השלום כיעד משיחי

באופן קבוע כל הזמן תוקפים מדינאים שלנו על חוסר הרצינות והמעש שלהם בקשר לשלום עם שכנינו. ואלה העושים זאת, מייחלים לשלום באדיקות רבה, ממש כמו אלה המתפללים לבואו של המשיח, שלוש פעמים ביום. ובכך אנחנו כל הזמן חוזרים על השגיאה שלנו עם מצרים. משל אמרו: תן לו את מה שהוא רוצה, העיקר שיהיה לנו שקט.

בתום היום הראשון לשיחות של הוועדה הצבאית המשותפת ישראל-מצרים, היתה לי שיחה עם יו''ר הוועדה המצרית, תא''ל צפי א-דין אבו-שנאף, והוא שאל אותי: מה דעתך על השלום? עניתי לו: זה תלוי בכוונה המסתתרת מאחורי החתימה. הוא שאל: למה כוונתך? כבר קרה בהיסטוריה, שמנהיגים חתמו על הסכמי ידידות, כאשר הכוונה שלהם לא היתה לעודד שכנות טובה. המפורסם שבהם הוא הסכם ריבנטרופ - מולוטוב.

אנחנו מתייחסים אל השלום כאל יעד משיחי. בעוד ששכנינו מתייחסים לנושא כאל דבר פרקטי. ואני אציין כאן שתי מובאות שימחישו למה כוונתי (הדגשות שלי – ש. מ.).

בגין: No more war, no more bloodshed.

סאדאת: The October war, should be the last war.

מנחם בגין התייחס אל השלום כאל יעד משיחי. מי שזוכר, הוא אפילו הצהיר בגאווה רבה את המשפט הלטיני: Habemus pacem דהיינו, הבאנו שלום. בעוד שאנוואר סאדאת ראה בשלום צעד מעשי.

כאן המקום להזכיר את הוגה הדעות הצבאי הפרוסי, קרל פון קלאוזביץ. את משנתו הצבאית הוא כתב בעשרה כרכים ''על המלחמה''. אבל הציטטה הידועה ביותר שלו נכתבה בכרך הראשון ''על המלחמה'', שם הוא כתב: המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בצורות אחרות. כלומר שהמלחמה והשלום הם שני צדדים לאותה המטבע.

בהקשר זה, כתב מייסד הממלכה ההאשמית הירדנית בספר זכרונותיו: בני אדם יעשו, לסרוגין, מלחמה ושלום פעם אחר פעם, עד סוף כל הדורות... זהו חלק מן הטבע.. המלך עבדאללה בן-חוסיין הראשון היה היחידי מבין מנהיגי ערב בדורו, שראה בשלום אתנו כערך עליון של יחסי שכנות טובה. והוא גם היחידי שנרצח בשל כך. זו גם היתה משנתו המדינית של נכדו, שבא אחריו, המלך חוסיין.

מלחמת העצמאות הסתיימה, כאשר המשולש טירה, טייבה וקלנסואה, היה בידי ירדן. בשיחות רודוס הסכים עבדאללה להעבירן לרבונות ישראלית כמענה לבקשתו של בן-גוריון: כי זה היה חיוני עבורנו, כדי להפעיל את הרכבת לחיפה. הוא הדין גם עם אום אל-פחם, שניתקה את עפולה ועמק הירדן ממרכז הארץ. עבור המלך עבדאללה, בנגוד גמור למנהיגים ערביים אחרים, בעיקר סוריה ומצרים, הסכמי שביתת הנשק היו באמת ובתמים, צעד ראשון לקראת שלום. הוא יישם את הנורמליזציה כצעד בונה אמון להסכם שלום עם ישראל.

מדיניותו הפייסנית של עבדאללה כלפי ישראל, לא היתה לרוחה של מצרים. וכאשר הספינקס כועס, הזעם שלו קוטל, ומצרים יזמה את רציחתו. מצרים גם כעסה מאד על המלך חוסיין, שהסכם השלום שלו עם ישראל חרג מן המתווה שלה. מצרים גם כעסה מאד על יאסר ערפאת, שחתם על הסכם אוסלו, באופן עצמאי לחלוטין - מבלי לידע את מצרים. ומאז היא דואגת שהפלסטינים
לא יעיזו לעשות צעד ללא אשור מצרי.

האסטרטגיה המדינית של מצרים מאז 1947 ועד היום, היתה ונשארה: למנוע עלייתו, ואם צריך גם להלחם בו, של גורם מדיני חזק בגבולה המזרחי. בימים ההם, היתה זו הנסיכות הירדנית עם עבדאללה בראשה. ובימינו אלה, ישראל החליפה את ירדן כמוקד רב-עוצמה.

לקח חשוב מאד הפיק סאדאת ממלחמת ''יום כפור'' בשנת 1973, והוא שאת סיני הוא לא יוכל להחזיר למצרים במלחמה - לפי תפישת קודמו, גמאל עבד א-נאצר, שקבע: מה שנלקח בכח, יוחזר בכח.. בשיחות בק''מ ה-‏101, שהתקיימו בתום אותה מלחמה, אמר הרמטכ''ל המצרי, הגנרל עבד אל-גאני אל-גמסי, לאל''מ דן שומרון: אם מלחמה כזו, שתנאי הפתיחה שלה היו אידיאליים בשבילנו, אתם נמצאים כאן, זה אומר שבמלחמה לא נוכל לכם.

ולכן צריך להבין שהיעד האסטרטגי של סאדאת, נשאר אותו היעד משנת 1947. להוותו דרך המלחמה כשלה, ואז הוא החליף את ''שולחן החול'' ב''שולחן הירוק''. מלת הקסם ''שלום'' העבירה לצדו מעט מגורמי הכח הישראלים: תנועות פוליטיות וחלק מ''המעצמה השביעית''.

סאדאת לא נרצח למען השלום. האחים המוסלמים במצרים רצחו אותו, כי הוא רדף אותם. הוא פחד מעליית כוחם ומן ההשפעה השלילית שלהם - ממש כמו מובארק, בימים אלה.
אז הגיע הזמן שנפקח עיניים. סאדאת חתם אתנו על מסמך, כדי לקבל את סיני בחזרה. בשובו לקהיר לאחר החתימה הוא אמר: ''מסכן מנחם, אני קבלתי את סיני, והוא קבל פיסת נייר'' (مسكين مناحيم, انا استلمت سينا وهو استلم حطة ورقة) – זה מצד אחד. מאידך לרדוף אותנו בזירה הבינלאומית כדי ''להחזיר אותנו למימדנו הטבעיים''. פעם חשבו אצלנו, שזה רק בענייני צבא. אבל היום יורשו רוצה למנוע מאתנו כלכלה חזקה.

• • •

ואילו היום, האם יש לנו עם מי לדבר בצד הפלסטיני? אש''ף כבר לא רלבנטי. הבחירות האחרונות אצל הפלסטינים, היו חופשיות בפעם האחרונה - כי החמאס לא יתן לזה יד יותר. כי הוא יודע שהוא עלול להפסיד. בכל מקרה, אין בצד הפלסטיני מנהיג עם תנועה פוליטית חזקה שאפשר לסכם אתו עניינים. ריבוי הכוחות הפועלים היום במחנה הפלסטיני מנטרל כל גורם – חזק ככל שיהיה. החמאס של היום רוצה הפסקת-אש לשש שנים - כמו חזבאללה: שיוכל להתעצם ולהצטייד. איך אמר איש צד''ל: במשך שש שנים אתם בניתם ''צימרים'', וחזבאללה בנה בצורים עם מערכות נשק.

סוריה רוצה לחזור לכנרת. הדרך הטובה ביותר היא להפריח את מלת ''הקסם'': שלום. אנשים שונים מדברים בשמה, שישראל תוכל כביכול להמשיך ולהפעיל את החקלאות והיקבים כ''פארק תעשייתי''. אבל כל מי שמכיר את שיטות העבודה של המשטר הסורי, יודע שזה חסר שחר.

היו לסוריה מספיק הזדמנויות לקבל את הגולן בחזרה, והיא לא נצלה אותן. אז היום במרחק של 40 שנה ממלחמה, לאחר שספחנו את האזור ובנינו בו חקלאות ותעשיית יין מעולה, המהווים חלק נכבד מצמיחת הכלכלה שלנו, אנחנו צריכים להחזיר את השטח? פעמיים הם פתחו במלחמה ופעמיים הם הפסידו. שלוש פעמים הציעו לה את הגולן, ושלוש פעמים היא דחתה את ההצעה בגלל מלת הקסם ''שלום''. אז מה קרה לפתע היום, שהוא רוצה ''שלום''.

בשנת 1990 כאשר בריה''מ התפרקה והיתה על סף רעב, הציעה לה יפן סכום של 20 מיליארד דולר, חציו מענק וחציו הלוואה לזמן בלתי מוגבל. בתמורה בקשה יפן לקבל חזרה את האיים הקיריליים, שהרוסים כבשו במלחמת העולם השניה. בוריס ילצין השיב ליפן: אנחנו נמות ברעב ולא נחזיר לכם את האיים, שכבשנו במלחמה צודקת.

רק עם חסר בינה, יוותר לחלוטין על רמת הגולן, בתמורה לפיסת נייר חתומה - כהגדרתו של ''נסיך'' השלום סאדאת. כאשר באים לנהל מו''מ על הסכם אי-לוחמה (שלום בינינו לבין הערבים, לא יהיה בשום אופן כמו זה שבין צרפת וגרמניה) עם סוריה, צריך לחשוב על דבריו של עבדאללה, שמלחמה ושלום הם תאומים סיאמיים. כך שתמיד עדיף לעשות את ה''ניתוח'' הבא מעמדות יותר משופרות.

---