בעזה התנהג כמו עזתי

ישראל נצבת בפני סיטואציה מוזרה, שכל מדינות המערב המתורבתות לא הכירו ולא התנסו במצב דומה. ארגון רצחני קטן, שהוא שלוחה מיליטנטית של הארגון הגדול השולט, מרשה לעצמו להפציץ בטילים את ערי ישראל. הדיפלומטיה הבינלאומית הליבראלית מקבלת את התופעה בשוויון נפש. על אף שאמנות בינלאומיות אוסרות פגיעה במטרות אזרחיות. אלא מה? שבמקרה שלנו, אין מדובר במדינה חברה באו''ם. כי זאת לדעת, אמנות-האיסור על מטרות אזרחיות ופגיעה באזרחים חלות על מדינות, ולא על ארגונים – יהא גודלם אשר יהא. זה באופן כללי, ובמקרה של הארגונים הפלסטינים החברה הבינלאומית מוכנה לגלות סבלנות אין קץ על מעשיהם הנתעבים. כי הפלסטינים הם עם מדוכא. וההזדהות עם הפלסטינים הרמוסים מתירה את רוחב היריעה הסבלנית.

במשך שמונה שנים, החמאס ושלוחיו הרעיפו על אזרחי ישראל ועריה מטר של אלפי רקטות. זה התחיל בקוטר הכי קטן של רקטות, והתפתח עד לקוטר העכשווי המפותח, המאפשר להם להגיע למטרות רחוקות ולמרכזים עירוניים גדולים. ובכל פעם כאשר ישראל מגיבה במקצת, אפילו כדי לשתק מקורות ירי, העולם מיד מרתיח את זעמו עלינו. כי הפלסטינים הם ארגונים מדוכאים, החברה שלהם נחותה מבחינה מוסרית - אז אליהם אי אפשר לבוא בטענות. אבל אנחנו, אנחנו עם מתורבת, עם רמה מוסרית גבוהה ביותר. אז לנו אסור לעשות מה שהם מרשים לעצמם לעשות. אבל מה לעשות ששכנינו אינם שבדים, לא נורבגים ואף לא אמריקנים. שכנינו הם ערבים שרמת הידע והנסיון שלהם בשחיטת בני-אדם היא מן המפורסמות. איך אפשר לדרוש מאדם תרבותי להתנהג בצורה מנומסת כאשר משמאלו ומימינו מסתובבים חיות טרף?

בשפה הערבית המתארת מצבי לחימה, יש מושג האומר שהמותקף השיב על האש באותה צורה. זה מובן וזה לגיטימי. ואפילו הערבים מבינים זאת. בשנת 1969, בתקופת מלחמת ההתשה, בוקר אחד הציבו המצרים סוללת תותחים במתחם בית החולים של אסמעיליה, והחלו להפגיז את כוחותינו שהיו מוצבים מולם. מפקד הסוללה שלנו שהיתה מול העיר, עשה איכון ירי – והתברר לו הירי מתבצע מבית החולים. הוא בקש משני חבריו, זה שמצפון לו וזה שמדרומו, לעשות איכון ירי. והתוצאה אצל כל השלושה היתה זהה. כיון שאנחנו בני אדם מתורבתים, הסוללות שלנו לא פעלו לשיתוק מקורות הירי. הם העבירו דווח לעורף על מה שקרה. הדיווח נגיע אל שר הבטחון משה דיין בשעות אחר הצהרים, והוא מיד שאל: כיצד הגיבו החבר'ה? אמרו לו שהחבר'ה לא ירו כי זה בית חולים. משה דיין אמר אז: טוב מאד שלא ירו. אבל אם מחר בבוקר המצרים ימשיכו לירות מבית החולים – למחוק את בית החולים. ומיד הוא דאג להעביר למצרים מברק באמצעות האו''ם, שבו פרט את מה שקרה, וסיכם: כיון שאנחנו בני תרבות לא הגבנו. אבל אם מחר הסוללה תמשיך לירות, אז לא יהיה בית חולים. עוד באותו הלילה המצרים סלקו את סוללת התותחים ממתחם בית החולים.

במלחמת לבנון השניה סוללות הטילים של חזבאללה שמו להן את ערי ישראל כמטרות חיות, ופגעו בהן ללא רחם. והמנהיג הלבנוני השיח' חסן נסראללה, נהג להתרברב אז כי יש לו טילים ארוכי טווח שמגיעים לכל נקודה בישראל. ואנחנו התרוצצנו וחפשנו את היורים בפינצטה, במקום להגיב כמו שיודעים במזרח הערבי. שהרי הירי על ישראל אינו מקרי, אלא מדובר בשיטה. שכנינו יודעים שיש להם חסינות. הם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, ואנחנו ידינו קשורות באמנות בינלאומיות.

במדיניות הזו שישראל אימצה לאורך השנים, יצרנו מצב שבו כל אימת שארגון פלסטיני כזה או אחר, מתחשק לו לירות כמה טילים לעבר ישראל הוא שולף ויורה. ואז ישראל מגיבה בפעולות בררניות שמבחינת הפלסטינים לא אומרות הרבה. ואז מיד מתחילים לדבר על הרגעת השטח.

ובכן הגיע הזמן שנתנהג כמו עזתים. הפתגם האירופי המתורבת הידוע אומר: ''ברומא התנהג כרומאי''. אם כן מדוע שאנחנו לא נתנהג בעזה כעזתים? לא באקראי; לא במסתרים, ולא בטעות, אלא במוצהר. כל עוד לא נכה בחמאס כמו שהכינו את חזבאללה בצורה כל כך כואבת – שחסן נסראללה אמר אחרי מלחמת לבנון השניה: אם הייתי יודע שה ישראלים יגיבו בצורה כזו, לא הייתי חוטף את החיילים. עלינו להודיע לשכנינו מסביב, שכל מי שיתקיף את ערי ישראל, עריו תהפוכנה לעיי חרבות. ראו הוזהרתם !

---