בפרשת ''בא'', שמות פרק י''א פסוק ב' כתוב:
דַּבֶּר-נָא, בְּאָזְנֵי הָעָם; וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ, וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ, כְּלֵי-כֶסֶף, וּכְלֵי זָהָב.
בהמשך, ציווי אלוהי זה גם מומש, וכה כתוב בפרשה, פרק י''ב פסוקים ל''ה ל''ו:
וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּשְׁאֲלוּ, מִמִּצְרַיִם, כְּלֵי-כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב, וּשְׂמָלֹת. וַיהוָה נָתַן אֶת-חֵן הָעָם, בְּעֵינֵי מִצְרַיִם--וַיַּשְׁאִלוּם; וַיְנַצְּלוּ, אֶת-מִצְרָיִם.
על בסיס ''ניצול ציני'' זה, כבר קמו בדורנו משפטנים שתבעו החזר, ואיימו בתביעות בינלאומיות, וכל זאת רק מתוך בורות ושטחיות בהבנת המקרא, תרתי משמע, ומדובר בפשוטו של מקרא ממש כפי שיובהר.
אך ללא הקדמה קצרה לעניין מכמני השפה העברית ויתרונה על האחרות, אי אפשר. מחזיק אני את המילון עברי-אנגלי אנגלי-עברי ''אוקספורד'' ומגלה את שכולם יודעים, כי המלים באנגלית המתורגמות לעברית פרושות על פני 584 עמודים, ואילו המלים בעברית המתורגמות לאנגלית פרושות על פני 310 עמ' בלבד, ועולה המחשבה התמימה, שמא השפה האנגלית עשירה היא מהשפה העברית? התשובה הנכונה היא היפוכה של השערה זו. הרי אין שום רעיון שאי אפשר לבטאו בעברית/באנגלית, ובכל זאת העברית מצומצמת... זאת ועוד, בהשוואת טכסטים מתורגמים (ונעשו על ידי כמה השוואות לגבי טכסטים מסוגים שונים – ספרותיים, מדעיים, פרסומיים), מסתבר כי הטכסט באנגלית ארוך יותר – בשטח הדף הנדרש, במספר המלים, במספר האותיות ואף במספר ההברות.
כלומר, העברית היא בחזקת מעט המחזיק את המרובה, וזאת בגדר הבלתי אפשרי ללא רב גוניות של השפה העברית הבאה לידי ביטוי במספר רב יותר של משמעויות, פירושים, מלים נרדפות.
ועתה לענייננו: יש בציווי מהפרשה הנזכרת שתי מילות מפתח:
''וַיִּשְׁאֲלוּ'',
''וַיְנַצְּלוּ''.
המילה שבמרכז הנושא היא ''וישאלו'', שכדי להבינה צריך לרדת לצורת פעל – וללמוד מהמקורות (שופטים, ה', כ''ה):
מַיִם שָׁאַל, חָלָב נָתָנָה; בְּסֵפֶל אַדִּירִים, הִקְרִיבָה חֶמְאָה.
לאמור, שאל – ביקש לקבל – שלא על מנת להחזיר.
ובתגובה לשאלה – השאילה לו (אמנם חלב במקום מים), שלא על מנת להחזיר, כמובן.
פירוש זה תואם גם את פרשנותו של
רבנו בחיי בספרו על התורה בהוצאת מוסד הרב קוק
ירושלים תשנ''ד ספר שמות עמ' ע''ט כדלקמן:
וישאלו איש מאת רעהו. אין שאלה זו כשאלה האמורה בכלים שהיא שאלה על מנת להחזיר, אלא ציווה שישאלו מהם במתנה, והקדוש ברוך הוא ייתן להם חן בעיני המצריים ויתנו להם, ואין זה גניבת דעת שיצווה הקב''ה חס ושלום, אבל היה הדבר מותר להם, שהרי העבודה שעשו להם אין לה ערך ואין לשכר המלאכה ולשווייה סוף ותכלית, והלוא דין תורה הוא בעבד שעבד את אדוניו שבע שנים שהוא חייב בהענקה, שנאמר: וְכִי-תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי, מֵעִמָּךְ--לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ, רֵיקָם. יד הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק, לוֹ, מִצֹּאנְךָ, וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, תִּתֶּן-לוֹ... (דברים ט''ו י''ג-י''ד), על אחת כמה וכמה המצריים שהייתה אצלם עבודת ישראל של רד''ו (210) שנים.
אם ישאל השואל, הרי לא מדובר באמת בהשאלה תמימה שלא על מנת להחזיר אלא מדובר במרמה, והא ראייה – כתוב גם כי בני ישראל ניצלו את המצרים, שוב נפנה אל השפה העברית ונתור אחר המשמעויות השונות של המלה ''וינצלו''.
במילון
ספיר בעריכת
א' אבניאון בהוצאת הד ארצי – איתאב1997, מנויים ארבעה פירושים למילה ''מנצל'' והם:
- משתמש באדם יותר מן הראוי בלי תמורה הוגנת, עושק, מקפח.
- משתמש בחפץ ומפיק ממנו תועלת.
- מציל, מחלץ מצרה, ממלט.
- לוקח כל מה שיש לאחר.
ובתרגום אונקלוס מתורגמת המילה וינצלו ל- ''ורוקינו'', בהתאמה לפירוש הרביעי שבמילון...
ועדיין, כדברי רבנו בחיי, זה לא הספיק כדי להוות מענה ראוי לתקופת העבדות.
השאלת דברי ערך וניצול מצרים?!
השאלה הנכונה היא
