אינני מבקש להקל ראש בקשיים האובייקטיביים הניצבים בינינו לבין הפלסטינים בדרך להשגת הסכם. אלמלא כן היינו מוצאים ככל הנראה דרך ליישר על פני ההדורים ולהגיע לפתרון. יחד עם זאת, אל לנו להתעלם ממשוכות סמנטיות, מכשלי-חשיבה ומאמונה שכל אחד מן הצדדים משוכנע באמיתותם ורואה בסילוקם תנאי להשגת ההסכם. משוכות סמנטיות כאלה קיימות, כמובן, משני הצדדים. אנו נתייחס כאן רק למשוכות מן הצד הישראלי, ובחרנו בארבע.
גבולות ברי-הגנה – הרוב המכריע בישראל נצמד לאמונה כי ''הקו הירוק'' איננו גבול בן-הגנה לישראל. העם בישראל, משוכנע גם כי מי שטוען זאת יש לו הצעה לגבול אחר, בינינו לישות הפלסטינית שתקום, גבול שיהא כן בר-הגנה.
במציאות של המלחמה המודרנית ספק אם יש עדיין משמעות למונח זה, מכל מקום שני תנאי היסוד – גבול המבוסס על מכשול טבעי רציני ועומק גיאוגרפי שמציב את הגבולות הרחק מליבה של המדינה – אינם קיימים במציאות שלנו.
יתר על כן, הקווים שמבקשת ישראל במו''מ שאנו מנהלים עם הפלסטינים, קווים הכוללים ומקיפים את שלושת גושי ההתיישבות ביהודה ושומרון גרועים לאין ערוך מבחינה ביטחונית מקווי 67'.
הכרה בישראל כמדינה יהודית – אנו תובעים הכרה זו מן הצד הפלסטיני בבחינת נייר הלקמוס – כל עוד לא הכירו בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה ריבונית שהרי:
- הכרה זו תסתור את הטענה הערבית כי היהדות איננה אלא דת ואיננה לאום;
- הכרה זו תבטל מאליה את תביעתם לשיבת פליטי 48', כיוון ששובם יסכן את קיומה של ישראל כ''יהודית''.
המאמינים בכך הם שבויי ''נייר'', שבויי ההסכם שייכתב. בימים אלה אנו חרדים, ובצדק, לגורלו של הסכם השלום שחתמנו עם המצרים. הנייר שנחתם ב-1979 לא יצילנו, והוא הדין להכרה בישראל היהודית. הסכם בינינו ישרוד לא בשל הנייר ומה שיהא כתוב בו אלא בשל אינטרסים שיהיו לשני הצדדים לקיימו.
קץ הסכסוך וקץ כל התביעות – ישראל חותרת להסכם שאכן יפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייסודו, ויביאו לכלל סיום. איני בטוח שיש סיכוי לכך בתנאים הקיימים, ואם אנו תובעים ומעמידים זאת כתנאי לצד השני, אנו מציבים בפניו רף שלא יוכל לעבור מעליו.
קץ הסכסוך וקץ התביעות איננו שאלה סמנטית. זו שאלה מהותית ממדרגה ראשונה. מניסיון המו''מ שאנו מנהלים עם הפלסטינים דומה שאפשר להגיע להסכם עימם. אולם אין סיכוי שניתן להגיע להסכם כזה ללא פיתרון אמיתי לבעיית הפליטים וללא פתרון מוסכם לבעיות ירושלים.
צעד חד-צדדי – ''אין גבול לחוצפה הפלסטינית. הם מפירים ההסכם שבינינו לנהל מו''מ ופונים לאו''מ שיכיר בפלסטין כמדינה''. זו הסמנטיקה שלנו. אלא שהיעד איננו ''ניהול מו''מ. היעד הוא השגת הסכם ואילו ביקשה ישראל להגיע להסכם המדיני הייתה מלינה בצדק על שני עשורים של מו''מ חסר תכלית. אלא שלמן החתימה על הסכמי אוסלו, לפני ח''י שנים, פועלת ישראל חד-צדדית ביצירת עובדות התנחלות. יתר על כן, אל מול העובדות הפיסיות בשטח אותן יוצרת ישראל הבקשה הפלסטינית – אפילו תזכה להכרה באו''מ – לא תמומש אלא בהסכם שיושג בינם לבין ישראל.
המסקנה ברורה – אל לנו לדבוק בנוסחאות ואל נציב משוכות חסרת משמעות או משוכות שאי אפשר להתגבר עליהן והן מונעות משני הצדדים להגיע להבנה ולהסכם על מה שהוא כן בר השגה.
שבויים בסמנטיקה
אני חייב לומר שאני נחרד לקרוא את קביעותיו התלושות של האלוף במיל 
