הזדמנות שהוחמצה – זיקוקין די-נור כמו ב-‏4 ביולי באמריקה

בהפגנה של האמנים נגד הקיצוץ בתקציב התרבות הושמעו איומים שאם המעוות לא יתוקן, האמנים לא יופיעו בחגיגות יום העצמאות והמדינה תצטרך להסתפק בזיקוקין די-נור. אני חייב לומר שמזמן לא שמעתי איום כה מרנין נפש. כדי שלא תחשדו בי כמי ששונא תרבות ואמנות מושבע, אומר מייד שלא זו בלבד שאני שוחר את שניהם, אלא אני בעד תוספת תקציב לתחומי התרבות. זאת בעיקר לאותם מקומות מרוחקים שהכי זקוקים להם, או תמריץ לגופי אמנות ותרבות להביאם למקומות אלה. משום כך אני מצטער דווקא שהבשורה על ההחלטה להגדלת התקציב – לא חכתה עד עבור ''זעם'' יום העצמאות הבא עלינו לטובה. הנכים יכולים לקנא בכל הקשור במהירות שבה האוצר נעתר לזעקת האמנים, ובלבד שתהא שמחה שורה במעוננו ביום העצמאות. איזו שמחה הם, הנכים, כבר יכולים להביא, בתחרות מול האמנים?


פרשים במצעד יום העצמאות בשנת 1949 (צילום צ. גיל)מדוע אני קופץ על ''מציאה'' זאת? כמה נימוקים איתי. ביום העצמאות ה-‏60 למדינה, ה''מציאה'' הזאת הייתה יוצרת הזדמנות להביע אמון ביכולת התושבים לשמוח בעצמם בלי זריקת ''דחף''. בימות ההרקדה והשמחה שיובאו למוקדי שמחה שונים בארץ הן שריד של השנים הראשונות ליסוד המדינה, כאשר צריך היה ל''ארגן'' את השמחה בשביל ערב רב של מהגרים. זאת בתוספת הספונטאנית של תעשיית פטישי האוויר – הידועים בהיסטוריה כ''פטישי פלסטיק''. היום, במלאת לנו 60, הגיעה השעה להיות נורמאליים. נצא לחורש, ליערות, לים, למדבר, נאכל טוב, נבלה בחברת משפחות וידידים, נשתעשע, נשיר וננגן. בדיוק כפי שנהוג ברוב מדינות העולם החופשי. בדיוק מה שאנו עושים בפסח, בשבועות ובסוכות. אם יום העצמאות חג הוא, מדוע הוא טוב מחגים אחרים ובאותו יום צריך משהו אחר? גם הדתיים יודעים לעשות זאת בעצמם, ועוד איך. באמריקה יש רק זיקוקין די-נור של הקהילה. כל היתר שייך לפרט, למשפחה, למכרים, לשכנים. בסין ובצפון קוריאה יש מצעדים ובימות שעשועים. שם, אגב, האמנים לא יכולים לאיים בחרם.

מי מכם זוכר, הדורות החדשים וודאי שלא, כי בימי העצמאות הראשונים היו מצעדים צבאיים לתפארת המדינה, ולמתן תחושה של עוצמה לתושביה? כיום אנו לא צריכים תזכורת כזאת. גם לא השכנים שלנו שאין לנו איתם הסכמי שלום-עדיין. פרופסור שלמה אבינרי, היסטוריון ופטריוט, סבור שגם הקטע הצבאי, של עמוד דום, עמוד נוח, בעצרת הפתיחה ערב יום העצמאות בהר הרצל – מיותר. צה''ל מסתפק באיזה מטס ומשט סמליים וזהו. מדוע אם כן, על מצעדים אפשר לוותר ועל בימות תרבות אי אפשר? וגם כאן אני לא מתנגד גורף. אני מצדד מאוד, כאמור, באירועי תרבות – בכול ימות השנה. רצוי מאוד שהאירועים החגיגיים יהיו מקומיים, על גאוות כישרון המקום שמצוי בשפע. לדעתי מקומות כמו שדרות, אשדוד, ירוחם, אופקים, עכו, מגדל העמק, צפת וכיוצא באלה, לא זקוקים ליבוא. כוכב, או צמד או שלישיה שאצים ממקום למקום, כאילו היו צוות של מד''א לטיפול נמרץ. מי צריך את זה? תל אביב לא מייבאת. היא מייצאת. אשר לתל אביב, שערו בנפשכם שהחל בשעה 12 בצהרים ועד לחצות ביום העצמאות, רחוב אלנבי – מכיכר המושבות ועד לכיכר הרברט סמואל, ורחוב דיזנגוף מככר דיזנגוף ועד לשדרות נורדאו – הופכים למדרחוב ארוך. Down town ממש, מואר וחגיגי. בעלי העסקים כבר ידאגו לאירועים אור-קוליים. מי צריך דבר טוב יותר? מילא, אילו האמנים היו באים לפריפריה בהתנדבות מוחלטת – אדרבא.


חיל נשים במצעד בשנת 1949 (צילום צ. גיל)הצורך האובססיבי ב''יבוא'', אמנים מבחוץ הפך עד כדי כך חיוני שגל ביטון בת שש משדרות, נכון יותר אימה של גל, לא ידעה את נפשה, מכיוון שלא היה ליצן שמוכן היה לבוא לשדרות כדי לשמח את הילדים ביום הולדתה של גל. שערו בנפשכם!!! אמנים מחרימים את שדרות. פחדנים. אני רוצה לומר, מבלי להוסיף את הקידומת ''צר לי'', שרחמי לא נכמרו לנוכח כתבה זאת בערוץ 10, שמרבה לעסוק באחרונה בקטינים בהקשר אחר. כתושב ירושלים שהתנסה בפיגועים בעיר הזאת, אנו חווינו את ''החרם'' לא של אומני חוץ אלא של מטיילים ישראליים סתם. זה לא היה טוב. ירושלים ראויה לביקורים גם של תיירים מבחוץ. אבל זה לא הפך לבעיה קרדינאלית כל כך. ראשית, יש לירושלים ליצנים משלה – מסוג זה או אחר. שנית, ירושלים זקוקה לפתרון אחר. בדיוק כמו ששדרות זקוקה לפתרון אחר מאשר יבוא ליצנים. מכאן שלבי עם שדרות, ולא עם גל ואימה על העדר ליצן ביום הולדתה. מבלי לעקוב אחר ''חדשה'' זאת, אני משוכנע שבאחת המהדורות שבהן לא צפיתי, דווח כי כתוצאה מן הכתבה התנדבו 37 ליצנים לבוא לעזרת גל ואימה.

ועוד סיבה. מה שיכול היה להיחסך למדינה, במישרין או דרך הרשויות המקומיות, כתוצאה מאי הבאת אמנים ביום העצמאות, ניתן היה להחזיר למקום, בצורה אחרת של תוספת תרבות. הבאת הצגות בכל ימות השנה, קונצרטים, תמיכה בכישרונות מקומיים, באמנות, במוסיקה וכיו''ב, או בהקמת היכלי תרבות כדי שניתן יהיה להביא אמנות ותרבות. מן העֵז הזאת יכול היה לצאת חלב מתוק, ואיגוד אמני ישראל היה תורם בכך תרם תרומה משמעותית למדינה ביום עצמאותה ה-‏60. בחדשות ב''קול ישראל'' בישר גבי יינון שבעקבות הגדלת התקציב – יש להניח שאמני ישראל יסירו את האיום. חבל מאוד.

נ.ב. עוד סיבה בשולי המאמר. השרה לענייני אירועי יום העצמאות, הגברת רוחמה אברהם, היתה יכולה להתפנות למשימות חשובות באמת, כמו טיפול בנשים במצוקה, ביעור ניצול נשים בעבודה ועוד. עוד הזדמנות שהוחמצה.

---