חסידי התזה שערביי ארץ ישראל הם, למעשה, צאצאים של האיכרים היהודים שהתאסלמו בעת הכיבוש הערבי, נוהגים להסתמך על סיפרם של דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, ''ארץ ישראל בעבר ובהווה'', שיצא לאור תחילה באידיש, ואח''כ בעברית, ב- 1918 . המאמר בהמשך מציג את תוכן הספר ובסופו, בסיכום, את עמדת המחברת.
כותרת המאמר מובאת מתוך קטע הסיום של הספר, אחרית דבר:
הרעיון המרכזי באחרית דבר הוא שמאז חורבן הבית השני והרס היישוב האוטונומי של עם ישראל במולדתו ההיסטורית, הפכה הארץ ל''ארץ ללא עם'' במובן זה שהאוכלוסייה שחיה בה לא הייתה הומוגנית ולא התייחסה לישיבתה בארץ כאל מולדת, בית וארץ. במשך כל התקופה שהארץ הייתה תחת שלטון לא יהודי, לא היה עם אחר שהתנחל בארץ והפך אותה לביתו הלאומי.
אומנם הכובשים הערבים והמוסלמים השליטו בה את השפה הערבית והדת המוסלמית , אבל הערבים כלאום לא נקשרו לארץ. צאצאי הכובשים הם בחלקם נוודים, ובחלקם בעלי אחוזות שחיו בערים ושלטו בארץ מבחינה כלכלית בנצלם את האריסים הפלחים. האוכלוסייה המקומית נוצלה ניצול כלכלי ולא גילתה רצון או יכולת לבנות את הארץ ולפתחה.
במלים אחרות, הארץ הייתה במשך כל השנים תחת כובשים ששלטו בה ולא בידי מתנחלים שהפכוה לארצם וביתם. אומנם המחברים בדעה שערביי הארץ הם צאצאי יהודים, אבל, הצאצאים הפלחים לא פיתחו, לדעתם, תודעה לאומית הקושרת אותם לארץ כבית. למעשה, המחברים ומנהיגים ציונים חלמו שניתן יהיה להחזיר את הצאצאים לחיק האומה היהודית.
מעמד זה של 'ארץ ללא עם', הוא שגרם לכך שארץ ישראל תעמוד בהריסותיה ובשממונה.
כיצד מתיישבים דברים אלה עם התזה שערביי ארץ ישראל הם צאצאי איכרים יהודים שהתאסלמו?החלק החמישי בספר עוסק באופייה הרב-גווני של הארץ תחת השלטון העות'מני, והשפעתו על האוכלוסייה. המחברים קבעו שהאוכלוסייה נחלקה לקבוצות שלא התערבבו זו בזו אלא חיו זו לצד זו. האוכלוסייה הייתה מורכבת מבדווים, מתושבי הערים ומהפלחים, תושבי הכפרים. כ- 90% מהאוכלוסייה הייתה דוברת ערבית, אבל דוברי הערבית לא היו כולם ערבים. המונח ''ערבי'' התייחס לבדווים בלבד. האוכלוסייה הייתה הטרוגנית מבחינת מוצאה האתני והדתי:
הבדווים התחלקו לשבטים וחיו חיי נוודות והיוו כ- 10% מהאוכלוסייה.
אוכלוסיית הערים הייתה הטרוגנית, והורכבה מסורים, ערבים, יהודים, צ'רקסים, תורכים, תורכמנים, ארמנים, פרסים, כורדים, כושים, חבשים, קופטים, צוענים ופרנקים. העירוניים היוו כ- 40% מהאוכלוסייה.
הפלחים, התגוררו ב-850 כפרים בא''י המערבית, בשטח בין הים התיכון לנהר הירדן. הם עסקו בעבודת האדמה ובגידול צאן ובקר והיוו למעלה מ-50% מהאוכלוסייה.
מוצאם של הפלחים
המחברים הודו שהנושא לא נחקר דיו, אך ציון עובדה זו לא הפריע להם לקבוע כי
הפלחים אין מוצאם מן הכובשים הערבים שהשתלטו על א''י וסוריה במאה ה- 7 . המנצחים הערבים לא השמידו את האוכלוסייה החקלאית שמצאו בארץ...הערבים גם לא עסקו בהתיישבות. הם היו בדווים, רועי צאן ובקר, אנשי מלחמה וסוחרים. בארצות הכבושות הם לא חיפשו שטחי התיישבות, כי לא היה להם מעמד איכרים. הערבים המנצחים שנשארו בא''י הכבושה התיישבו רובם בערים והסתפקו בהטלת מסים על האוכלוסייה המקומית שאותה שיעבדו.עמ' 196
המחברים בדעה, שלמרות הקורבנות של המרידות ומכירת השבוים לעבדות, כתוצאה מהמרד הגדול (66 – 70 ) ומרד בר כוכבא (132 – 135 ), עדיין היה יישוב יהודי גדול בארץ תחת השלטון הרומי והנוצרי-ביזאנטי. על פי הספר
יוספוס פלביוס קבע שבגליל ישבו 1,000 יהודים לקמ''ר. המחברים קבעו שבמרידות הושמדו בעיקר תושבי הערים ולאחר מכן היגרו מהארץ בעלי היכולת והמשכילים ואילו האיכרים דבקו באדמתם, אם כי היו כפרים בודדים שנחרבו. הוכחות לכך ראו המחברים בעובדה שב-351 היה מרד של יהודי הגליל נגד הקיסר קונסטנטינוס (מרד גאלוס), ובראשית המאה ה-7 היו היהודים מסוגלים לגייס צבא של 20,000 לוחמים לעזרת הפרסים נגד הקיסר הרקליוס.
המחברים קבעו שהיהודים ברובם אולצו להתנצר החל מהמאה ה-4 , לאחר שהנצרות הייתה לדת האימפריה, אם כי רבים התנצרו רק למראית עין. לא הובאו כל ראיות לביסוס הטענה.
בעת הכיבוש הערבי, קבעו המחברים, ללא הבאת ראיות לביסוס טענתם, שהאוכלוסייה הכפרית הייתה ברובה ממוצא יהודי. לאחר הכיבוש החל תהליך של ערביזציה שהביא להחלפת שפת הדיבור מארמית לערבית והדת החדשה התפשטה יחד עם השפה הערבית. המחברים הביאו מספר סיבות להתאסלמות של האיכרים היהודים:
א. עול המסים הכבד שהכובשים הטילו על הכופרים בני החסות: מס גולגולת, ומס מקרקעין, שמהם היו המוסלמים פטורים.
ב. סכנת הנישול המלא מהאדמה - בארצות הכיבוש מקובל היה לחלק את האדמות בין המנצחים.
ג. כוח המשיכה של האיסלאם - די היה בהכרזה חד- פעמית ש'אין אלוהים בלעדי אלוהים ומוחמד שליח אלוהים', כדי להתקבל כחברים שווי זכויות בחברה השלטת. מיד עם ההתאסלמות בוטלו ההגבלות המדיניות, האזרחיות והחברתיות.
המחברים הודו שמאז הכיבוש הערבי הגיעו לארץ מהגרים פרסים, מונגולים, צ'רקסים, פרנקים, מצרים, אלג'ירים, גרוזינים (וגלים של בדווים), שנשארו ונטמעו באוכלוסייה.
אבל, האוכלוסייה הכפרית, הפלחים, שמרה על בידודה ונשארה ממוצא יהודי. לא הובאו ראיות לכך (עמ' 201).
ההסבר העיקרי להתאסלמות ההמונית של האיכרים היהודים היה:
אותם איכרים יהודים (שבימי הרדיפות ומעשי הדיכוי הנוראים) ויתרו על דתם ועמם כדי לעמוד בדבקותם ובנאמנותם לארץ היהודים.
ראיות למוצאם היהודי של הפלחים
נוסף על התזה שהדבקות באדמה הייתה חזקה יותר מהנאמנות לדת ולאומה, הביאו המחברים ראיות למוצאם היהודי של הפלחים :
א. החוקר קונדור חקר את הניב של הפלחים ומצא אותו שונה מזה של העירונים וכן מצא שהוא שזור מלים בעברית וארמית. במסגרת המחקר נאספו 10,000 שמות של כפרים, נחלים, מעיינות, הרים, עמקים, וגבעות בכל הארץ שהשתמרו בשפה העברית. המחקר התפרסם ב-1876.
ב. הפלחים שמרו על מסורות בנוגע לדמויות מהתנ''ך, שהיו קשורים במקומות גיאוגרפיים. למשל היישוב העברי ''מצפה'', שבו אסף שמואל הנביא את בני ישראל כדי להילחם בפלישתים (שמואל א', ז', 5) ניקרא בפי הפלחים ''נבי סמואיל''. באזור בו חי שמשון הגיבור מקובלים השמות ''שאמשון אל ג'באר'' ושיח' אבו אל ג'חם (אבי האריה).
ג. הפלחים נשפטו ע''י השיח'ים שהיו בעלי סמכות שיפוטית והם שפטו לא לפי חוקי השריעאה המוסלמית, אלא לפי ''שריעאת אל חליל'' (חוק אברהם).
המחברים הביאו עדויות של תיירים שביקרו בגליל במאה ה-18.
סטאפן שולץ מצא ב-1754 איכרים יהודים בכפר דרוזי, ששמו לא צויין, ורבי
שמחה בן ר' יהושע מצא ב-1765 בכפר
פקיעין בגליל איכרים יהודים. מסקנת המחברים הייתה שהימצאותם של איכרים יהודים מאשרת את העובדה שבעבר היו בגליל יישובים של איכרים יהודים ש''נבלעו בסביבתם''.
אבל, המחברים התקשו להסביר כיצד הפכה החקלאות המפותחת היהודית הקדומה לחקלאות מפגרת בידי הפלחים, צאצאי היהודים שהתאסלמו. הם תיארו את החקלאות היהודית המפותחת, עפ''י המקורות היהודיים, שכללה
בנין הטראסות, ההשקיה המלאכותית, הזיבול והשבחת הקרקע ולעומתה את
החקלאות של הפלחים המודרנים ירודה ומפגרת, לא רק בכמות אלא גם – ובעיקר- באיכות. הם לא מצאו הסבר לעובדה שכל אלה ש
נעשו לפני 2500 שנה, אינם ידועים לפלח של היום, אם מדובר בצאצאי האיכרים היהודים. (עמ' 207 – 208).
סוגיית הרס ענף המטעים, שהיה ענף חשוב בחקלאות היהודית הוסברה במלים אלה:
לאחר שקיעת היישוב היהודי, ובייחוד לאחר הכיבוש הערבי בא הקץ למטעים בארץ ישראל.הגורמים להרס ענף המטעים היו מעשי השוד והביזה של הבדווים, המסים הכבדים
והבערות של האוכלוסייה הפלחית.
מהסבר זה מתעוררות 2 בעיות:א. אם הפלחים היו צאצאי יהודים שהתאסלמו, ויהודים אלה היו צאצאי חקלאים בעלי חקלאות מפותחת, כיצד זה מתיישב עם ''הבערות של האוכלוסייה הפלחית''. האם שיטות העיבוד לא עברו בירושה מאב לבן?
ב. אחת הסיבות העיקריות שהביאו, עפ''י המחברים עצמם, להתאסלמות, היה הרצון להשתחרר מהמסים הכבדים שהוטלו על הלא- מוסלמים. כיצד זה מתיישב עם הטענה שהמטעים נהרסו בשל המסים הכבדים.
המחברים תיארו את הרס הטראסות שבנו האיכרים היהודים ביהודה, בגליל ובעבה''י את ביעור היערות, שאותם טיפחו האיכרים היהודים, תחת השלטון הערבי והמוסלמי. גשמי החורף סחפו את האדמה הפוריה ממדרוני ההרים וחשפו את שכבת הסלע. היערות נכרתו ע''י הכובשים השונים שפלשו לארץ וע''י האיכרים שכרתו את העצים לצורכיהם. מערכת ההשקיה המפותחת שהתקינו היהודים, תעלות המים, הבריכות ומתקני ההשקיה, נהרסו ומהם נותרו שרידים בלבד.
המחברים הודו שהעלאת קווי- ההשוואה בין המציאות הפלחית של היום ובין מה שתואר בתנ''ך ובתלמוד מחייב מחקר רב- היקף.
לבסוף, סיכמו המחברים, שתנאים קשים מדיניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים הם שהטילו את הארץ למצבה העגום:
המלחמות, הפלישות ומלחמות האזרחים גרמו להיעדר מגן וביטחון,
התקפות הבדווים,
הניהול הכושל של הכובשים, ניצול האוכלוסייה ע''י המושלים, שרירות הלב של הפקידות, עול המסים,
ניצול האריסים ע''י בעלי האחוזות,
השפעת הפטאליזם המוסלמי.
סיכום
ראשית כל, המחברים לא הביאו ראיות להוכחת טיעונם שהאיכרים היהודים לא עזבו את הארץ ושהייתה בה אוכלוסייה איכרית גדולה עם הכיבוש הערבי.
שנית, הסיבות שהובאו להתאסלמות הובאו ללא ראיות.
שלישית, המחברים עצמם הודו שהשאלה אם מוצאם של הפלחים הוא מאיכרים יהודים שהתאסלמו, עדיין לא נחקרה כראוי.
רביעית, המחברים הודו שהבערות של הפלחים שהם, לטענתם, צאצאי האיכרים היהודים, היא בעייתית. לא ברור כיצד כל הידע בחקלאות שהצטבר בידי האיכרים היהודים לא עבר מדור לדור לצאצאים, אם אכן הפלחים הם צאצאי איכרים יהודים. גם בנושא זה קבעו המחברים שהנושא עדיין לא נחקר כראוי.
חמישית, המחברים הסכימו שהארץ הוצפה לאורך התקופה מהכיבוש הערבי ואילך במהגרים מארצות ערב והאיסלאם, אבל טענו ששתי קבוצות בארץ שמרו על הסתגרותן מפני היטמעות הזרים בתוכם: הבדווים, שהם הערבים האוטנטיים, והפלחים, שהם צאצאי יהודים. האוכלוסייה המגוונת מבחינה אתנית- דתית הייתה מוגבלת ליישובים העירוניים בלבד. גם לטיעון זה לא הובאו ראיות, מלבד צורתם החיצונית של הפלחים שלא השתנתה.
שישית, בסוף הספר יש רשימה ארוכה ומרשימה של ביבליוגרפיה, אבל, הרשימה אינה משתקפת כלל ב-footnotes המעטים שהובאו בגוף הספר.
בקיצור, יש לבדוק את המחקרים שנעשו מאז 1918, כדי לקבל תשובות על הנושאים הטעונים מחקר כדי לקבל תמונה מהימנה של המציאות.
''ארץ ללא עם'', סיפרם של דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, 1918
מעמד זה של 'ארץ ללא עם', הוא שגרם לכך שארץ ישראל תעמוד בהריסותיה
