עוד בת ציון בוכייה

ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם.

הרב קוק, אורות הקודש ג', שכ''ד

די לעבור את מסוע התיקים בכניסה לכותל, כדי להשאיר את ההווה מאחור. ברגע שיוצאים החוצה, אל גרם המדרגות הגדול המשקיף אל הרחבה, מפעמת בלב התחושה השברירית של הנה, הנה הפיסה התלושה הזו של העבר המפואר שלנו, כמעט אפשר לגעת בו, כמעט אפשר לבקש ממנו את סודותינו, אלה שאנו רוצים להאמין בהם, אלה שאנו מבקשים לשכוח.

במבט ראשון הכותל המערבי כה קטן, והכול כל-כך יומיומי, כמעט שגרת חולין מתקיימת שם. די לעמוד למעלה, ולבלוע הכול בעיניים... את הצמחים שפורצים מבין האבנים הגדולות, את תכלת השמים בשתיקתם, את דממת הר הבית ברקע, אשר רק הידיעה כי הנהו, מעוררת בלב כמיהה מכאיבה.

ועל מה הכמיהה? תאמרו כי עברו אלפיים שנה... תאמרו כי העבר ההיסטורי מרגיש לנו מרחוק כִּבְדָיה, תאמרו כי במצבנו היום, כשהעם מתבוסס שוב, בשנאת חינם, אין מקום להפליג אחורה, אלפיים שנה, ולבכות על חורבן המקדש... הרי מי יכול להחזיק בידיו כזה רצף של עבר והווה, כזה רצף היסטורי, כזה רצף מבכה.

מנקודה זו, של חורבן הבית, יצא עם ישראל לגלות ארוכה וקשה. כשקוראים את הרצל, את אחד העם, את ארלוזורוב, את ז'בוטינסקי, את הרב קוק ואת הרב יהודה אשלג – בעל הסולם, את ברנר וביאליק, מצטיירת תמונה של הקושי האדיר, שהתגבש אט אט לתנועה ציונית ולביטאונים, למאמרים וכתבות באידיש, בגרמנית וברוסית, שקראו ליהודים לאסוף את עצמם לכדי עם, ולעלות חזרה אל ארץ ישראל, אל ממלכת יהודה האבודה. מתוך כתבים אלה, עולה הכוח האדיר, של ההשתוקקות, שהניע את הרוח במפרשיהם של הספינות, ותחת כנפי הנשרים, ולמרות כל הסיכויים, הרי שהחיינו, התקבצנו כאן.

בעיניי חלק מהכותבים והאישים שציינתי, התיישבות בארץ ישראל, והקמת מדינה, מהווים את הגאולה המקווה. לעומתם, חלק מהאישים הללו התריעו והזהירו, לבל נשכח את מהותנו תוך כדי המסע. אחד העם כתב במאמרו, ''לא זו הדרך'', כי לפני שאנו עולים ומתיישבים בארץ, עלינו לבנות בסיס תרבותי, רוחני, שממנו נוכל לשאוב ולהעצים את עצמנו. ואילו בעל הסולם כתב במאמר לסיום הזוהר כי:

אף על פי שהקב''ה הוציא את הארץ מרשות האומות ונתנה לנו, עם כל זאת אנו עוד לא קבלנוה. אלא שבנתינה זו נתן לנו הקב''ה את ההזדמנות לגאולה... אבל כל עוד שלא באנו בזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה והן בעבודת ה'...

---

הזדמנות לגאולה

אין ספק כי את הצעד הראשון עשינו. לאן שלא תביטו בארץ, הולכים על המדרכות ועל השבילים, נוסעים בכבישים, גרים בבתים גבוהים ונמוכים, חכמים וטיפשים, הארץ מלאה יהודים. אך אנו עדין בגלותנו. לא רואים את עצמנו, לא רואים את זולתנו, מאוימים בכל עת להחריב את מה שבנינו, שוב, בגלל שנאה. יש בעם קרעים קשים, הפתרון אינו נראה לעין, וכל שינוי מוגדר מיידית כ''רעיון נאיבי''.

תפארתו של בית המקדש, הייתה תפארת החסדים והאהבה ששכנה בלב העם. חורבן המקדש עקב שנאת החינם, השאיר אותנו עד היום, מדדים בחורבות של צער, יזע ודם. בעודנו מציינים את החורבן, אנו מציינים את ההכרה באובדן אהבת החינם... חורבנן של האבנים הדוממות, הוא רק התוצאה מכך.

אמנם עלינו ארצה, אך מאותו שער שנפתח עבורנו עוד לא הוצאנו כלום, שברנו את המקל על הסלע, ועוד מעט נופלים עלינו מים רבים. זו אותה הדרך, שבני ישראל ובני פרעה היום חוצים, כולנו היום חוששים מסגירתו של הים עלינו.

ובתוך כל זה, עומד לו איזה כותל אחד קטן, כשהצמחים מרימים ראשם מתוך האבנים הדוממות, ומתמסרים לשמש הקופחת, אנשים באים והולכים, ידיהם ריקות ממנחות או מקורבנות... אין מקדש ואין קדוש בעם, כולם רודפים את כולם. זו מציאות חיינו.

---

מחורבן לאהבת אחים

דווקא בתקופה זו, ציונו של ט' באב, הוא עדות טרופה לכך ששנאה מובילה לחורבן. והרי רובנו מייחלים, למנהיגות, לאיזו רוח אדירה, חדשה וחזקה, שתנשב במפרשים של כולנו, ותוביל אותנו ליבשה. אם השנאה כה מוחשית, הרי שמהיגיון דבר והיפוכו, גם אהבה יכולה להיות מוחשית ואפשרית.

למרבה התמיהה, כתב הרב קוק כי:

דורנו הוא דור נפלא, דור שכולו תימהון, קשה מאוד למצוא לו דוגמא בכל דברי ימינו, הוא מורכב מהפכים שונים, חושך ואור משמשים בו בערבוביה, הוא שפל וירוד, גם רם ונישא, הוא כולו חייב גם כולו זכאי.

עקבי הצאן, עמ' קח

בכל רגע ורגע יכול כל אדם בישראל לבחור לפקוח את עיניו, להתעלות מעל למציאות המרה ולהשתוקק להתחדשות. את הדברים החיוניים מכל הדרושים כדי לקיים חיים נורמאלים, שפויים, גאים, שמחים, לא יכול האדם לבנות לבדו. הוא זקוק בשביל זה לעם, לחברה. את התחושה הקשה הזו, של החיים בצל הגלות בארצנו, ניתן להחליף לתחושת ביחד, לתחושה כי השיגעון הישראלי מתיישב בבגרותו של העם, בהחלטתו ובבחירתו להיות שקול ואחראי למציאות חייו.

התבוננות אל עומקי הבאר, ממנה נובעת מציאות חיינו, מרמזת לנו כי הגיע הזמן להתעמק בסוד מציאות חיינו כאן. כבר אמר ר' שמעון בר יוחאי ובגלל שעתידים ישראל לטעום מאילן החיים שהוא ספר הזוהר הקדוש, יצאו על ידו מן הגלות (הזוהר, נשא, אות צ').

לא במקרה, פונים יותר ויותר אנשים בתקופתנו ללמוד את חכמת הקבלה, ובכך מממשים את דברי הרשב''י. אותו רובד פנימי של היהדות, אמור בימינו לצוף מעלה, להוציאנו מגלות המחשבה ועוני הלב, ולחבר בין כולנו את אותו קשר אחים אמיץ, בו הערבות ההדדית והאהבה שוררים בכל. דרך אותה התפכחות, דרך אותה נקודה שבלב שכואבת את הווייתנו פה, נצליח להחליף שנאה באהבה, ולהבטיח שלא נאבד שוב.

הכותבת כותבת בענייני חינוך וחברה, לומדת בקמפוס ''קבלה לעם''.

---