''כשהוא אומר כן, למה הוא מתכוון?''

''נו, אתה בטח חוגג,'' אמר לי המראיין של תחנת-רדיו פופולארית אחרי נאומו של נתניהו. ''הוא הרי מקבל את התכנית שלך שהגית לפני 42 שנה!'' (למעשה זה היה לפני 60 שנה, אבל מי סופר).

גדעון לוי כתב בעמוד הראשון של ''הארץ'' כי ''הקריאה האמיצה של אורי אבנרי וחבריו מלפני ארבעה עשורים מהדהדת עכשיו, חלושה אמנם, מקיר אל קיר.''

אני אשקר אם אכחיש שהיה לי רגע של סיפוק, אבל הוא חלף מהר. זה לא היה נאום ''היסטורי''. זה לא היה אפילו נאום ''גדול''. זה היה נאום ערמומי.

היו בו כמה מליצות חסודות כדי לרצות את ברק אובמה, ומייד אחר-כך מנה גדושה של נוגדנים כדי להרגיע את אנשי הימין הקיצוני בישראל. לא הרבה יותר מזה.

נתניהו הכריז ש''ידנו מושטת לשלום''.

באוזניי נשמע התרגיל הזה מוכר: במלחמת-סיני של 1956 צורף חבר המערכת שלי, דובר ערבית, לחטיבה שכבשה את שארם אל-שייח'. מכיוון שהוא גדל במצריים, הוא ריאיין את המצרי הבכיר שנפל בשבי, קצין בדרגת אלוף-משנה. ''בכל פעם שדויד בן-גוריון הודיע שידו מושטת לשלום, היינו מכריזים על מצב כוננות,'' גילה לו המצרי.

ואכן, כזאת הייתה השיטה האופיינית של בן-גוריון. לפני כל התגרות היה מכריז ש''ידנו מושטת לשלום'', ומוסיף דברים שהיו בלתי-קבילים לחלוטין על הצד הערבי. כך נוצר מצב אידיאלי מבחינתו: ישראל הופיעה בעיני העולם כשוחרת-שלום, ואילו הערבים הופיעו כסרבני-שלום סדרתיים. הסירוב הערבי הוא הנשק הסודי שלנו, היו מתבדחים אז בצמרת ישראל.

השבוע חזר נתניהו על אותו התרגיל.

אינני מזלזל, כמובן, בעובדה שראש הליכוד השמיע את שתי המלים המפורשות: ''מדינה פלסטינית''.

למלים יש משקל פוליטי. מלים היוצאות מן הפה אין להשיבן. אי-אפשר לקרוא להן בחזרה, כמו לכלב.

בשיר הידוע, הנער שואל את הנערה: ''כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת?'' על נתניהו אפשר לשאול: ''כשהוא אומר כן, למה הוא מתכוון?''

גם כשנאמרו תחת לחץ, וגם כשאין לנתניהו שום כוונה להפוך אותן למציאות, יש משקל לעובדה שראש-הממשלה וראש-הליכוד נאלץ להשמיע את המלים ''מדינה פלסטינית''. רעיון המדינה הפלסטינית הפך עכשיו לקונסנזוס לאומי, ורק קומץ קטן בימין הקיצוני ממשיך להתכחש לו בגלוי. אך זוהי רק התחלת הדרך. המאבק העיקרי יהיה על הפיכת הרעיון למציאות.

הנאום כולו היה ממוען לכתובת אחת: ברק אובמה. הוא לא נועד לדבר אל הפלסטינים. היה ברור לגמרי שהם מהווים בסך הכול אובייקט, שעליו יש התדיינות בין נשיא ארצות-הברית וראש ממשלת-ישראל. חוץ מכמה שבלונות חבוטות, מן השפה ולחוץ, נתניהו דיבר עליהם, לא אליהם.

נתניהו מוכן, לדבריו, לנהל משא-ומתן עם ''הציבור הפלסטיני'', וזאת כמובן ''בלי תנאים מוקדמים''. כלומר: בלי תנאים מוקדמים מצד הפלסטינים. מצד נתניהו יש דווקא שפע של תנאים מוקדמים, שכל אחד מהם בנפרד נועד להבטיח ששום פלסטיני, שום ערבי ושום מוסלמי לא יסכים להיכנס למשא-ומתן.

תנאי 1: על הערבים להכיר בכך שמדינת-ישראל היא ''מדינת-הלאום של העם היהודי'' (ולא ''מדינה יהודית'', כפי שדווח בטעות בתקשורת המקומית והעולמית). כפי שכבר הכריז חוסני מובארק: שום ערבי לא יקבל זאת. כי הכרה כזאת אומרת שלמיליון וחצי האזרחים הערביים בישראל אין חלק במדינה, והיא שוללת מראש את זכות-השיבה של הפליטים, שהיא קלף-המיקוח העיקרי של הצד הערבי.)

חשוב לציין: כאשר האו''ם החליט ב-‏1947 לחלק את הארץ בין ''מדינה יהודית'' ו''מדינה ערבית'', הוא לא התכוון להגדיר את אופי המדינות. זה היה פשוט ציון עובדתי: יש בארץ שתי אוכלוסיות יריבות, ולכן יחולק השטח ביניהן. (המדינה ה''יהודית'' הייתה אמורה לכלול כ-‏40% ערבים.)

תנאי 2: הרשות הפלסטינית צריכה קודם כל להשתלט על רצועת-עזה. איך? הרי ממשלת ישראל מונעת כל מעבר בין הגדה המערבית ורצועת-עזה, וממילא כוח פלסטיני אינו יכול לעבור מפה לשם. גם פיתרון באמצעות ממשלת-אחדות פלסטינית אינו אפשרי: נתניהו קבע שישראל לא תנהל משא-ומתן עם מנהיגות פלסטינית שתכלול ''טרוריסטים המבקשים להשמידנו'' – כשהוא מתכוון לחמאס.

תנאי 3: המדינה הפלסטינית תהיה מפורזת. רעיון זה אינו חדש. כמעט בכל הצעות-השלום דובר על סידורי-ביטחון, שייתנו הגנה לישראל מפני התקפה פלסטינית והגנה לפלסטין מפני התקפה ישראלית. אבל לא לכך התכוון נתניהו: הוא לא דיבר על הדדיות, אלא על חד-צדדיות. מדינה שישראל תשלוט במרחב האווירי ובמעברי-הגבול של המדינה הפלסטינית, דבר שיהפוך אותה כולה למעין רצועת-עזה שנייה. גם הסגנון של נתניהו היה מתנשא ומשפיל, ולא במקרה: הכוונה הייתה שהמילה ''מפורזת'' תספיק כדי להביא את הפלסטינים לאמירת ''לא''.

תנאי 4: ירושלים הבלתי-מחולקת תישאר תחת שלטון ישראלי. הדבר לא נאמר כעמדת-מוצא ישראלית במשא-ומתן, אלא כקביעה מוחלטת. זה לבדו מספיק כדי להבטיח שלא יימצא פלסטיני, ערבי או מוסלמי שיקבל את ההצעה.

בהסכם אוסלו נאמר שישראל תנהל משא-ומתן על עתיד ירושלים. יש כלל משפטי האומר שמי שמתחייב לנהל משא-ומתן, מתחייב לנהל אותו ביושר, על בסיס של קח ותן. לכן בכל תוכניות-השלום הקיימות נאמר שמזרח-ירושלים תחזור - כולה או חלקה - לשלטון ערבי.

תנאי 5: בין ישראל והמדינה הפלסטינית צריכים להיקבע ''גבולות בני הגנה''. אלה הן מילות-צופן לסיפוח נרחב. פירושן: לא לגבולות 1967, גם לא עם חילופי-שטחים שיאפשרו צירוף כמה התנחלויות גדולות לישראל. חלק נכבד של השטחים הכבושים (המהווים בסך הכול 22% משטח פלשתינה המנדטורית) יהפכו לחלק מישראל.

תנאי 6: בעיית הפליטים תיפתר ''מחוץ לשטח ישראל''. זאת אומרת: אף פליט לא יחזור. אמנם, מוסכם על הכל שלא יחזרו לישראל מיליוני פליטים. לפי ההצעות הערביות, פיתרון הבעיה צריך להיות ''מוסכם'' – כלומר, גם על דעת ישראל. ההנחה היא שהצדדים יסכימו על החזרת מספר סמלי. זהו נושא טעון ורגיש מאין כמוהו, ומי שרוצה בשלום צריך לטפל בו בזהירות וברגישות מרבית. נתניהו עושה את ההפך: הקביעה הפרובוקטיבית שלו, חסרת האמפתיה, נועדה להביא לדחייה אוטומטית.

תנאי 7: לא תהיה הקפאה של ההתנחלויות. ''החיים הנורמאליים'' של המתנחלים ימשכו. כלומר – הבנייה תימשך, כביכול למען ''הריבוי הטבעי''. זה מדגים את אמרתו של מייקל טרזי, הנציג הפלסטיני שאמר: ''אנחנו מנהלים משא-ומתן על פיצה, וכל אותו זמן ישראל אוכלת אותה.''

זה מה שהיה בנאום. לא פחות מעניין מה שלא היה בו. למשל: מפת הדרכים. אנאפוליס. הצעת-השלום הערבית. כיבוש. פלסטין. ריבונות (פלסטינית). פתיחת המעברים (ברצועת-עזה), רמת-הגולן ובעיקר: לא היה בו שמץ של כבוד לאויב האמור להפוך לידיד, אם להשתמש באמרה היהודית העתיקה.

אז מה גובר על מה? מה חשוב יותר? ההכרה המילולית של נתניהו ב''מדינה פלסטינית'' או התנאים המרוקנים את המלים האלה מתוכן מעשי?

תגובת הציבור מאלפת. בסקר הראשון שנערך למחרת הנאום הודיעו 71% מהציבור הישראלי שהם תומכים בו, אבל 55% מאמינים שנתניהו פשוט ''נכנע ללחץ אמריקאי'', ו-‏70% אינם מאמינים שהמדינה הפלסטינית אכן תקום בשנים הקרובות.

במה בדיוק תומכים ה-‏71%? בפיתרון ''המדינה הפלסטינית'' או בתנאים המסכלים את ביצוע הפיתרון - ואולי גם בזה וגם בזה?

יש כמובן מיעוט ימני קיצוני, המעדיף התנגשות חזיתית עם ארצות-הברית על פני ויתור על ארץ-ישראל השלמה. בצד הכביש לירושלים מודבקות מודעות גדולות ובהן תמונה מפוברקת של אובמה חובש כאפייה. (היא מעוררת חלחלה בכל מי שזוכר את אותה המודעה, כשמתחת לכאפייה מודבקת התמונה של יצחק רבין.) אבל הרוב הגדול של הציבור מבין שיש למנוע קרע עם ארצות-הברית בכל מחיר.

נתניהו וכל אנשי הימין קיוו שהפלסטינים ידחו את דבריו על הסף, וכך יצטיירו כסרבני-שלום סדרתיים, בעוד שממשלת-ישראל תופיע כמי שעשתה צעד ראשון, קטן אך משמעותי, לקראת השלום. הם בטוחים שהישג זה יושג בחינם: המדינה לא תקום, ממשלת-ישראל לא תוותר על שום דבר, הכיבוש יישאר, ההתנחלות תימשך, ואובמה ישלים עם המצב.

שאלת השאלות היא: איך יגיב אובמה?

התגובה הראשונה הייתה מינורית. תגובה חיובית מנומסת.

אובמה אינו חותר להתנגשות חזיתית עם ממשלת ישראל. הוא רוצה, כך נראה, להפעיל לחץ ''רך'': זהיר, תקיף אך שקט. זוהי, לדעתי, גישה נבונה.

שעה קלה לפני הנאום נפגשתי עם הנשיא-לשעבר ג'ימי קארטר. הפגישה נערכה במלון ''אמריקן קולוני'' ביוזמת ''גוש שלום'', והשתתפו בה כמה נציגי ארגוני-שלום ישראליים. אני ציינתי בדברי-הפתיחה שהפגישה נערכת באותו החדר שבו התכנסנו לפני 16 שנה, בשעת חתימת ''הסכם אוסלו'' בוושינגטון, פעילי-שלום ישראליים וראשי הציבור הפלסטיני בירושלים, ופתחנו בקבוקי שמפניה. מהאופוריה של אותם רגעים לא נותר ולא כלום.

הישראלים והפלסטינים איבדו את התקווה. בשני הצדדים רוצה הרוב המכריע בסיום הסכסוך, אך אינו מאמין שהשלום אפשרי – וכל צד מאשים בכך את האחר. תפקידנו הוא להחיות את האמונה שזה אפשרי.

לשם כך דרוש אירוע דרמטי, מין הלם חשמלי מדרבן - כמו ביקורו ההיסטורי של אנוור אל-סאדאת בירושלים. הצעתי לקארטר רעיון: שאובמה יבוא לירושלים וידבר במישרין אל הציבור הישראלי, אולי מעל דוכן הכנסת, כמו סאדאת.

אחרי שהקשיב רב קשב לדברי המשתתפים כולם, עודד אותנו הנשיא-לשעבר והציע הצעות מעשיות משלו.

הנקודה המכרעת כרגע היא, כמובן, עניין ההתנחלויות. האם יעמוד אובמה על הפסקה מוחלטת של הבנייה או לא?

נתניהו מקווה לצאת מהעניין בשלום. יש לו שוב גימיק חדש: צריך לסיים מיזמים שכבר הוחל בביצועם. הרי אי-אפשר להפסיק באמצע. התוכניות כבר אושרו. הדיירים מחכים לדירות, והם לא צריכים לסבול. ובכלל, בג''ץ לא ייתן להפסיק. (טענה מגוחכת במיוחד).

אם אובמה יתפתה לקבל טענה זו, אל יתפלא אם יתברר באיחור שמיזמים אלה מכילים 100,000 יחידות-דיור.

וזה מביא אותנו לעובדה החשובה ביותר של השבוע: המתנחלים לא מחו על נאום נתניהו. פה ושם נמתחה ביקורת בחצי-פה, אבל הציבור הגדול והחמוש הזה שתק.

וזה מחזיר אותנו לשרלוק הולמס הבלתי-נשכח, שהסביר איך פתר את אחת התעלומות הבלשיות שלו במלים: ''שים לב לעניין המוזר של הכלב בלילה.''

''אבל הכלב לא עשה כלום בלילה!'' הקשו עליו.

''זהו בדיוק העניין המוזר,'' ציין הולמס.

---