האינתיפדה השלישית

השם זהה, אולם לכל אינתיפדה מאפיינים שונים המותאמים לנסיבות וליעדים החדשים. אופייה הבלתי אלים של האינתיפדה הנוכחית מציב בפני ישראל אתגר חדש

לא אהבתי את מאמרה של עמירה הס ('הארץ', 3 באפריל) בכותרת ''התחביר הפנימי של יידוי אבנים''. לא אהבתי, כיוון שסגנון כתיבתה חיבל במטרה שהייתה לה – לנסות ולהסביר לקורא הישראלי את גישתו והתנהגותו של הערבי-הפלסטיני, זה המצוי תחת כיבוש ישראלי מזה למעלה מ-‏45 שנים. אין ספק, עמירה הס צודקת בקביעתה כי מאז ומעולם, עם המצוי תחת כיבוש, וללא יוצא מן הכלל, יתקומם וינסה להשיג את שחרורו בדרך של מאבק אלים. אלא שבדרך כתיבתה הייתה זו היא שקראה כאילו לערבי הפלסטיני לפעול בכוח נגדנו הישראלים, ואז במקום להתייחס לתוכן ולמסר המרכזי של דבריה מציגים אותה כ''עוכרת ישראל'' ושואלים מיד האומנם את מזדהה ותומכת במפגע במלון פארק בנתניה או ברצח חמשת בני משפחת פוגל באיתמר.

הערבים הפלסטינים אינם זקוקים לעצתה ולהדרכתה של עמירה הס. בדרך של ניסוי ותהייה הם מנסים את דרכי ההתנגדות השונות, ותקוותם היא ליצור את התנאים אשר יאלצו את ישראל להסתלק משטחם ומאדמתם.

אנו מצויים בימים אלה בראשיתה של האינתיפדה השלישית. מאפייניה שונים וייחודיים. משותפת רק המטרה – המאבק לשחרור.

לפני כשלושה חודשים, ב-‏5 בינואר, הפצתי טור בכותרת ''הניצוץ שבדרך'', טענתי בו כי השטח רווי אדי דלק, וחסר רק הניצוץ שיצית את התבערה הגדולה. מסתבר שטעיתי – אנו מצויים כבר בתוך התבערה, אלא שבמקום להבת ענק, אנו נחשפים – בינתיים לפחות – לתבערות מקומיות קטנות, תבערות המתלקחות בעקבות תקריות מקומיות, הפזורות על פני כל השטח.

דומה כי אין יד מרכזית המכוונת את ההתלקחויות הללו, אך מה שבולט – אין לפלסטינים יד מרכזית המנסה לשמור על השקט, המעוניינת לרסן, למנוע ולהרגיע. ואולי, אין יד פלסטינית מרכזית המסוגלת לרסן ולהרגיע.

ההתקוממות הפלסטינית הראשונה פרצה 20 שנים לאחר מלחמת ששת הימים. היו אלה עשרים שנים ללא סימן לפיתרון מדיני, ולהיפך – עברנו את מלחמת יום הכיפורים, את הסכם השלום הישראלי-מצרי ואת פינוי סיני, ובעקבותיהם - נותרו הפלסטינים צופים בפארסה של שיחות האוטונומיה ובמקביל - החלה ההתנחלות המסיבית בשטח הפלסטיני.
אינתיפדה זו התבטאה בהפגנות המוניות ובהתנגשויות מאורגנות, בהחרמת עבודת הפלסטינים בישראל, אך כמעט ללא פעולות אלימות יזומות.

האינתיפדה השנייה פרצה בשנת 2000. היה זה לאחר הסכמי אוסלו, לאחר כניסת הנהגת אש''פ לשטחים, ולאחר האכזבה הקשה מתהליך אוסלו ומן הסיכוי להגיע להסכם. מאפיינה העיקרי של התקוממות זו – פעולות אלימות כואבות ומאורגנות, ובראשן– פיגועי ההתאבדות אשר הסבו אבדות כבדות לנו בישראל.

וזה מביאנו להתקוממות החדשה, והשלישית. מוקדם לנבא את מהלכיה ותוצאותיה, אך אפשר כבר להצביע על:

• שאיפה ברורה לנצל את התקשורת המקומית והבינלאומית שתספר את סיפורם של הפלסטינים. הקריאה הפלסטינית לעולם ברורה – יש לשים קץ לכיבוש הישראלי;
• הפעולות האלימות אינן משרתות היום את האינטרס הפלסטיני, מחבלים מתאבדים רק ישרתו את ההסברה הישראלית;
• רצון עז להשתלב במערכת הדה-לגיטימציה של ישראל.

המערכת הפוליטית של ישראל, הקואליציה הממשלתית שהוקמה לפני שבועיים, איננה ערוכה לשלם את מחירו של פיתרון המדיני. בתנאים אלה חובה עלינו להציב שתי מטרות:

• במידת האפשר להימנע מעימותים, עלינו להתאפק ככל האפשר ולא להתיר לתקרית ולאירוע מקומי להתלקח (וזה חל גם על היחס לאסירים שבבתי הכלא;
• לשמור ולא להתיר לגיבורי ה''תג מחיר'' לדרדר את המצב ולשחק לידי הפלסטינים.

---