שׂימֵני כַּחותם - רבקה ויוסף באהבתם

תמונת הזוג באו במוזיאון בית באו, צילום תפארת חקק חתונה היא במסורת היהודית/ חגיגה שכּל כֻּלה מעמד קדוש של שמחה אמתית/

אבל ימי השואה הפכו יקום לגיא הריגה/ עולם שלם צלל לחצר –מוות, לחורבן

שלא נרגע. לפעמים שם של ספר הוא סמל לתקופה/ וכך זועק ספרו של יוסף באו בצעקה שלא מרפָּה.

לספר מצמרר זה ניתן השם- ''שנות תרצ''ח''/ שֵם לא שׂמח במיוחד ולא כל כך צח/ מופיע שָם סיפורו של יוסף באו, סיפורו של גורל/ סיפור של חתונה יהודית בשואה, כשהאור חָשַׁך מֵעל./ אנו מצטמררים וקוראים על ימים של תֹפת וחֻרבּן/ וזה סיפור עצוב שמנצח את הרוע, את השטן.

בספרו שנות תרצ''ח - pm / מסַפּר לנו יוסף החולם/ על קיץ 1942 , ימי הסערה/ כשהנאצים עברו לַשלב הנורא/ שלב החיסול האמתי היסודי / שלב הפיתרון הסופי של העם היהודי/ לרצח ולמשרפות נרתמו אז טכנולוגיות וחשמל/ רוע אנושי זכה למימוש מרושע בידי שטן אכזרי ומנוול./

הקמת מחנה ריכוז בתוך בית קברות בפלשוב

לחיסול יהודי קרקוב בפולין ידעו הנאצים לבנות מחנה עם גדרות/ והם מצאו את המקום המתאים: בית קברות. / כן, זה נראה להם מתאים במיוחד/ לבצע שם הרג ושמד/ בבית הקברות היהודי החדש בפרברי העיר/ שם הם הציבו גדר חשמלית והמתים צעקו מקיר לקיר/ זה היה ממש שָם בשכונת פלשוּב, ליד יופי מהמֵם/ והנאצי אמר: אכן, כאן במקום הזה תהיה קבורתכם!

במחנה פלשוּב נבנו צריפים מֵעל הקברים / והיו שם שלטים: ''מחנה עבודה'' ואף דאגו להפרדה בין נשים לגברים / אך זה היה שלט הסוואה שחיפה על השלט האמיתי, השלט הכּמוּס/ וכאשר הגיע המפקד נחשף הלוט: כאן ''מחנה ריכּוז'' ! / כך זה הופיע: ''קונצֵנטרַאצְיונֵס לאגֵר'' במילים ברורות/ ובזמן שנחשׂף הלוט, ירו האֵס אס צרורות/ וכשניצב ברוע איש אס אס ויורה מַטח על יהודי ללא רחמים/ יש מצפון אנושי שלא ישכח זאת לעולמי עולמים.

בַּתחביר של מחנה פלשוּב היו צריפים, מטבח, מאפיה ובתי מלאכה/ אך לא היה מקום בתחביר המקומי למושׂג משפחה./ הם פֵּרקו אבות מבנים ואמהות מִבָּנות/ הם הטילו עבודות פֶּרך על האסירים בכותונוֹת/ כן, הם הקפידו על עיוות הכתונת במקרא/ זו הייתה בעיניהם כתונת הבחירה/ לכל אסיר יהודי ניתנה כתונת פסים תפורה/ וגם ליוסף באוּ החולם/ נתפרה כתונת פסים בהתאם.

יוסף באו מכין עבודות גרפיקה לנאצים ופוגש את רבקה

''אני מנסה לשחזר את דגם הגיהינום ששמו פלאשוב''/ כך חוזר וכותב שוב ושוב/ האיש יוסף באו שברח מן הגיהינום/ המחנה ששרד בזיכרונו כבלהות- חלום.../ הוא חש צורך לתאר את היהודים חסרי האונים/ בכאב כתב וסִרטט את הטרנספורטים לַכּבשנים/ המשלוחים לאושוויץ ולמחנות הריכוז הארורים/ בלֵב דווי סיפר על האקציות ועל החיים בצריפים הסגורים. / כן, הלב נחמץ, בער הדם/ רכבות משׂא יצאו טעוּנות אדם/ ומי שרצו אל גדרות התיל התחשמלו ונורו בגבּם.

יוסף באו ניצל מן הסלקציה הארורה וּממלקות הכאב/ מזלו שפר עליו שכן ידע

לצייר היטב/ על כן, עסק בגרפיקה והעתקוֹת שֶמש עבור האויב. / וראו לאן הגורל שלח את יוסף הצדיק בעודו מצייר במצוקה/ בצירוף מקרים פגש הוא את אשתו לעתיד, את רבקה/ בעודו מסביר לַנאצי שלא ניתן לעשות העתקת שמש ללא שמש במרוֹם/ זרחה שמשו, הנה זרחה מולו האישה שהאירה לוֹ את היום./ ''אולי תואילי בטובֵך למלא את מְקום השֶמש'', אמר לה באהבה/ אף נתן לה צרור פּרחי בר לרכּוש את לבּה.

למחרת נָשק לה חֶרש בַּתור למרק/ זה היה ממש לאור הירח, והוא חש מכּת בָּרק/ ומאז כל בוקר צִחצֵח את נעליה בשרוול וברוֹק/ וסָגד לה מכושף מוכּה אמוק./ זה היה חיזור כמעט כמו בסרטים/ אך זה היה מאחורי גדרות תַיל ממוֹרטים.


צילם בלפור חקקהחתונה הסודית בתוך צריף הנשים

הוא ביקש מהשֶען לעשות לו שתי טבּעות מכַּפּיות/ ושָם בבית הקברות אמר לה ''הרי את מקודשת לי'' וכולם שרו הַללויות./ גם המֵתים היהודים מכל הדורות/ עמדו וחגגו איתם ושרו להם שִירות/ שרו את שירַת האף על פּי כֵן היהודי האֶחד והיָחיד/ להילחם בידיים קשורות אך לנַצֵח תמיד. / לְיד אפריון הכלולות מִסדין וּמוטוֹת/ עמדו בבית הקברות לידם וְשרו המֵתים והמֵתוֹת./ בין גדֵרות התַיל נשמע חרש בכי שלא ינוֹח/ ודָבר לא חלף עם הרוח.../ כמו נשמעו אז פסוקיו של הנביא יחזקאל, והפסוקים לא יכלו להחשות/ המתים שרו את חזון העצמות היבשות.

אִמו של יוסף באו שהייתה שם בֵּרכה את הזוג החדש ושרה תפילות/ והם הלכו לַצריף שלה אל לֵיל הכּלולות./ חברותיה לצריף שׂמו שׂמיכות וכרית/ לאפשר לזוג שְעת ייחוד באין רואה ומביט./ בְּדרך לא דרך הוא נאלץ לברוח מן ה''פרוּאֶן לַגֵר'' (צריף הנשים)/ כדי להגיע במועד ל''אַפֵּל פְּלאץ'' של הגברים, האנשים...

כך החל סיפור אהבה מַרטיט בימים ובלילות/ אהבה בין יוסף ורבקה, סיפור חוצֶה גבולות/ סיפור חוצֶה גדרות תיל וחשמל וצבא נוגֵשׂ/ חוצֶה כָּתנות פסים וחיילי אֵס אֵס.

סיפור אהבה – סיפור לדורות

הסיפור הזה הוא סיפורם של אוהבים ושל צדיקים/ סיפור שיש בו גורל יהודי שעובר למרחקים/ ואילו יכולנו היינו מצרפים אותו לכתבי הקודש העתיקים...

זה סיפורם של שני ניצולים עם זרועות מקועקעות כַּחותם/ זוג אוהבים שלא ויתרו על אהבתם / בלהט צרוף התחתנו בתוך מחנה ריכוז בבית קברות/ ומכאן צמחו חיים שיאירו לדורות/ מורשת בקווים של צבע וציור ומִלים/ את החותם הזה צרבנו בלב, וגם על קודש הגווילים.../ ננצור הכול בַּלב, נשמור על גַּחלתם/ כי הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, מאז ולעולם!!