יאנוש קורצ'ק כתב כי
הילד יקיים את התפקיד הראשי בתחייה הרוחנית של האדם. בזאת בטחתי (1936). ואכן, רבות אנו תולים בדור הזה של הילדים, נראה כמו תבונתם וקליטתם המהירה, יכולים לאפשר לכולנו לצעוד צעד אחד קדימה. אך דווקא בימינו מתעוררות בעיות כה רבות עם מערכת החינוך, עם מוסדות הלימוד ועם סוגיות כלל-חברתיות אשר מחלחלות לכל שכבה, חוצות כל שסע בעם, ונוגעות לכולנו. היקף בעיות החינוך דוחף אותנו להתעורר, לחשוב על זה, להתפלפל בדרש ולדרוש לעצמנו מענה. האם באמת חמקו מאיתנו לקויות הלמידה לאורך דורות, וסוף כל סוף זכאי כל תלמיד לאיזו כתובת מעל לראשו (דיסלקטי, דיסגרפי, דיסקלקולי, ADD, ADHD )? האם ייתכן כי בעזרת הריטלין נתגבר על קשיי הריכוז והקשב ונצליח להטמיע את ילדינו היטב בתוך שורות הכיתה? האם בעזרת כל אלה וכשיצלחו את גיל ההתבגרות, יהיו בידם הכלים הנכונים לחשיבה? לעבודה? להתפתחות? והרי לא פעם נותרנו בחוסר נוחות וללא מענה לנוכח שקיפות הבנתם של ילדינו על החיים, ועומק שאלותיהם. הייתכן כי אנו מחסירים מהם דבר מה? איזושהי מחויבות לתהליכים עמוקים אשר דופקים על סף דלתנו ואנו מסרבים לפתוח... ובכך למעשה חורצים את דין הדור.
האם אנו נעים אחורה?
הקשר הבין דורי בינינו אמור להכין את הקרקע. סב שותל את השיח שממנו יגדלו הפירות שבנו יאכל, ומזרעיהם בנו ישתול את השיח עבור בנו שלו. האם מצא אותנו הדור הזה לא מוכנים לקראתו בכל הקשור לשינויים מעשיים שהיינו אמורים לבצע עבורו במערכת החינוך, בהתייחסות אל צרכיהם ואל דפוסי החשיבה הייחודים להם? האם ילדינו הגיעו ונכנסו ל''הלם'' כי לא היו בסביבה שום שיחים ושום פירות שהכנו לקראתם, אלא אותה מערכת חינוך ישנה ומתפוררת, אותן כיתות עמוסות תלמידים עם שולחנות ירוקים ולוח גדול מלפנים, ונדרש מהם למעשה לחיות את חיי הדור הקודם... שגם הוא סבל מספיק באותן הכיתות.
קם לו דור להוט בחשיבה מקורית. הם יודעים את התשובה לפני השאלה ומכירים את כל דרכי הקיצור... משתעממים בנקל ומתמודדים עם עולם גלובאלי מהבהב מול מסך המחשב, הכול במרחק נגיעה והכול כה חמקמק... והרי הכנו להם את כל זה: רשתות גלובאליות מהירות, טלוויזיה עם עשרות ערוצים, מנגנוני חשיבה מתפתחים – ''פוסט-מודרניים'' – שמפתחות חברות השוק תוך שימת דגש על איכות החשיבה של העובדים, על יכולות ניתוח וגמישות מחשבתית... ובתוך כל המהומה הזו רק בתי הספר לא השתנו. אותם מוסדות גדולים שנראה כמו קפא בהם הזמן, והיום מתווספת להם שררת האבחונים והתגיות. האם אנו נעים אחורה?
אולי צריך לעצור לרגע, לחשוב... ישנם מושגים רבים אשר אנו משתמשים בהם ברמה היום-יומית, מושגים הדורשים תחייה שפתית ומחשבתית, כדי שיהיה בהם הכוח המספיק לחולל את השינוי. החשיבה מהי? הלמידה מהי? האם כולנו חושבים באותו האופן? במה אנו נבדלים? כיצד השוני הזה בא לידי ביטוי בכיתה בת ארבעים ילדים? האם צמצמנו את הנורמאל לטווח לא נורמאלי, שבו כל ילד שאינו מסוגל לשתף פעולה עם המערכת ממגוון סיבות, מיידית מתויג? והאם חשבנו שאם נמציא מספיק תגיות נשיג לעצמנו שקט תעשייתי באחת המערכות הכי כושלות במדינה?
לא צריך לענות על כל השאלות הללו בבת אחת. הרי כל אחת מהן היא מדרגה בפני עצמה, כל מושג כזה שמתהפך, ונופל על צדו המואר, מצליח להאיר את חיינו.
הכי חשוך לפני עלות השחר
כיום, אנו במערכת כללית שסובלת מאנטרופיה – מדד של אי סדר – מאוד שכיח במערכות. מערכות גדולות כקטנות סובלות מאנטרופיה, צוללות למערבולות של שכרון ובלבול, של הרס וכליה, ויוצאות מחודשות ונשכרות. אנו, כפרטים, מכירים את התהליך מחיינו האישיים. הרי גם אנו למעשה מערכת, ובתקופות שונות אנו חווים ''קריסה'' אל תוך עצמנו, כאשר גם מה שידענו אבד לנו, ואנו תרים בייאוש ובחשכה אחר תשובה שתרומם אותנו משפל המדרגה אליו הגענו.
במאמר ''השלום'', כותב מחבר פירוש הסולם לספר הזוהר, הרב
יהודה אשלג, בעל הסולם, כי
''זמן קיומו של כל מצב ומצב, הוא רק זמן מסוים המספיק לגידול קומתו של הרע שבתוכו בשיעור כזה שאין הצבור יכול עוד להימצא בו, אשר אז מוכרח הציבור להתקבץ עליו ולהרוס אותו ולהסתדר במצב יותר טוב לתיקונו של הדור ההוא.
על מנת שמערכת החינוך ''תשדרג'' עצמה למצב חדש, אשר יתאים יותר לילדי התקופה ויפסיק לדחות אותם אל מחוץ למערכת, יהיה עלינו, כאחראים עליה ועל ילדינו, לבצע בה את אותם התהליכים שהיינו טורחים לבצע על עצמנו, בתקופות הלא נעימות של הבלבול והחשכה.
השנים החשוכות מכל בחייו של אדם הם השנים שבהן הוא רחוק מעצמו. בוקר בוקר הוא קם ואוסף על גבו את שק הקיום העמוס שאלות ושיחים, ויוצא אל שגרתו באשר היא. עבודה, לימודים או צבא, לא משנה מה משימתו, השק על גבו, מכביד עליו בחלל ריק ובאינספור שאלות קיומיות שלעיתים כלל אינן מתגבשות בנו למילים, אלא עפות כמו פרפרים בתקרת החדר. היום שבו אנו מצליחים ללכוד אותם ולהפכם למילים ולשאלות, הוא היום שבו אנו חייבים לעצמנו לקום ולדרוש תשובה.
הדור הזה, הגיע עם שק כבד יותר משניתן לשער, אלפי פרפרים מכים בכנפיהם הדקות בתוך השק החשוך ומבקשים לצאת לחופשי, להתגבש למילים ולשאלות ולזכות את הילדים הנושאים אותם על גבם בתשובות למצוקותיהם. אנו, אמורים לעשות ככל יכולתנו כדי להעניק להם סביבה שבה יוכלו להתפתח, וכדי שנוכל לעשות כן, עלינו ללמוד בעצמנו להבינם, להכיר יותר מקרוב את הכלים אשר באמצעותם יוכלו ילדינו לרכוש לעצמם את הכוח להשפיע ולשנות את חייהם.
להיות אדם
כל דבר שישנו במציאות, הן טוב והן רע, ואפילו היותר רע ומזיק שבעולם - יש לו זכות קיום, ואסור להשחיתו ולבערו כליל מן העולם, אלא שמוטל עלינו רק לתקנו, ולהביאו למוטב (בעל הסולם,
השלום בעולם).
הקבלה מלמדת אותנו מקצוע חדש לחיים - להיות ''אדם''. אין המדובר בלהיות מנומס, נעים ואדיב, כפי שאנחנו מבינים זאת במישור החברתי-אנושי. אלא ''אדם'' הוא זה שמכיר את חוקי המציאות, חוקי הטבע, ופועל על-פיהם.
אט אט אנו מגלים כי טבענו האגואיסטי הוא הסיבה לסבלנו, הוא המוליך אותנו אל כל המצוקות הסובבות אותנו. כמו אותו נרקיס שהביט במימי הבריכה ונגלתה אליו השתקפותו האמיתית, גם אנו לומדים להכיר את ה''אני'' שלנו, זה המורכב מרצונותינו וממחשבותינו.
כמה שנתבונן יותר נבין כיצד אנו תופסים את המציאות, כיצד אנו מתפתחים, ולשם מה. גילויים אלה חובים בתוכם כלים מעשיים להתמודד עם טבענו, לתקנו בהתאם לחוקי הטבע ולתעלו לטובתנו ולטובת החברה. אין זאת אלא שלשאלות המציקות מכל בנוגע למשמעויות החיים ולמיקומנו על מפת חיינו יש תשובה באותה בריכה של גילוי עצמי, של מקצוע ''האדם''.
יש לאן ללכת
כולנו קמים בבוקר ויוצאים אל יומנו עם איזה שק על הגב. נכון, הוא שונה במטענו, ושונה בעומק השאלות המייסרות אותנו. אך אנו כמבוגרים, ערים למצוקות השעה, אנו יודעים כי תהליכים אישיים שאנו עוברים בחיינו משפיעים עלינו בכל מסגרות היום-יום, ומה ביכולתנו לעשות?
אם יכולנו כולנו בבת אחת להפיל את המטען שעל כתפנו אל הרצפה, ואלפי פרפרים היו יוצאים אל האוויר החופשי ונהפכים בשמים לסימני השאלה המטרידים שנשאנו עמנו זמן כה רב, וודאי היה קל יותר. היינו כולנו נעמדים באותו הזמן תחת כיפת השמים וחוברים יחדיו אל אותה התשובה. מה לעשות, לא זו התוכנית. כל שביכולתנו לעשות הוא להביע התחייבות לתהליך, יש תהליך בין-דורי שהפלנו מהידיים, לא לכיתות האלו ייחלנו, לא השיטה הזו היא המתאימה והנכונה עבור הדור הזה. הדבר הראשון והאמיץ ביותר שכולנו יכולים לעשות הוא לפקוח עיניים (ולא לעצום בחזרה אחרי דקה), ולהודות, בחצי פה או בפה מלא, כי יש לנו בידיים מערכת אחת כושלת, ואין שום טעם להקריב את ילדינו על מזבח הפרעות הקשב והלמידה למיניהן. הילדים בסדר, המערכת לא. מתוך ההבנה הזו, קל יותר להמשיך הלאה, והרי יש לנו לאן ללכת...
הכותבת כותבת בענייני חינוך וחברה, לומדת בקמפוס ''קבלה לעם''.
המקצוע – ''להיות אדם''
ושוב הגאון: הרב אשלג.
