי-נחת בקרב אנשי קהילת המודיעין, בעיקר במחנה שהאמין כי האיש היה סוכן ישראלי. אילו היה האיש באמת סוכן ישראלי, אסור היה בתכלית האיסור לפרסם את זהותו.

לא נעים להודות, אבל חתנו של הנשיא נאצר היה כל ימיו סוכן מצרי נאמן. האמת היא שהמערכה הכבדה הניטשת בין שני הבכירים היא על כבודם האישי. כי פרסום זהותו האמיתית של ''בבל'', רק מעצימה את גודל הכשלון המודיעיני שלנו בשנת 1973 עשרת מונים. לפי מה שמתפרסם בימים אלה בסוגיה זו, נראה לי שעדין לא הופקו מלוא הלקחים.

איתרע מזלו של עם ישראל, שבאותה תקופה שני ראשי הגופים המודיעיניים שלו לקו, האחד בעריצות והאחר בנאיביות. ראש אמ''ן דאז היה רודן שלא סבל דעה אחרת בסביבתו. ואילו ראש המוסד, היה איש תם - בכל הקשור למודיעין בכלל ולנושא הערבי בפרט – זו הערכתי. בראשית הקשר עם הד''ר אשרף מרוואן, היו לו היסוסים ביחס לכוונותיו של ''בבל'', וקשה היה לו להחליט. אילו היה הולך אז לשכונת ג'סי כהן בחולון, ושואל כל אחד מיוצאי מצרים האם אפשר להאמין לאשרף מרוואן - האיש היה פותר לו את הבעיה במענה שלילי מיידי. החלטתו להאמין ל''בבל'' מזכירה לי קצין בכיר אחר, שכאשר אמרתי לו כי הגנרל הערבי משקר לו, הגיב: ''גנרלים לא משקרים''.

נשיא המדינה, מר שמעון פרס, אמר פעם כי הוא משתדל לצפות בסרט הערבי המשודר בימי ששי אחר-הצהרים בערוץ הראשון, כדי ללמוד על אורחותיהם של שכנינו. ואילו כאן במקרה שלפנינו, מתקבל הרושם כי איש לא טרח לבדוק את אורחות החיים במצרים - שמהם אפשר היה להגיע לחוות דעת מוצקה יותר. ואם כבר באמינות עסקינן, כנראה שאזהרתו של סנחריב מלך אשור בדבר משענת הקנה הרצוץ נשתכחה.

פילוסוף גרמני מן המאה ה-‏18, יוהאן גוטפריד הרדר (Herder), שתחום המומחיות העיקרי שלו היה הבלשנות, ייחד פרק שלם במחקריו הפילולוגיים להכרת אופיו של עם דרך שפתו. בספרו אחדות וייחוד מתייחס הפרופ' יעקב טלמון גם כן לסוגיה של אופיו של עם, והוא מביא צטטה של הרדר האומרת: את אישיותו של עם יש לחפש בלשונו (עמ' 19).

לדוגמא, נושא האמת והשקר. הדת הדרוזית, למשל, עומדת על שבעה צווים, שאחד מהם הוא אמירת האמת. בנגוד לדת האסלאם המבוססת על חמישה צווים, והאמת אינה נזכרת שם בכלל. ואם בעולם הערבי השקר מותר, הרי שבמצרים ההיתר הוא בחזקת עשר. בניב המצרי של השפה הערבית יש מטבעות לשון שמושיות מאד המעידות על כך. השמוש הרווח במלים: ברצינות (בִּגָּד), באמת (בצראחה), זיוף (תַּזְוִויר, פַלְסוֹ) מעיד על כך, שהאמת מרחפת אי שם באוויר, אבל אינה מצויה בין המשוחחים. וכאשר מצרי מבקש לשכנע את בן-שיחו שהוא דובר אמת, הוא חייב להשתמש באחת ממטבעות הלשון האלה. לא בכדי כינה חסנין הייכל, עורך העתון ''אל-אהראם'' לשעבר, את מאמרו השבועי: ''בצראחה''. במסדרונות בתי המשפט במצרים הפתגם הבא מהדהד בפרהסיה: ''תמוך בי בשקר קטן, ואני אתמוך בך בשקר גדול '' (اشهد لي بكعكة واشهد لك برغيف).

וזה מביא אותנו לנושא הבא, התחמנות. המצרים הם אלופי התחמנים. בשנות ה-‏60
של המאה הקודמת, היה במצרים צמד בדרנים שנקרא ''אבו למעה אל-אסלי וחוואגה ביז'ו''. סגנון הבידור שלהם היה כמו זה של ה''גששים'' שלנו – דהיינו, צוחקים על המציאות. במערכונים שלהם הַמִּצְרַבְּלוֹף=ישראבלוף חגג לאורך כל הדרך. אצלם למדת שבמצרים ימכרו לך את הים, ולאחר שתשלם את המחיר, אתה מקבל מעט מים מלוחים, כי את הים אי אפשר למסור לך ידנית.

לפני כעשרים שנה, נשאל שגריר מצרים בישראל, מוחמד בסיוני, מדוע ממשלת מצרים אוסרת על אזרחיה לבקר בישראל? ובסיוני השיב כי אין שום איסור חוקי האוסר לבקר בישראל. כעבור כמה שבועות, אזרח מצרי אמר:

זה נכון שאין איסור חוקי לבקר בישראל. אבל כאשר אתה מקבל דרכון, אומרים לך שמותר לך לבקר בכל העולם, פרט לישראל. לישראל צריך לבקש רשות. ובמצרים כאשר אומרים לך שצריך לבקש רשות, זאת אומרת שזה אסור.

בסיוני לא שקר, הוא רק תחמן את העתונאים.

אבל כנגד זה, הנאמנות, לחוג הפנימי המצומצם והסגור של האדם, היא מוחלטת. לקטגוריה הזו יש לשייך את הד''ר אשרף מרוואן. הוא היה חתנו של הנשיא שקדם לסאדאת. נאצר וסאדאת נמנו עם גרעין הקצינים שחולל את המהפכה נגד המלך פארוק. הם היו חברים מאד קרובים, ועל כך תעיד העובדה שנאצר מינה אותו לסגנו – כי הוא סמך עליו בעיניים עצומות. במצרים היו לשונות רעות, שלעגו לסאדאת על נאמנותו המוחלטת לנאצר, וכינו את סאדאת ''אדון כן'' (سيد سه). אבל הנאמנות היתה העקרון והמניע העקרי לבחירתו של סאדאת בחתנו של נאצר. כי אשרף מרוואן היה בעיני סאדאת כמו בנו.

גדולתו של סאדאת היתה בכושר התחבולה שלו ובסבלנות המרובה של פלאח מצרי מצוי. צריך לזכור שסאדאת נולד בכפר. ביחס למבצעים מיוחדים, המצרים מאמינים בתהליכים המתבצעים בקצב האטי של זרימת הנילוס – כדי להבטיח הצלחה. ולכן בנגוד לתפישה הרווחת אצלנו של ''זבנג וגמרנו'', במצרים שלטת התפישה האטית של מרחב הזמן. כאשר אדם מחפש נקמה הוא אומר: ''אנחנו עוד נפגש''. אבל התגובה של המצרי נותנת ביטוי גם לאורך הזמן: ''אתה ואני והזמן הארוך שלפנינו'' (انا وانت والزمن طويل).

סאדאת הזין אותנו באמצעות מקורות שונים, כולל אשרף מרוואן, על כל ''כשלונות'' התמרונים של צבאו, על נסיונות-רכש כושלים שלו. קבלנו ממנו גם מידע מועיל לנו על אירועים כאלה ואחרים, שאיפשרו לנו לסכלם. הכל כדי לתת לנו את התחושה שאשרף מרוואן הוא סוכן ישראלי אמין ביותר מחד. ומאידך, באמצעותו הוא גם הרדים אותנו. וכך סאדאת יכל להשחיז את חרבותיו למלחמה, בעוד שאנו שומרים את סכנינינו הקהים במגרה.

אבל להיכן נעלמו הצהרותיו של סאדאת על רצונו להחזיר למצרים את סיני; על נכונותו להקריב מליון חיילים למען מטרה זו? האם אין זה מתפקידו של ראש המוסד ו/או ראש אמ''ן להעיף מבט כולל על לוח השחמט, ולא רק על מהלכים כאלה ואחרים – הסותרים לכאורה את המטרה המוצהרת של נשיא מצרים? כל שחקן שחמט מתחיל לומד שיש לפעמים להקריב חיילים ו/או קצינים כדי להפיל בפח את היריב, וכך להשיג הכרעה. אבל אף פעם לא מקריב את רוב הכלים שלו – כי אז לא יוכל להשיג הכרעה. במקרה כזה הנורה האדומה היתה צריכה לדלוק ולזעוק. אצל ראש אמ''ן זה היה בלתי אפשרי, שיקום קצין ויתריע. ואילו ראש המוסד היה מרוצה מעצמו כל כך, שההשגחה העליונה אפשרה לו למשוך בזקנו של סאדאת.

אפילו המקטרגים הגדולים ביותר של מרוואן אמרו עליו רק שהוא סוכן כפול. איש לא העלה על דעתו שהאיש הוא סוכן מצרי שתול. המוסד המהולל שלנו סבר מן הסתם, שעשרה קבין של חכמה ירדו על העולם, וכולם ניתנו לאנשיו. המוסד שתל את אלי כהן בדמשק, עם סיפור כיסוי ושם בדוי, כמאל אמין ת'באת; המוסד גם שתל את רס''ן זאב גור-אריה בקהיר, עם ספור כיסוי וזהות שאולה של קצין אס.אס. נאצי, וולפגאנג לוץ. אבל המוסד לא תאר לעצמו שמישהו אחר יעשה לו את אותו התרגיל, ואפילו בצורה יותר מתוחכמת. אנחנו שלמנו הרבה מאד כסף עבור מידע שהוביל אותנו אל עברי פי פחת. מבלי שאשרף מרוואן יסתכן אפילו בנפילה בשבי.

ויש בינינו כאלה הדוחים את הטענה כי אשרף מרוואן היה סוכן כפול, והם מאמינים עד לרגע זה כי חתנו של נאצר, ואחד מעוזריו הראשיים של סאדאת היה סוכן ישראלי. הנמוק המוכיח זאת לדבריהם, כי אשרף מרוואן הסתכן והופיע לפגישה עם ראש המוסד בלונדון כדי לדווח לו שלמחרת היום מצרים תצא למלחמה נגד ישראל. תפישה נאיבית עד להחריד.

אצלנו שכחו כי סאדאת הודיע לנו באמצעות האו''ם, שצבאו מנהל תמרון צבאי גדול באזור התעלה. (זה שאנחנו הסכמנו לכך, זו טפשות המבוססת על יוהרת הכח שהיתה לנו – אבל זה ענין אחר). וכאן נשאלת השאלה, איך יכול אדם, שהוא אחד מחמשת הבכירים שותפי הסוד, להעלם ללונדון יום לפני שעת השין, ושאיש לא יחוש בחסרונו (אם הוא סוכן ישראלי)?

האמת הרבה יותר פשוטה. סאדאת שלח את אשרף מרוואן ללונדון להודיע לראש ממשלת ישראל, באמצעות ראש המוסד שלה, שבשבת הוא יוצא למלחמה. סאדאת קיווה כי גולדה מאיר תתפתה, ותתן הוראה לחיל האוויר לפתוח במכת-מנע. מבחינתו של סאדאת, מכה של חיל האוויר הישראלי לא היתה משנה הרבה בשדה המערכה. שהרי צבאו, כולל מערך הטילים שלו, ערוך ומוכן למערכה. לכל היותר זה היה עולה למצרים בכמה מאות הרוגים יותר. אבל מאידך, זה היה מעניק למצרים הילה של נצחון: למרות שישראל תקפה ראשונה, זה לא מנע מן הצבא המצרי לחצות את התעלה. בנוסף לכך, אצלנו עדין לא הפנימו, כי הרג של מליון חיילים עבור מצרים, זו הקלה בבעיה הדמוגרפית שלה. אבל ראש ממשלת ישראל בימים ההם, הגברת גולדה מאיר, לא נפלה במלכודת שטמן לה סאדאת. על כך היא ראויה לכל השבחים.

במצרים, כידוע, אסור למתוח בקורת על המשטר בצורה ישירה. ולכן כל מי שרוצה לבקר את הממשלה עושה זאת בצורה של סיפור בדיחה, או משתמש במשל כזה או אחר. הסופר המצרי תאופיק אל-חכים בחר בדרך אחרת. הוא החליט לאמץ את החמור כגבור-הגיגיו, כדי לעקוף את זעם השלטון והצנזורה שלו. הוא עשה את החמור ביצירתו הספרותית לגבור החכמה והשנינה, ושם בפי אתונו את כל דברי ההגיון שלו. וכאשר טענו נגדו על דברי התוכחה על המשטר במחזה, בספר או במאמר שכתב, השיב: ''זה לא אני, זה החמור''.

לסיום נשתמש בפרפראזה על תפישתו הספרותית של הסופר תאופיק אל-חכים. אנחנו חשבנו כי אשרף מרוואן היה החמור שהעדיף את האבוס העשיר שלנו. אבל המציאות הוכיחה כי הוא פעל לפי הדוקטרינה של הנביא ישעיהו – והוא העדיף בכל זאת את אבוס בעליו. אשרף מרוואן לא היה סוכן ישראלי, ואף לא סוכן כפול. הוא היה ''חמורו'' של סאדאת. גבור העורמה והתושיה, שהזרים את פניני החכמה והתחמנות המצרית לשוקת של המוסד הישראלי - ואנשיו לגמו משוקת התרעלה עד תום, בתמורה לכסף כבד.
השאלה שנותרה פתוחה היא, מדוע חסלו המצרים את אשרף מרוואן? התשובה לכך היא מאד פשוטה. הם לא רצו שהד''ר אשרף מרוואן יעשה להם ''פדיחה''. לשון אחר, הוא עמד לפרסם ספר זכרונות, והם חששו שהאיש יחשוף בספרו כל מיני פרטים חסויים משטות ההונאה המצריות (שאליהן הם מתייחסים בכובד ראש). ואולי האיש היה קשור בפרשיות הונאה נוספות עם מדינות אחרות? אין ספק, שאילו האיש היה חי במצרים, הוא לא היה מעיז לפרסם זכרונות ללא אשור ממשלתי. בקהיר, איש לא היה יכול ליצור אתו קשר, ללא הסכמת השלטונות. שערו בנפשכם, למשל, שהד''ר בוטרוס גאלי, לשעבר שגריר מצרים באו''ם, היה מפרסם זכרונות. ובספר הוא היה נותן פומבי להנחיות שקבל מממשלתו לשקר לשרת החוץ האמריקנית. זה היה מביך מאד את נשיא מצרים. והרי על רקע זה בחירתו לקדנציה שניה טורפדה על ידי ארה''ב. כאשר הוא בא לבקש את תמיכתה של מדלין אולברייט, היא השיבה לו בשלילה, ואמרה לו: אתה שקרת לי שלוש פעמים ממזר שכמותך (you lied to me three times, you bustard).

---