איך גנבו לנו את הפצצה

ניתן היה לחשוב שנפלה פצצה אטומית על ישראל.

אמות הסיפים רעדו. הצמרת הפוליטית והצבאית הוכתה בהלם. הכותרות הראשיות בכלי-התקשורת זעקו חמס.

מה קרה?

משהו איום ונורא: קהילת-המודיעין האמריקאית, המורכבת מ-‏16 שירותי-ביון שונים, קבעה פה-אחד שממשלת איראן הפסיקה כבר ב-‏2003 את מאמציה לייצר פצצה גרעינית, ושאינה עוסקת בכך גם היום. אם תשנה את עמדתה, תהיינה דרושות לה לפחות חמש שנים כדי להגיע למטרה.

לכאורה, היינו צריכים לצאת מעורנו מרוב שימחה. ההמונים היו צריכים לרקוד ברחובות, כמו בכ''ט בנובמבר, לפני 60 שנה. ניצלנו!

הרי אמרו לנו שאו-טו-טו עומדת הפצצה האיראנית לאיים על עצם קיומנו. לא פחות. מחמוד אחמדינג'אד, ההיטלר התורני של המזרח התיכון, זה שמכריז כל שני וחמישי שישראל צריכה להימחק מהמפה, עומד לבצע את זממו.

פצצה גרעינית קטנה, ממש פצצונת, מהסוג שנזרק על הירושימה, די בה כדי לחסל את המפעל הציוני. אם תיפול בכיכר דיזנגוף בתל-אביב, יושמד המרכז הכלכלי, הצבאי והתרבותי של ישראלי, יחד עם מאות אלפי יהודים. שואה שנייה.

והנה - לא פצצה ולא או-טו-טו. אחמדינגאד הרע יכול לאיים מבוקר עד ערב - פשוט אין לו הכלים כדי להזיק לנו. לא סיבה למסיבה?

אז למה זה נראה ונשמע כמו אסון לאומי?

פסיכולוג בגרוש (כמוני) יכול להגיד: יהודים התרגלו לפחד. מאות שנים של רדיפות, גירושים, אינקוויזיציות, פוגרומים ושואה ציידו אותנו בנורות אדומות בראשינו, הנדלקות כאשר מופיע הסימן - ולוא גם הקטן ביותר - של סכנה מתקרבת. במצב כזה אנחנו מרגישים בבית. יודעים מה לעשות.

כאשר הנורות אינן נדלקות ואין שום סכנה באופק, יש לנו הרגשה שקורה משהו חשוד. משהו אינו בסדר. אולי התקלקלו הנורות. אולי זו בכלל מלכודת!

ויש רק סיפוק קטן במצב החדש שנחת עלינו. כנגד היעלמה, כביכול, של סכנת-השמדה מיידית, עולה ההכרה שאנחנו לבד. שוב לבד.

גם זה סימן של הייחוד היהודי: אנחנו לבד מול כל עולם. כמו בימי השואה, כל הגויים נטשו אותנו. מול המפלצת האיראנית, המאיימת לטרוף אותנו, אנחנו עומדים עכשיו לבד. כל התקשורת שלנו חזרה על כך פה-אחד, כמו תזמורת שאינה זקוקה למנצח, מכיוון שהיא מכירה את היצירה בעל-פה.

נכון, גם עמים אחרים יכולים להפיק סיפוק מקביעה כזו. חרוטה בזיכרוני כרזה בריטית, שהייתה תלויה בארץ על הקירות בימים הקודרים שאחרי נפילת צרפת בידי הנאצים, כשבריטניה נותרה לגמרי לבדה במערכה. מתחת לפניו הנחושות של וינסטון צ'רצ'יל הופיעה הסיסמה: Alright then, Alone! (''בסדר, אז לבד!'')

אבל אצלנו זה מגיע כמעט לפולחן לאומי. איך שרנו בימי גולדה מאיר את השיר העליז: , על דעת כל חמשת חבריה הקבועים, הטילה סנקציות על טהראן.

עכשיו מתפוררת הקואליציה הזאת לנגד עינינו. הנשיא ג'ורג' בוש מגמגם. אין עוד עילה להתקפה צבאית אמריקאית על איראן, פסגת החלומות של ממשלת ישראל. אין אפילו עילה טובה להחרפת העיצומים של מועצת הביטחון נגד איראן. מי יודע, מחר יבטלו אפילו את העיצומים העלובים שיש.

התגובה הראשונה של הצמרת הישראלית הייתה תקיפה ונחרצת: הכחשה גמורה.

הדו''ח האמריקאי פשוט אינו נכון, טענו בכל כלי-התקשורת. הוא מתבסס על נתונים כוזבים. לקהילת-המודיעין שלנו יש נתונים הרבה יותר טובים, המוכיחים שהפצצה בדרך.

איך זה? הרי כל הנתונים שבידי המוסד מועברים אוטומטית לידי הסי-איי-אי. הם חלק מאותו מצבור הנתונים שעליו מבוסס הדו''ח. והחלק שפורסם מהווה רק 3% של המסמך השלם.

אם ככה, אז קהילת-המודיעין האמריקאית משקרת ביודעין. יש לה, כנראה, מניעים פוליטיים נלוזים לקביעתה החד-משמעית. אולי היא רוצה לכפר על הדו''חות השגויים, שעליהם התבסס הנשיא בוש כאשר פלש לעיראק. אז הגזימו בסכנה, עכשיו מפחיתים אותה. אולי היא רוצה להתנקם בבוש ומרגישה שהגיע הזמן, מפני שהנשיא הפך עכשיו לברווז צולע. או שהיא מתאימה את עצמה לדעת-הקהל האמריקאית, המתנגדת לכל מלחמה נוספת. וחוץ מזה, ראשיה אנטישמים, אלא מה.

וגם אם אנשי-המודיעין האמריקאיים מאמינים בלב תמים שאיראן הפסיקה את ההכנות לייצור הפצצה - זה רק מוכיח שהלב שלהם תמים יותר מדי. הם לא מבינים שאיראן מרמה אותם. מי כמונו יודע כמה קל להסתיר את ייצור הפצצה ולרמות את כל העולם. אנחנו הרי עשינו את זה במשך שנים.

אבל כל זה לא משנה את העובדה: הדו''ח הזה נותן כיוון חדש למדיניות האמריקאית ומשפיע באופן מכריע על המערכת הפוליטית העולמית כולה.

המלחמה באיראן, שאמורה הייתה להיות האירוע המרכזי של שנת 2008, הפכה ללא-אירוע.

מה המסקנה לגבי ישראל? מדוע נכנסו מנהיגינו למצב של הלם עם פירסום הדו''ח?

האפשרות של פעולה צבאית ישראלית נפרדת נגד איראן ירדה מן הפרק. ישראל אינה יכולה לנהל מלחמה בלי גיבוי מוחלט של ארצות-הברית. ניסינו פעם – מבצע-קדש בשנת 1956 - ואז קיבלנו סטירת-לחי מצלצלת מידי הנשיא דווייט אייזנהואר. מאז אנחנו מקפידים לקבל אישור אמריקאי לפני כל מלחמה.

בשביל ראשי הצבא ושרותי הביטחון, הדו''ח הוא אסון גם בגלל סיבה אחרת. בכל שנה, ערב קביעת התקציב, הפצצה האיראנית ממלאה תפקיד חיוני במאבקם למען חלק גדול יותר של עוגת התקציב.

בשביל דמגוגים ימניים, האסון גדול אף יותר. בנימין נתניהו, לדוגמה, בנה את כל האסטרטגיה שלו על הפחד מפני איראן, בתקווה שיוכל לרכוב על הפצצה ישר אל משרד ראש-הממשלה.

ועוד - כאשר העניין האיראני יורד, העניין הפלסטיני עולה. זה נכון במיוחד בוושינגטון. מצבו של הנשיא בכל רע. הכישלונות שלו בעיראק ובאפגניסטן נמשכים. כל ניסיון אמריקאי להביא לשלטון יציב בעיראק, בעלת הרוב השיעי, תלוי בגיבוי איראן השיעית. החלום של בוש - להנחית מכה ניצחת על איראן וכך להטביע את חותמו על ההיסטוריה - נגוז.

אז מה הוא יכול לעשות כדי להשאיר אחריו איזשהו רושם חיובי? ברירת-המחדל היא השלום הישראלי-פלסטיני. יתכן שעכשיו הוא ייתן גיבוי חזק יותר לקונדוליזה. אולי הוא עצמו יתערב יותר. עובדה: בפעם הראשונה מאז שנכנס לבית הלבן הוא עומד לבקר בישראל.

אמנם, אין הרבה סיכוי להצלחת המאמץ הזה, אבל בירושלים מודאגים בכל זאת. זה עוד היה חסר לנו, שבוש יחקה את האנטישמי ההוא, ג'ימי קארטר, שכופף את זרועו של בגין עד שעשה שלום עם מצריים.

אז מה עושים? אפשר לתת הוראה לכל נציגי ישראל בעולם להגביר את המאמצים כדי לשכנע את הממשלות שאין שינוי במצב, שצריך להילחם בפצצה האיראנית גם כשאינה קיימת. אבל לך תספר את זה לרוסיה ולסין. ממשלות העולם שמחות להיפטר מהלחץ של בוש - כולן מלבד אותו צמד-חמד, סרקוזי הצרפתי ומרקל הגרמניה, שתפסו את מקומו של טוני בלייר כפודלים של הבית הלבן.

המצב החדש מעמיד את אהוד אולמרט בפני ברירה קשה.

בשובו מאנאפוליס הוא השמיע אמירות מפתיעות. אם לא יקום פיתרון של ''שתי מדינות-לאום לשני עמים'', הכריז, ''מדינת ישראל גמורה''. איש במחנה-השלום לא העז להרחיק לכת עד כדי כך.

האם הוא מאמין למה שהוא אומר או שזה חלק מספין? זו השאלה המככבת בכל שיח על הנושא. במלים אחרות: האם הוא רוצה רק להרוויח זמן, או שיפעל באמת למען הסדר-שלום אמיתי?

לפי כל הסימנים, אין לו היכולת לעשות צעד כלשהו. אם ינסה לבצע את השלב הראשון של ''מפת הדרכים'' ולהתחיל בפירוק המאחזים, הוא ייתקל לא רק בהתנגדות הנחושה של המתנחלים ותומכיהם ובהתנגדות הנסתרת (אך היעילה מאוד) של המערכת הצבאית, אלא גם של שותפיו בממשלה עצמה. לפני שיפורק המאחז הראשון, תתפרק הקואליציה.

אין לאולמרט קואליציה אחרת. אהוד ברק מנסה שוב ושוב לאגוף אותו מימין, ואי-אפשר לסמוך עליו בשעת משבר. מפלגת-העבודה היא גוף חסר-חיים, מסוכסך, חסר עקרונות וחסר חוט-שדרה. מרצ המצומקת היא סיעה של חמישה חברים שארבעה מהם טוענים לכתר ההנהגה. עשרת חברי הסיעות הערביות (כך רגילים לקרוא להן, אף שבסיעת חד''ש יש ח''כ יהודי כשר) מנודות, ושום ממשלה ''ציונית'' לא תרצה לסמוך בגלוי על תמיכתן. ובסיעתו של אולמרט עצמו יש כמה ח''כים ימניים-קיצוניים, שיחבלו במאמץ.

במצב כזה, הנטייה הטבעית של פוליטיקאי אמיתי כמו אולמרט היא לא לעשות כלום, להנפיק הכרזות לימין ולשמאל, ובעיקר - להרוויח זמן.

השבוע הודיעה הממשלה שהיא עומדת לבנות 300 בתים חדשים בהתנחלות הר-חומה, הידועה לשמצה. בשביל אדם כמוני, שבילה הרבה ימים ולילות בהפגנות נגד הקמת ההתנחלות המסוימת הזאת, זוהי ידיעה מרה. היא לא מצביעה על שינוי לטובה.

מצד שני, שמעתי בחוגיו של אולמרט סברה מעניינת: אולמרט יודע שהוא עומד לאבד את השלטון. הוא עשוי לומר לעצמו: אם כבר ליפול, מדוע לא להיכנס להיסטוריה כמי שהקריב את עצמו על מזבח של עיקרון נעלה, במקום סתם להיעלם כפוליטיקאי לא-יוצלח?

אם ייתקע במשבר חסר-מוצא הוא עשוי לבחור במוצא זה - מה גם שמשפחתו הקרובה דוחפת בכיוון זה.

הייתי מעניק לאפשרות זו בסך הכול דירוג של ''סבירות נמוכה'' - אבל דברים מוזרים יותר כבר קרו בהיסטוריה.

בכל מיקרה, יתכן שכוחות-השלום צריכים להתגבר על ההסתייגויות שלהם ולנסות ולהשפיע על דעת-הקהל בדרך שתכוון את אולמרט לכיוון הזה.

כך או אחרת, דבר אחד בטוח: הממזר הזה, אחמדינג'אד, דפק אותנו שוב.

הוא גנב לנו את היקר מכול: את פצצת האטום האיראנית.

---