מצב הרוח - אביך

מצב הרוח הקולקטיבי, כפי שהוא משתקף בסקרים שוטפים, הוא ברומטר, וככזה איננו סטאטי והסוקרים מציינים את אופיו הזמני. יחד עם זאת הוא מסוגל ליצור אווירה ציבורית, שלילית בדרך כלל, מכיוון שהרישום המצטבר הוא אובך מעיק. אין לכך כל קשר לסה''כ של עמדת הפרט לגבי הרגשתו בדרך כלל, שהיא כפי שמסתבר דווקא חיובית למדי. אלא שהתקשורת לא עוסקת בחשבון של סה''כ מצבי הרוח אלא בתחושה כללית. היא זאת שמזינה את האווירה הציבורית, מדווחת עליה והגלגל חוזר.

בשנות החמישים של המאה ה-‏20 כאשר ישראל חיה חיי צנע, במירכאות כפולות ובלעדיהם, התהלכה בדיחה על האופטימיסט והפסימיסט. האופטימיסט הציע שישראל תכריז מלחמה על ארה''ב. ארה''ב תנצח והיא תספח אותנו כמדינה הארבעים ותשע שלה (אלאסקה והוואי נכנסו לאיחוד רק ב 1959). הפסימיסט, לעומתו, שאל: ומה יהיה אם אנו ננצח? איך נוכל לכלכל קרוב למאתיים מיליון פיות? פסימיסט הוא פסימיסט בדמו, בתכונה, בגנים, והוא לא מסתפק בחגורה אלא לובש גם ''שלייקעס'', וגם אז בודק כל הזמן אם המכנסיים לא נופלים. והשאלה, במישור הציבורי, היא למה ומדוע?

לפני מאה שנה היו בארץ ישראל כ-‏60,000 יהודים עזי נפש וחדורי אידיאלים, שחיו בקצת יותר מעשרים מושבות תחת שלטון עותומאני, בתנאים קשים מאוד, חשופים למחלות כמו מלריה, טראכומה וכיו''ב פגעי גוף ונפש, ארבה, יתושים, ביצות ועוד פגעי טבע. אפילו הצהרת בלפור טרם נולדה. חלקם ברחו, אם לחזונו של הרצל, שנראה יותר כאגדה מאשר הגדה, או לגולה, בדרך כלל לאמריקה, הצפונית והדרומית.

אז מה יש לנו כיום, מאה שנה אחרי? כאילו על-פי הזמנה, אני מקבל את המייל הבא שמודיע על נתונים חיוביים על מדינת ישראל - חובה! משהו להרגעת הקיטורים הכרוניים שלנו. אביא רק נתונים מסוימים, שכן מסתבר כי ההישגים הם רבים ובתחומים רבים. חלק ניכר מהנתונים, או רובם, אם אני זוכר, הובאו באינטרנט לפני שנה ע''י שדולה נוצרית בארה''ב למען ישראל. מישהו ''גילה'' אותם עכשיו. אבל הם, לעצמם, נתונים נכונים (זאת אמת – אך לא כולה) ואני מביא רק את מקצתם.

המדינה ה-‏100 בגודלה בעולם, שבה חיה אלפית מתושבי כדור הארץ. יחסית לגודלה – ישראל היא המדינה קולטת ההגירה הגדולה בעולם. שיעור הילודה הישראלי הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי. ישראל תופסת את המקום השני בעולם במספר ספרים חדשים לנפש. הטכנולוגיה שמשמשת את נאס''א (סוכנות החלל האמריקאית) למשלוח תמונות וידיאו ממאדים לכדור-הארץ פותחה על ידי שני ישראלים. מערכת-ההפעלה Windows XP פותחה ברובה על ידי מיקרוסופט ישראל. חברת מיקרוסופט מחזיקה את מרכז הפיתוח היחיד שלה מחוץ לארה''ב – בישראל. 24% מכוח-העבודה הישראלי מחזיק בתואר כלשהו, נתון שמציב את ישראל במקום השלישי בעולם מבחינה זו, אחרי ארצות-הברית והולנד. ישראל פיתחה שיטות הידרולוגיה שמאפשרות לגדל יבולים בשטחים הצחיחים ביותר. מרכז הפיתוח הגדול ביותר של מוטורולה נמצא בישראל. שני ישראלים מחזיקים בשיא העולמי ביבול כותנה לדונם (245 ק''ג). הממוצע העולמי עומד על 70 קילו בלבד. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שנכנסה למאה ה-‏21 עם גידול במספר העצים שבה.

בישראל יש יותר מוזיאונים באופן יחסי לגודל האוכלוסייה מאשר בכל מדינה אחרת. ההשקיה בטפטפות היא המצאה ישראלית שחוסכת מים באופן משמעותי בכל העולם. ישראל מובילה בעולם במספר המדענים והטכנאים בכוח-העבודה שלה. בישראל יש האחוז הגבוה ביותר של מחשבים אישיים.

כלכלת ישראל גדולה יותר מאלו של כל שכנותיה יחד. ישראל מפיקה יותר עבודות מדעיות לנפש מאשר כל מדינה אחרת בעולם. ישראל היא אחת משמונה המדינות היחידות בעולם שיכולות לשגר לוויינים לחלל. ועוד לא אמרנו דבר על היקף ה''סטארט-אפים'' בישראל, ועל מספר הספרים היוצאים בה לאור ועל צה''ל וחיל האוויר והרמה הטכנולוגית, ומרכבה סימן-‏4, והמצאת ה-.M.R.I ובכלל, שזו המדינה הכי, הכי למרות הקשיים והתקלות...!!

כאמור, הבאתי רק מקצת מאלה המוזכרים. מי שרוצה לקבל נתונים מאוזנים יותר יוכל למצוא אותם במאמרה של נורית קנטי שהופיע ב-TheMarker בתאריך 13.9.2007. נתוני המקור נמצאים כאן ונתונים נוספים יש גם כאן.
אמת, שזו מחצית הכוס המלאה, ויש מחצית כוס ריקה כאשר הריק מתבטא בפערים הגדולים והגדלים בחברה הישראלית, כמעט בכל התחומים. בין היתר, במציאות מבישה של גזענות כנגד האזרחים הערבים, על-פי נתונים של האגודה לזכויות האזרח (לדעתי מקצת מ''מניות הבכורה'' שייכת לאישי ציבור ערביים, בעיקר הח''כים, ויש לכך ביטוי במכתבי קוראים למערכות העיתונים) וגם על-פי היחס לעולים מאתיופיה. אלו רק שתי תופעות קשות. עם זאת החצי המלא הוא לא במים אלא בחומרים טובים, שצריך להתגאות בהם. אפשר להוסיף לנתונים החיוביים את ההתגייסות של תנועות התנדבותיות לסייע לבודדים או לקבוצות. די אם אזכיר את הרצון הקולקטיבי והזיקה הרגשית לתרום דם כדי להציל את חייו של הילד עמרי עטיה מחולון שהיה זקוק למח עצם מאוד מסוים. זה אחד מסימני היכר של חברה ראויה. אז מה נאמר ומה נדבר. בכל זאת אומרים ומדברים, בעיקר באמצעות סקרים, מהם תקופתיים קבועים, שמצביעים על הברומטר הציבורי שבו הלחץ גבוה. הציבור נרגן. הוא אינו שבע רצון.

---

פסימיות הגנתית ואופטימיות אסטרטגית

נושא הפסימיות הוא רחב מימדים והוא נחקר על ידי סוציולוגים, פסיכולוגים חברתיים וגם פסיכותרפיסטים. אחד מהם הוא ד''ר גידי רובינשטיין. במאמר שלו, כוחה החיובי של חשיבה שלילית, הוא כותב בין היתר:

מי שחקרה את הנושא בצורה שיטתית יותר הייתה פרופ. ג'ולי נורם ממכללת ולסלי שבארה''ב ואשר טבעה, בעקבות מחקריה, את המושג ''פסימיזם הגנתי''. המונח ''פסימיזם הגנתי'' הושרש באמצע שנות השמונים ע''י ננסי קנטור וקבוצת סטודנטים שחקרו את הנושא והוא מתייחס לאסטרטגיה קוגניטיבית (מחשבתית) שבה אנשים מנמיכים את רמת הציפיות שלהם וזאת, חשוב לציין, על אף הצלחתם הרבה במצבים דומים בעבר. תיאורטית, הנמכת הציפיות היא אמצעי לריכוך מכל הכישלון האפשרי.

יש לו לגידי רובינשטיין מה לומר גם לגבי האופטימיסטים:

תלוי מה האופטימיסט עושה. קבוצה אחרת של נבדקים במחקריהן של קנטור ונורם מכונה ''אופטימיסטים אסטרטגיים''. מה שמבדיל אותם מסתם אופטימיסטים הוא שבדומה לפסימיסטים ההגנתיים, גם הם נוקטים בכל פעולות למניעת האסון המתקרב, או במילים קלות יותר, הכישלונות האפשריים, אך בניגוד לעמיתיהם הפסימיסטים ההגנתיים, הם אינם חשים חרדה ומרשים לעצמם לאמץ ציפיות גבוהות, אשר גם הן מתאימות להיסטוריה האישית שלהם ולקורות אותם עד כה.

אשר ליתר:

... המציאות מגוונת יותר. מי שבאמת מכשיל את עצמו, עולה מהמחקר הפסיכולוגי, הם לא הפסימיסטים ההגנתיים ולא האופטימיסטים האסטרטגיים, אלא 40% מהנבדקים עליהם נמנים הדחיינים,... שמכשילים את עצמם ע''י דחיית משימות כמעט עד אין קץ,...

---

''ציבור הפכפך''

הפניתי את תשומת לבה של פרופסור יהודית שובל, מרצה וחוקרת בתחום הסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, לגבי הסקרים (בראשם סקרי ''דיאלוג'' שמתפרסמים דרך קבע בעיתון ''הארץ'') ומצביעים על מצב רוח ציבורי ירוד. לדעתה הציבור הוא הפכפך והדעות שמובאות בסקרים הן דעות חולפות. היום למעלה ומחר למטה. הם מראים יציבות רופפת, והם חלק מאופן ניסוח השאלות, הנסיבות, מקריות, מצב רוח, אירועים לא רלוונטיים וכיו''ב.

אישית, אני נזהרת בפרוש נתוני הסקרים המזדמנים הללו. ריאיון איכותי לעומק יכול להוסיף מימד משמעותי לתוצאה. הפסימיות יכולה להפוך לאופטימיות במהירות הבזק אם קורה משהו מעודד או ,לחלופין, לשקוע עמוק יותר.

לדידה של פרופסור שובל אין מדד אחד היכול ללמד על מצב הרוח משום שהנושא הוא מורכב ורב מימדי. אינדיקאטור מעניין למצבי רוח הם הפרופילים של משפחות ממוצעות כפי שאלה באות לידי ביטוי במוסף השבועי של ''הארץ'' בעמוד ''מצב משפחתי''. ניתן לשים לב לרייטינג של ''שביעות רצון'' בקרב בני משפחה מסוגים שונים ומשכבות שונות באוכלוסיה שנע בין 8 ל-‏10. (באחד המדורים ב''הארץ'', ''מצב משפחתי'', שפורסם לפני כשבועיים מצאתי את ההתבטאות הבאה במשפחת עמית. לשאלת הכתב: מדינת ישראל? ענו: טלי מנותקת, זיוו אופטימי. מצביע על התופעה: כל מי שכבר לא יכול לתרום יוצא בתחזית אפוקליפטית.

משום כך- מדגישה פרופסור שובל- כאשר אתה מדבר על ''פסימיות'' צריך לתת את הדעת לאיזה תחום אתה מתייחס. אכן הפסימיות היא נפוצה למדי בכל הנוגע לסיכויי השלום כתוצאה ממפגש אנאפוליס, אף שגם כאן עשוי לבוא שינוי כהרף עין. אולם הסיפורים במוסף ''הארץ'' מלמדים על תחושה כללית של נחת רוח ושביעות רצון, בדרך כלל, ואף קורטוב של אופטימיות לגבי חיי היום יום בישראל. אמנם לא מדובר במדגם, אך הציונים הגבוהים הם מתמידים לאורך זמן, כפי שאני התרשמתי מקריאת המדור הזה. הוא כולל מגוון רחב מאוד של אנשים משכבות אוכלוסיה שונות. ילדיי, אשר בדרך כלל מתעלמים מחדשות פוליטיות, אינם פסימיים כלל ועיקר.

הד''ר ציונה פלד, סוציולוגית וסטטיסטיקאית, אשר עסקה בסקרים ועקבה בשעתו אחרי הנכתב, הנשמע והנצפה במדיה, בעצם מבדילה, כמו פרופסור שובל בין שאלות שבדקו את המוראל האישי של הנחקרים לבין אלה שבדקו את המוראל במישור הלאומי. השפעתם של האירועים, ונחקרו בעיקר אירועים דרמטיים בתחום הבטחוני והמדיני, מדגישה ד''ר פלד,

נבדקה על ידי ניתוח של ''לפני'' ו''אחרי'' האירוע. ההשפעה, במידה והייתה כזאת, ניכרה בעיקר במשתנים של המוראל הלאומי. לדוגמה: פעולת טרור דרמטית שגבתה חיי אדם הייתה מעלה לזמן מה את רמת הדאגות של הציבור בנושא בטחון הפנים, ואני מדגישה: לזמן מה, כי הדברים היו חוזרים לקדמותם, עד האירוע הבא.

בדומה לפרופסור שובל, ד''ר פלד מציינת שלא ניכרה השפעה על הדאגות האישיות ומצב הרוח האישי לאירועים מסוג זה. הבדיקה לאורך זמן גילתה, בשעתה, שתי תופעות מעניינות, האחת היא הצטברות והשנייה הקשחה. ההצטברות נגלתה בכך שכשהדברים היו חוזרים לקדמותם, נשארה בכל זאת איזו שארית זעומה, שהייתה מצטברת לאטה לאורך זמן. ההקשחה נגלתה שבכל אירוע נוסף שהתרחש, עוצמת התגובה המיידית הייתה מתמעטת. כלומר: התרגלו לצרות.

עם זאת,מזכירה הד''ר פלד, שהמציאות מורכבת הרבה יותר ממה שמחקרים כאלה או אחרים יכולים לגלות, ושהמשתנים שנבדקים הן מתחום התגובות והן מתחום האירועים הם תמיד חלק מהקשר הרבה יותר רחב של תחושות והשפעות. אשר להשפעותיה של תקשורת ההמונים, היא מזכירה שכבר בשנות החמישים הצביעו חוקרי התקשורת והחברה, לזרספלד וכץ [הכוונה לפרופסור אליהוא כץ, שעמד בראש צוות ההקמה של הטלוויזיה הישראלית] על מקומה של התקשורת הבין-אישית ובעיקר על מקומם של מנהיגי דעת-קהל בעיצוב הפסיכולוגיה של ההמונים, לרבות האופטימיזם והפסימיזם של האנשים.

---

התקשורת אינה רק שליח בשרות

יש תחומים רבים אחרים, מלבד פוליטיים וביטחוניים, שהציבור אינו שבע רצון מהם, ביניהם תחומי חברה, חינוך, בריאות, כלכלה. גם כאן קיימת, בצד התודעה, שכחה קולקטיבית. לדוגמה שעור המובטלים ירד דראסטית כתוצאה מן המדיניות הכלכלית של הממשלה. מ-‏10.9% במחצית השנייה של 2003 ל-‏7.6% ברבעון השלישי של שנת 2007. אך את ההישג זה הציבור שוכח כאשר הוא נשאל אם הוא שבע רצון מן ההתנהלות הכלכלית-מוניטארית של הממשלה. לפני כמה ימים קבעה קרן המטבע הבינלאומית, כי ביצועיי המשק בישראל טובים באופן יוצא מגדר הרגיל. ויש עוד.

כאן נכנס הגורם המתווך, הלא היא התקשורת. ובעניין זה ביקשתי מפרופסור גבריאל ויימן מאוניברסיטת חיפה, מן הבולטים בתחומי חקר המדיה, שיחווה דעתו על תפקידה של התקשורת ביצירת מצב הרוח הזה, הפסימיות הזאת. הוא אישר את ההנחה שלי:

אתה בהחלט צודק. יש מעגל הזנה הדדי בין מצב רוח לאומי לבין התקשורת, זה מזין את זה ואף מתגבר זה את זה במעגל סגור. אם למשל אדם רואה בתקשורת, כבמראה, את פניה המודאגות של החברה הוא יתרשם שכולם דאוגים ועליו ללכת עם הזרם, לצעוד בתהלוכת המודאגים. מאידך, התקשורת רואה ציבור דאוג (לשם הדוגמא, הוא גם יכול להיות מפוחד, שאנן, שמח ומאושר) משתקף בתקשורת ותאמין שאם כך – המצב לא טוב ויש לדווח על כך יותר והנה המעגל סובב לו. יש בחקר תקשורת תחום שנקרא הבניית המציאות ועוסק בדיוק בכך.

את המתעניינים בנושא אני מפנה לספרו של פרופסור ויימן, Communicating Unreality, שיצא לאור בשנת 2000.

משבר המורים היא דוגמה מובהקת לכך. ועודד שחר, הפרשן הכלכלי של ערוץ 1 שידוע באמינותו וביושרה שלו, הגדיר אותה מערכה של יחסי ציבור הן מצד האוצר והן מצד ארגון המורים העל יסודיים. בעקרון המורים צודקים, השאלה היא מה הקבלות שלהם בפועל בהעצמת ההוראה. גם האופן שבו הפגינו, ללא ספק בהנחיית יחצנים, לא הוסיף להם כבוד. ממורים ומחנכים מצפים לסגנון שונה של הפגנה. מי שיצא מרווח, בממון, אלה ה''משווקים'' בדעת הקהל. כול האחרים, לרבות התקשורת, יצאו נפסדים. לעניות דעתי מי שלא רואה בהוראה אתגר אישי ושליחות ציבורית, אינו מתאים להיות מורה או מחנך.

זה לא מעגל קסמים זה מעגל של מבוך שיש לצאת ממנו. מעטים יהינו לומר זאת, מחשש שהם חורגים מן ''הקונצנסוס'' המדכדך. רק אנשים שחוו את יסורי תהליך הקמת המדינה ואת הנתיב העקלקל והמפרך שהיא עשתה תוך ''מסה ומעש'' – התרגום של ספרו של חיים וייצמן Trial and Error – על הטרור הערבי (שהקיף את כל הארץ ולא רק גזרה מסוימת), המשגים, הכשלים וההישגים, על הייאוש, האכזבה, על המר יותר מאשר המתוק, על התושייה והדחף לזוז קדימה חרף המכשולים האדירים – רק הם יכולים להעריך שחרף כל הביקורת המוצדקת (ואני, כידוע, לא מתנזר ממנה) אין שום סיבה שבעולם לפסימיות ולמצב רוח עכור. אגב, ניצולי השואה, שעברו עוד נתיב של ייסורים, נמנים עם האופטימיים בחברה. אבל הם הולכים ומתמעטים. הצורך בתיקונים, כמעט בכל התחומים (''המכלול'' ברחוב פין 1 נכלל) הוא דבר אחד, להרפות ידיים ובעיקר תעצומות הנפש זה דבר אחר. ואין דבר הולם לסיכום אופטימי מאשר במילות השיר של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, בשירו ''ברכת העם'' (הבית הראשון) אך לכך הקדמה קצרה.

---

ביאליק, חנוכה ושמאלץ

מכיוון שפתחתי את המאמר במחוזות רחוקים בזמן, אסיים אותו ברוח דומה. תקופת חנוכה הייתה אחד הזמנים האופטימיים והמלבבים למבוגרים ולילדים בגולת אירופה. האורות דלקו בחלונות הבתים היהודיים – גם כתחרות בעצי האשוח. קבלנו מעות חנוכה, אכלנו סופגניות ולביבות והיה טוב בפה ובלב. החלונות היו אמנם קפואים אך מבחוץ נוצרו על השמשות ציורי בדולח, ואם השמש האירה, זה נראה ויטראז' מלאכת מחשבת.

אבל לא זה שימח אותנו. הדרורים הקטנים השמנמנים הופיעו על אדן החלון ואנו הילדים פתחנו את החלונות הכפולים, שמנו פרורים על כף היד ואלה אכלו מהם ללא בושה. סבתי אמרה כי הדרור נשאר איתנו בחורף. ציפורים אחרים נודדים לארץ ישראל. כאשר לימים קראתי את שירו של ח.נ. ביאליק ''אל הציפור'', כל כך הבנתי אותו.

אל הציפור
שלום לך שובך ציפורה נחמדת. מארצות החום אל חלוני – אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה בחורף בעזבך מעוני.

השיר נכתב בשנת 1891 אבל ארץ החום היא ארץ ישראל, במציאות – ארץ צייה ושממה, אך ארץ החלומות של המשורר. כמיהה של המשורר בתקופה ההיא. מכאן שמלבד חנוכה למדתי לאהוב את ביאליק. אך חנוכה קשור בעוד אירוע. באותם מטעמים שמניב האווז אשר באותה תקופה הגיע לפרקו, לאמור למרב השומן של הבשר ובעיקר של הכבד. זה הברבור היהודי ובו המעדן '' גענזענע לייבער''.
המבול מאחורינו; קשת בענן בגליל (צ.גיל) בצרפתית foi de oie או בשם המוכר יותר foi gras. להכנסת האווזים בצל קורתנו קדם חקר שווקים מצד סבתי והעוזרת בדוכני הכפריים, המוכרים בגידול בעלי כנף משובחים, ומישוש של האחוריים. כל זאת כדי להבטיח שהאווז יניב הרבה שומן שאותו שמו במיכלי חרס, או זכוכית, גדולים לשימוש בכל ימות השנה. זה היה השמאלץ (כיום שם אסוציאטיבי לארכאיות, בולמוסי, רירי, פתטי. בקיצור – שמאלצי – כמו סיום המאמר) אנו מרחנו בו לחם ובחנוכה אכלנו את ה''גריוועלאך'' (''שומנציות'' נקרא להם). מי שלא טעם מן הפצפוצים השחומים הללו, חמים ופריכים בחוץ ודשנים בפנים, לא ידע מה זה נס ומה זה חנוכה.

לכן בסיום מאמר בימים אלה ובנושא הזה מתבקש להזכיר גם את חנוכה, גם את ביאליק וגם שמאלץ. אני אוהב את שלושתם. השיר של ביאליק היה בשעתו מעין המנון של תנועת העבודה והוא היה ידוע לא בשם ''ברכת העם'' אלא כ''תחזקנה''.

ברכת עם
תחזקנה ידי כול אחינו המחוננים, עפרות ארצנו באשר הם שם. אל ייפול רוחכם – עליזים מתרוננים. בואו שכם אחד לעזרת העם.