מגבלות האדם וגבולות השיח

נסים ישעיהו

הדיבור שמבטא יחס שלילי לזולת נפוץ כל כך עד שלפעמים נדמה שמהדיבור השלילי שואבים המדברים את חיותם. אבל כדאי מאוד לזכור את מה שמלמדות פרשות השבוע, דיבור שלילי לא בהכרח מעיד על מי שעליו מדברים אבל אין ספק שהוא מעיד על המדבר

בשבוע שעבר דילגתי על הכתיבה ועל כן אנסה כעת להשלים גם את מה שדילגתי. פרשת 'צו' מסתיימת בשלמות העבודה במסגרת השבע, אהרון ובניו מתרגלים את עבודת הקודש שבעה ימים רצופים ובכך מגיעים למדרגת הקדושה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע בכוחות עצמו. לאחריהם, בפרשת 'שמיני' מגיע היום השמיני ובאותו יום מתגלה המימד שמעל לגבולות היכולת של האדם (ויקרא ט'): כד וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם. התלהבות עצומה, טבעי. אבל היו שם שנים שהתלהבו קצת יותר מדי (פרק י'): א וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה', אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.

בתשוקתם העזה להתחבר לקדושה העליונה הם פרצו את הגבול המוכתב בתורה והתוצאה היתה קשה: ב וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי ה'. בהמשך הפרשה התורה מציבה לנו גבולות של מה מותר ומה אסור לאכול ועד לקביעה בסיום הפרשה שעלינו להקפיד (פרק י''א): מז לְהַבְדִּיל, בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר; וּבֵין הַחַיָּה, הַנֶּאֱכֶלֶת, וּבֵין הַחַיָּה, אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל. כי החיבור שלנו לקדושה העליונה נוצר בכל עת שאנחנו עושים מה שצריך על פי התורה, אלא שאסור לנו לחתור אל החוויה שבחיבור זה, שמא מתוך כך נפרוץ את המסגרת. ואדרבה, דווקא התרכזות מלאה בעשיית מה שצריך תוך וויתור מודע על החוויה עשויה לזכות אותנו גם בחוויה הנכספת. כמו שקרה לדוד המלך.

בהפטרה קראנו על דוד המלך שהעלה את ארון הברית לירושלים ובדרך הוא שמח עד כדי (שמואל ב', ו'): יד וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל-עֹז, לִפְנֵי יְהוָה; וְדָוִד, חָגוּר אֵפוֹד בָּד. אשתו, מיכל בת שאול טז ... נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ. כשחזר הביתה קיבלה את פניו בלעג מושחז כ ... וַתֹּאמֶר מַה-נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. דוד השיב שהריקוד שלו היה כא ... לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֺּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם יְהוָה עַל-יִשְׂרָאֵל; וְשִׂחַקְתִּי, לִפְנֵי ה'. ומה שראית את האמהות שבנוכחותן רקדתי, זה דווקא כבוד עבורי כב וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה.

הדיבור מגלה את מהותו של המדבר

דוד חווה את שפלותו, שפלות האדם באשר הוא נברא, ביחס לבורא ברוך הוא וחוויה זו של שפלות איפשרה לו להתמסר לשמחה עד כדי יציאה מהכלים לגמרי, בלי לחשוב כלל כיצד תיראה התנהגותו בעיני הסובבים. מיכל שגדלה באוירה של גינוני מלכות, בבית שאול המלך, התקשתה להבין את התופעה הזאת ולכן לעגה לו. ומכאן אנחנו עוברים לפרשות השבוע, תזריע ומצורע; שמונת הפסוקים הראשונים מדברים בדיני אשה שיולדת זכר או נקבה. לענייננו הפסוק הנוגע הוא ביחס ללידת זכר (ויקרא י''ב): ג וּבַיּוֹם, הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל, בְּשַׂר עָרְלָתוֹ. היום השמיני מתקשר לפרשת שמיני שממנה באנו והמסר הוא שאמנם חייבים להתחבר אל מדרגת הקדושה של השמיני אבל על פי הכללים שהתורה מכתיבה.

בהמשך, שתי הפרשות דנות בנגעים שונים שהשם המשותף להם הוא 'צרעת' והחולה נקרא 'מצורע'. המיוחד במחלה הזאת, כמו שאומרים המפרשים ומאריך בזה בעל ה'אור החיים' הקדוש, הוא שלא מדובר בתופעה טבעית, בסוג של מחלה שהמדע יכול לרפא, אלא בתגובה גופנית לפגם רוחני חמור. שעל כן הרפואה שלו עשויה לבוא דווקא מהתנהגות הפוכה מזו שהיתה צפויה אילו היתה זו תופעה טבעית. חז''ל אומרים ש'מצורע' זה נוטריקון ''מוציא (שם) רע'' מי שנכשל ברכילות ובלשון הרע, שדיבר רעות על אנשים. העונש וגם דרך הריפוי שלו הם בידוד חברתי. לכאורה הבידוד עלול לדכא אותו ולהחמיר את מצבו הרפואי, אבל הציפיה היא שמתוך כך יבין את טעותו ויעשה תשובה.

נקודת המוצא של המדבר רע היא ההנחה (או הוודאות) שהוא עצמו יותר טוב ממי שהוא מדבר עליו. לדוד המלך למשל, לא יכול לקרות שידבר רע על מישהו; כי בזכרו את העובדה שלפני ה' הוא עומד, הריהו שפל בעיני עצמו וממילא אין מישהו נחות ממנו שעליו ידבר רע. וכך גם לגבי צדיקי אמת בכל הדורות. אצלנו, למרבה הצער, הדיבור שמבטא יחס שלילי לזולת נפוץ כל כך עד שלפעמים נדמה שמהדיבור השלילי שואבים המדברים את חיותם. אבל כדאי מאוד לזכור את מה שמלמדות פרשות השבוע, דיבור שלילי לא בהכרח מעיד על מי שעליו מדברים אבל אין ספק שהוא מעיד על המדבר. כמו שאמר מישהו חכם: בדיבור אדם מגלה את מהותו, אדם טוב ידבר טובות.

הצגת המאמר בלבד

מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים.