העתונות רועשת וגועשת בימים אלה בגין סגירת רשות השידור ופטוריהם של אלף עובדים מיותרים. למען האמת ייאמר כי מי שמוצא את עצמו לפתע ללא תעסוקה כלשהי, זה דבר כואב מאד: לפתע חשך עליו עולמו. אולם עובדי רשות השידור יכולים להלין רק על עצמם. במשך חמישה עשורים ויותר עובדי הרשות מנעו בכל דרך אפשרית כל שינוי, כל נסיון לתקן וכל רצון לשדרג. הם אפילו לא שמו לב לעובדה שהם כבר לא סוליסטים בשידור. היו ימים שמסך טלביזיה שחור השפיע לרעה על הצבור. אבל עם הזמן, משנוספו ערוצים נוספים – החשכת המסך כבר לא היתה אסון עבור הצבור.
היו ימים שציוד שידור חדש שכב במחסני רשות השידור שנים, והעובדים לא הסכימו להכניסו לעבודה עד שלא ימולאו דרישותיהם המופרזות. וההסתדרות נתנה לזה גיבוי. אנחנו חיים בעידן שהאדם נחת על הירח, אבל וועדי העובדים ברשות השידור, כנראה, שלא שמעו על כך. תופעות כאלה יכולות לדרדר מדינה וחברה לתהום הפיגור, שיהיה קשה מאד להתרומם ממנו.
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים שרתתי כחבר ב''וועדה הצבאית המשותפת ישראל-מצרים''. לאחר השלמת החלק הראשון של נסיגת צה''ל מחצי האי סיני, חברי הוועדה הישראלית הוזמנו לביקור של שבוע ימים במצרים. במסגרת הטיול בקרנו בסכר הגבוה של אסואן. בקשתי לטייל לאורך הסכר ולהגיע לצדו השני. הוצמד לי קצין מצרי שילווה אותי בסיור. הקצין, אל''מ חסנין, השתייך למודיעין הצבאי המצרי. צעדנו לאורכו של הסכר, ואל''מ חסנין מתפאר בסכר המודרני שיביא מזור למכאוביה הכלכליים של מדינתו.
אל''מ חסנין תאר את מפרטי הסכר בגאווה רבה, ולמען האמת היה במה להתגאות. למיטב זכרוני אורך הסכר כשלושה ק''מ, גובהו כמאה מטרים. בבסיסו רוחב הסכר קילומטר אחד ובקצהו העליון רוחב פסגתו כחמישים מטרים. בתחתית הסכר יש כתריסר טורבינות ליצירת חשמל, אבל רק ארבע מהן פעלו. לשאלתי מדוע יתר הטורבינות אינן פועלות? השיב הקצין המצרי כי עדיין אין פיתוח תעשייתי בדרום מצרים שיצריך את האנרגיה הזו. השיחה התנהלה בינינו בנחת, וכך מצאנו את עצמנו כחמש מאות מטרים מעבר לצדו השני של הסכר.
ואז התגלה לנגד עינינו מחזה סוריאליסטי: פלאח מצרי שפותח וסוגר שבילי השקייה בעזרת טוריה. למראה הפליאה אמרתי לאל''מ חסנין: מצד אחד מצרים מתפארת בסכר המודרני שהוא פאר היצירה של המאה ה-20, אבל הנה כאן חזרנו לתקופת הפרעונים. על כך השיב לי הקצין: וכי אתה חושב שאיננו יודעים שיש ממטרות ושיטות השקייה חדישות? אבל 65% של כח-העבודה הכפרי עוסק בהשקייה, אם תכניס את המודרניזציה כולם יהיו מובטלים. עניתי לו: לא חייבים לפטר את כולם בבת-אחת. אפשר לעשות זאת בהדרגה. אי אפשר, השיב לי אל''מ חסנין. הפלאחים לא יסכימו לראות שחלק מחבריהם נזרקים לאבטלה. אם לעשות אז לעשות הכל במכה אחת. וכך הפיגור המצרי נמשך – הכוונה לימים ההם.
אותו המצב שרר ברשות השידור. וועדי-העובדים, והיו רבים כאלה, לא אפשרו להעביר עובד מתפקיד אחד לתפקיד אחר; לא אפשרו לעשות דבר שלא נועצו אתם לפני כן, גם אם ההנהלה התכוונה לשתף אותם בביצוע השינוי. לפני כשלושים שנה נבחרתי במכרז לכהן כמנהל מחוז הצפון במחלקת הגביה של רשות השידור. מנהל כח-האדם דאז, הסביר לי שאני אקבל מינוי לחצי שנה של תקופת נסיון, ואם אצליח בתפקידי אני אועסק בחוזה מיוחד. מדוע שלא אקבל קביעות כנהוג במחוזותינו? שאלתי. והוא השיב: ''יש לי 130 עובדים מיותרים מעל לתקן, וכל עוד יש לי עובד אחד מעל לתקן לא אוכל לתת לך קביעות, למרות שתפקידך הוא חיוני ביותר''. ההתנהלות הזו יצרה מצב שהיום רשות השידור סובלת מעודף של אלף עובדים.
סגירת רשות השידור
