|
הרבה מילים על לא כלום | |||||
רום הראל (יום ראשון, 08/01/2006 שעה 22:50) | |||||
|
|||||
הצגת המאמר בלבד |
אשא עיני אל-ההרים מאין יבא עזרי ... | |||
|
|||
ב''ה אשא עיני אל-ההרים מאין (סוף) יבא עזרי ! | |||
_new_ |
אשא עיני אל-ההרים מאין יבא עזרי ... | |||
|
|||
זה שהקבלה שמה את האין במשמעות הסוף [כלומר: אין סוף], לדעתי מפחית את ''מרחב הריק המשמעותי'' של משמעות הפסוק. ואמנם לשים סוף לאין מרגיע במידת מה, אך פוגע בעושר המשפט.לפיכך אני מעדיף את המשפט כמו שהוא, להיות נבוך מולו,לעמוד מולו במלוא עושרו. | |||
_new_ |
אשא עיני אל-ההרים מאין יבא עזרי ... | |||
|
|||
בס''ד אין אין סוף אין סוף אור ''וירא את האור כי טוב ויבדל בין האור (הטוב) לחושך... ב''ה | |||
_new_ |
והקול קול דממה דקה... | |||
|
|||
_new_ |
את הלא כלום הכי גדול שכחת, המדעי !! | |||
|
|||
המדע טוען שהחומר שאנו רואים הוא ברובו הגדול חלל ריק. האטומים שמהם מורכב החומר, מכילים את הגרעין והאלקטרונים הסובבים סביבו, ורוב רובו של האטום הוא חלל ריק. (ידוע לי שהיחס בין החלל, הריק, לבין החומר הוא מדהים בגודלו, לצערי היחס לא זכור לי) אם ניקח לדוגמה יחס של 1 ל-1000 (היחס האמיתי גדול יותר) הרי שמוצק שניפחו הוא ליטר, מהווה 1 סמ''ק חומר ו-999 סמ''ק ריק. (בלי הערות !!) מה שיוצר את מוצקות החומר ואת מראו השלם זו תנועת האלקטרונים. | |||
_new_ |
צדק, אתה מצליח להפתיע !! | |||
|
|||
כשאתה רוצה אתה מסוגל לאמר דברים של טעם לשם שינוי . . . | |||
_new_ |
צדק, אתה מצליח להפתיע !! | |||
|
|||
אכן דברי טעם. הלא כלום [כולל המדבר], כמו בתהליך אוסמוזה מסוגל להוציא מכולנו את הטוב שבנו ואין זה מקרה. למרות שלא התכוונת ברצינות. | |||
_new_ |
יש גם חומר ואנטי חומר | |||
|
|||
ולא רק החלל הגדול המפריד בין כל חלקיקי החומר. | |||
_new_ |
יש גם חומר ואנטי חומר | |||
|
|||
שמעתי על המושג אנטי-חומר, לא שאני מבין אותו. אך עד כמה שידוע לי כל הסיפור הזה הוא תיאוריה בלבד. | |||
_new_ |
יש גם חומר ואנטי חומר | |||
|
|||
הבעיה היא שגם חומר זו תיאוריה וחלל זו תיאוריה... אבל יש הבדל אחר.... הבדל בין תיאוריות ''שנוחות'' להלך הרוח של זמננו [כן, גם למדע יש אופנות] ותיאוריות ש''מביכות'' את המדע שלנו, או לפחות את חיינו המבוססים כמעט תמיד על ''מדע השלשום''. אנטי חומר הוא סוג כזה של תיאוריה שהחשיבה הקווית [עיקר וטפל] נותנות לנו להדחיק [בלשונם: להזניח]. כי לא נוח לנו [המתרוצצים יום יום ועסוקים בחומר, לשאול, מה זה ''אנטי חומר'' [בין שאר ''תכונותיו'', הוא יכול לאין חומר]? ומה עם כל מה שצברנו בבנק? או במקרר [כל אחד והמצבורים שלו]. אז מה שלא נוח לנו, אנחנו מדחיקים, אז המציאות מלמדת אותנו שמה שלא משתנה ברצון [בגזר] משתנה בהכרח [מקל]. אבל בשלב ראשון נא להכיר שיש תיאוריות ואמונות ומיתוסים [אגב כולם ב''רמת אמת'' של השערה], כאלה שנוחים לנו יותר וכאלה שנוחים לנו פחות. ותפקיד המדע הוא לשער השערות ולהפריך את מה שיש, ואם לא ניתן להפריך [עדיין ] השערה, היא עדיין נשארת השערה [כזו שעדיין לא הופרכה]. וחומר למחשבה: מה שווה תחזית כלכלית? חבר שלי אמר שלקרוא תחזית כלכלית שלפני X שנים שנעשתה עבור אותם X שנים, זה מצחיק מאד [או עצוב אם נפגעת מ''המהלך הנכון'' ההוא..]. | |||
_new_ |
אנטי חומר - לא תיאוריה בלבד | |||
|
|||
אנטיחומר אינו ''תיאוריה בלבד'' אלא קיומו הוכח ונמדד במעבדות ובקרינה הקוסמית פעמים רבות, יחד עם זאת, מהסיבות שמוסברות למטה בציטוט מהויקיפדיה, האנטיחומר ביקום נדיר ביותר ונמצא רק ספוקאדית בחלקיקי קרינה קוסמית. ''אנטי-חומר הוא ישות, המורכבת מאנטי-חלקיקים, שהם ''בני-זוג'' של חלקיקים ''רגילים'' ודומים להם בכול, פרט לכך, סימני מטעניהם השונים הפוכים. לדוגמא: מטענו החשמלי של האלקטרון הוא (1-), ומטענו החשמלי של בן-זוגו, הפוזיטרון, הוא (1+). המספר הלפטוני של אלקטרון הוא (1+), והמספר הלפטוני של הפוזיטרון הוא (1-), וכיוצא בזה. האנטי-חלקיקים התגלו באופן תיאורטי בשנת 1928 ע''י פול דיראק, וכבר בשנת 1930 נמצא הפוזיטרון בתוך קרינה קוסמית. כאשר חומר ואנטי-חומר נפגשים, הם עוברים תהליך של אניהילציה, שבסופו הם הופכים לאנרגיה, ולאנרגיה בלבד, עפ''י נוסחאתו של איינשטיין, E = mc2. אניהילציה היא הדרך המושלמת להפוך חומר לאנרגיה. האם אנטי-חומר קיים בטבע? שאלה זו נשאלה מהרגע שהאנטי-חלקיקים נתגלו לראשונה. הייתה תקופה מסוימת, שבה נשקלה השערה, שלפיה יש ביקום אזורים שמורכבים רק מאנטי-חומר, אך כיום השערה זו אינה מקובלת. היום מקובל להניח, שהאנטי-חומר שנוצר מיד לאחר מפץ הגדול, בשלב הבריוגנזה, עבר אניהילציה עם החומר שנוצר יחד אתו. מכיוון שנוצר יותר חומר מאנטי-חומר, נשאר חומר לאחר האניהילציה המאסיבית, וממנו בנוי היקום שלנו. מאידך גיסא, אנטי-חלקיקים בודדים ניתן בכל זאת למצוא פה ושם בקרינה קוסמית (ראו לעיל), שיכולה, כיוון שהיא נושאת אנרגיה רבה, להפוך אליהם, למשל בתגובה בה שני פוטונים הופכים לאלקטרון ולאנטי אלקטרון'' | |||
_new_ |
אנטי חומר - ייצור במעבדה | |||
|
|||
כאן: http://livefromcern.web.cern.ch/livefromcern/antimat... תוכל למצוא פרטים על ציוד שפותח לאחרונה ב CERN - מאיץ החלקיקים הגדול בשווייץ שבו מיוצר אנטי חומר לצורך ניסויים בפיזיקה | |||
_new_ |
אנטי חומר - ייצור במעבדה | |||
|
|||
איזו שפה חלקלקה, תראו איך השפה מדעית ''מעלימה את בורותה'' במסווה של ידע. הבעיה עם האנטי חומר היא שהיא עומדת בסתירה לכל היש הפיזיקאלי, שכן עד לא מזמן היה ''חוק שימור מסה'' שהורחב לצערם של הפיזיקאים בעקבות התנהגות פוטונים ל''חוק שימור המסה והאנרגיה'' ועכשיו מופיע לו אנטי חומר וצוחק צחוק גדול..... הוא לא מתאים לאף מגירה. מה עושים? מתייחסים אליו כחומר [כמסגרת חשיבה]. ואז ניתן לדבר על ''יצורו'' ''איחסונו'' כאילו היה זה חומר. מזכיר לי שני חייטים ש''ייצרו'' בד שיכול להבדיל בין חכמים לטיפשים. אינני אומר שאנטי חומר לא קיים, אלא שהוא נותן למושג ''קיים'' הקשר חדש, שעדיין לא הפנמנו אותו לתוך תמונת עולמנו וחבל. | |||
_new_ |
הצהרה פילוסופית חסרת תוכן | |||
|
|||
מה זה''נותן למושג ''קיים'' הקשר חדש? אנטי חומר קיים במובן הפיזיקאלי הישן והמוכר - ניתן לצפיה ולמדידה באמצעות מכשירים. הוא ניתן לצפיה, דרך אגב משום שפוטונים הם האנטיחלקיק של עצמם.. אמרת ''חוק שימור מסה'' שהורחב לצערם של הפיזיקאים בעקבות התנהגות פוטונים ל''חוק שימור המסה והאנרגיה'' ההרחבה בוצעה על ידי איינשטיין לפני למעלה מ100 שנה, ולא ''לצערם'' אלא לשמחתם של הפיזיקאים, מכיוון שהמשוואה E=MC2 הסבירה תופעות רבות שעד אז היו לא מדידות. נראה לי שעדיף שתמשיך לעסוק בפילוסופיה ולא בפיזיקה, שכן שם לא יהיה ניתן לסתור את דבריך | |||
_new_ |
הצהרה פילוסופית חסרת תוכן | |||
|
|||
כנראה שעד היום לא הבנת את השיח המדעי. מעתה צא ולמד, אני שמח שאתה סותר אותי. אני לומד מזה. כדאי שאני אגיב וכדאי שאתה תסתור אותי. אני לא נגדך, יחד אנחנו בונים ''קתדרלה של ידע''. הפיזיקאים בהרחיבם את חוק שימור המסה והאנרגיה אומנם קיבלו ''אופק חדש'' בהבנת העולם, אבל מושג המסה או האנרגיה הפכו לעמומים יותר [מוגדרים פחות] עקב התנועה הזאת. אני שמח על הידע שלך ואשמח לסתור אותך בכל עת אבל בצורה של משחק טניס [כל אחד מכה בכדור בתחומו לתחום המשוער השני ובפעולה זו נוצר יחד של ''שיח''] ולא בצורה של ''או אני או אתה'' | |||
_new_ |
הצהרה פילוסופית חסרת תוכן | |||
|
|||
עכשיו תורך: אנטי חומר קיים במובן הפיזיקאלי הישן והמוכר - ניתן לצפיה ולמדידה באמצעות מכשירים. האם ניתן ''לשקול'' אנטי חומר? איך ניתן לכמת אותו? הוא ניתן לצפיה, דרך אגב משום שפוטונים הם האנטיחלקיק של עצמם.. אם פוטונים הם אנטי חומר של עצמם? באיזה מובן הם שונים? איך פוטונים ''נהפכים'' לחומר או לאנטי חומר? והנה מתחיל השיעור הגדול ב''מה קיים? לאור אנטי חומר'', כהגדרת קיום מסוג חדש... הכדור אצלך.... [TAKE YOUR TIME] | |||
_new_ |
הי רמי | |||
|
|||
המשוואה שכתבת איננה מלאה... אם כבר אז תירשום את כל המשואה עם משתני הזמן... | |||
_new_ |
רמי, אתה טועה ומטעה | |||
|
|||
כבר כתבתי לך שזו לא הבמה המתאימה להכנס לדיון על הנושא הזה. אתה מערבב בין ''אנטי חומר'' לבין אנטי חלקיקים. כל מה שאתה אומר נכון לגבי אנטי חלקיקים. בצורה פשטנית, אנטי חומר זו מערכת שבה האטומים בנויים מגרעין שמורכב מאנטי פרוטונים ואנטי נויטרונים, וסביבו נעים אנטי אלקטרונים (פוזיטרונים). דבר כזה לא נצפה עד היום למיטב ידיעתי (לפחות עד מועד יציאתי לגימלאות - אם כי גם אז הייתי שומע על כך, כי זו היתה סנסציה ממדרגה ראשונה). לפי התיאוריה אין שום סיבה שזה לא יהיה קיים, אבל עדיין לא ראו את זה. | |||
_new_ |
רמי בחייך, | |||
|
|||
זה הרבה יותר מסובך מכפי שאתה מציג את זה והבמה כאן היא לא בדיוק הזירה המתאימה להתמודד עם הנושא. אני בעצמי עשיתי ניסויים עם אנטי פרוטונים לפני קרוב ל 40 שנה. לתיקון מספר אי דיוקים. דירק באמת חזה את קיומו של הפוזיטרון (ה''אנטי אלקטרון'') אבל לא הוא ולא אף אחד אחר חשב אז על ''אנטי חומר''. רק גילוי (יותר נכון לאמר ייצור) האנטי פרוטון במעבדה ע''י אמיליו סגרה בשנות החמישים, ובעקבותיו הגילוי שגם לחלקיקים שאינם נושאים מטען חשמלי (כמו הנויטרון) יש אנטי חלקיקים הביא להתפתחות המושג ''אנטי חומר''. התנגשות של חלקיק עם האנטי חלקיק שלו מביאה באמת לאניהילציה, אבל שוב זה לא כל כך פשוט. האניהילציה ''אלקטרון - פוזיטרון'' היא תהליך שונה באופן מהותי מהאניהילציה ''פרוטון - אנטי פרוטון''. | |||
_new_ |
עכשיו קלקלת, צדק | |||
|
|||
לרגע חשבתי, לאור תגובה קודמת שלך, שהחלטת להפסיק להפריח שטויות, והנה חזרת לסורך. קיומו של אנטי חומר זו תיאוריה בלבד? יש לך עוד הרבה מה ללמוד אם כי אינני בטוח שהישיבה היא המקום המתאים. ובאשר לתגובתך הקודמת, לידיעתך היחס בין רדיוס האטום לבין רדיוס הגרעין הוא בערך 100,000 (זה עבור אטום המימן במצב בלתי מעורר). | |||
_new_ |
עכשיו קלקלת, צדק | |||
|
|||
אם היית קורא בעיון היית מבחין שכתבתי: ''עד כמה שידוע לי כל הסיפור הזה הוא תיאוריה בלבד'' זו לא קביעה, יש ספק........ ידעתי שהחלל בתוך האטום הוא ענק יחסית לחומר, נתון היחס שהבאת מראה עד כמה הוא מדהים. בנפח של מטר מעוקב יש רק 10 סמ''ק של חומר. | |||
_new_ |
מרתק; יישר כח | |||
|
|||
בס''ד. חבל שאין לי זמן לתגובה–דיון מפורט יותר. אולי גם לזה עוד יגיע הזמן. ברכות, נסים. | |||
_new_ |
עגנון | |||
|
|||
לפני שנים נתקלתי בחוברת קטנה אשר יוחסה לעגנון . הסגנון לא היה אופייני לעגנון .שם מצאתי את המשפט הבא : מרחיבים את הדבור על האפס עד אפס מקום . | |||
_new_ |
עגנון | |||
|
|||
תודה על הציטוט היפיפה, לא היכרתי אותו... | |||
_new_ |
הסיפרה אפס צורתה עגולה | |||
|
|||
למה? כי היא מסמלת את ה''אין סוף'' (אין התחלה ואין בה סוף) אין אנחנו (בעולמנו הגשמי) יכולים ל''ראות'' ''אפס'' כלומר לכמת ולגדר ולתפוס בשיכלנו ולקרוא לו בשם אחר אלא אפס. והאפס הוא כמובן בעל ערך מוחלט, בניגוד לדעות הרווחות פה. כלומר באפס יש את כל הצורות שאפשר לנו לדמיין (שאנו תופסים וניתפוס בחמשת חושני הגשמיים). ''דיבור'' הכונה למלכות דאין סוף... ''מקום'' הכונה לכלי עם חלל ריקני... כונת המשפט : מילוי הכלי באורו יתברך דאין סוף. | |||
_new_ |
פחד | |||
|
|||
התרשמתי ממאמרך שאתה איש נינוח. האמנם? כאשר קראתי והתעכבתי על השורה בהתחלה של הרווח בכוס הקפה, אחרי שחייכתי לעצמי וחשבתי ''זה נכון'', חלחלה לתוכי מחשבה נוספת- שאולי בעצם מדובר בפחד.. זאת אומרת, כמובן שמדובר בפחד. היית מעדיף להיות מסוגל לשתות קפה ככל שהכוס מאפשרת למלא בו, אך מסיבות של חשש, וכאן יש לציין שכל אחד מסתכן במידה שונה, אחד ימלא עד מילימטר לפני הסוף ואחד 2 סנטימטר, לא תנצל את כל קיבולת הכוס. ניתן מכך להחיל על הפילוסופיה בכללותה. הוויתור הזה על משמעות, קבלת ה''כלום'' בברכה, הוא לדעתי מסווה לפחד מהלא נודע. אני מאמינה שאנשים רוצים לחוות את החיים בעוצמה מלאה, אך משגילו כי הדבר אינו פשוט לביצוע, הם מתרצים לעצמם את הפחד הזה בפילוסופיות המהללות את ה''כלום''. | |||
_new_ |
פחד | |||
|
|||
אינני חושב כך. אבל זאת הזדמנות להסתכל על פחד. מה שעולה מתשובתך היא ההבחנה בין פחד לבין ''ניסיון רע''. אם יש לי ניסיון רע לתחוב חוט חשמל גלוי לתוך שקע פעיל, מתי תהיה התגובה שלי ''על סמך הניסיון''? ומתי היא תהיה מבוססת על פחד? תודי שהשאלה יפה. האם אפשר ללמוד מניסיון? לפי ניסיוני [כמטפל וכאיש] על פני כדור הארץ הזה, וגם לפי דעתם של פילוסופים בתחום הידיעה, הניסיון העיקרי היכול להיות מוכח לוגית הוא ''הנסיון הרע'', במילה מדעית: ''דרך ההפרכה''. מי שנתקל בזאת מדעית היה פילוסוף בשם יום ש''גילה'' שאין משהו כזה בטבע שנותן לנו להסיק סיבתיות. מכאן עולה איך אנחנו ''קושרים בין אירועים'' והאם ''קשירה זו'' היא מחייבת [אמת נצחית] אפשרית [אפשרות זמנית] או אמונה [השערה, משאלת נפש]? מכאן נבע משבר גדול שעליו קאנט העיר: ''יום העיר אותי משנתי הדוגמתית''. כלומר שאלה טובה יכולה ''לזעזע את הסיפים'' ולגרום למהפכה חשיבתית ממש. דבר זה גרם לקאנט לפתח ''דרך ביניים'' שאומרת שיש דברים ''הטבועים בהכרתנו'' וכך אנחנו יכולים ''להסיק נביעה סיבתית'' מבלי שהדבר ''נובע בהכרח מהטבע''. הכרה זו מפורסמת כוויתור הפילוסופי ''להכיר את העולם כמות שהוא'', ולדבר על ''הכרת העולם הנתפש על ידנו''. פופר [בתחילת המאה ה 20] ביקע את בעיית האינדוקציה של יום לשני חלקים: החלק החיובי, לפיו אין לנו בו ידיעה מדעית ולכן כל התיאוריות המדעיות יהיו לעולם תיאוריות בעלות מעמד של ניחוש, והחלק השלילי שהינו ניתן לידיעה, כלומר ההפרכה. הדוגמה המקברית שאני חוזר ונותן בעניין זה הוא דוגמת האישה בת ה 30: אם ניקח אישה בת שלושים בריאה לא נדע אם תביא ילדים לעולם. אם נכרות את רחמה נדע שלעולם לא תהרה יותר. כלומר הידיעה נמצאת בצד השלילי. לפי המדע לעולם נדע שלא ולעולם לא נדע אם כן. לפיכך ניתן ללמוד מניסיון. השאלה השניה, היא אם אכן ציפיה לתוצאה שלילית [או ציפיה לתוצאה עם איכות נמוכה] חייבת לנבוע מפחד. התשובה היא שלילית. לפעמים אנחנו ניתן לשקית להיקרע [במבחני מעבדה למשל], מבלי שהדבר יגרום לנו נזק. לעיתים גם נצחק על עצמנו כשעומס יתר יגרום ''להתפוצצות המנוע'' [במירוצי פורמולה 1 זה שכיח]. מבלי שהדבר יגרום בהכרח לפחד. פחד הינו תגובה רגשית שמכוונת את הפועל לפעולה בכוון אחד בלבד, בלמידה מניסיון יש ציפיה לשני הכוונים באותה מידה. וזה ההבדל בין למידה מניסיון ''לא כדאי להעמיס'' [והדוגמה של אריק שרון היא דוגמה עצובה לכך], אבל ניתן להעמיס אם רוצים וניתן להיפגע כתוצאה מעומס זה. מצד שני לא חייב התהליך להיות מלווה בפחד. פחד מעלים אפשרויות ניסיון ופעולה על סמך רצון מאפשרים איסוף ניסיון נוסף [שלילי כמו חיובי]. ונקודה אחרונה ב''פרק הבודהיסטי'' במאמר הלא גמור הזה, כתבתי על סוטרת הלב. הכלום שמצויין שם הוא כלום שמעבר לדואליות, כלום ''שעשוי לבלוע ולאין כל סבל וכל פחד, מכיוון ש''נעלמת ההפרדה בין אני ללא אני'' ואיתו גם המתח ו''יחסי העוינות'' בין אני לבין לא אני [סביבה], כולל הפחד הקיומי [אין פחד יותר עמוק מזה]. ולפיכך הכלום הוא דרך יציאה מהפחד ולא חלק מההתייחסות למציאות דרך הפחד. בעיני מי זה לא ימצא חן? בעיני מי שרואים בפחד ''יחס הכרחי למציאות'' [פסיכולוגיה מערבית על סוגיה] ובמקום לראות במקרה זה מקרה הפרכה מובהק, הם יאחזו ''אחיזה דוגמטית'' בפחד כ''יקוב הדין את ההר'', ויסו לכפות את גישתם על כל מציאות אפשרית. לכן הדיבור על הכלום כל כך זר ומוזר לפסיכולוגיה בפרט ולמדע בכלל, אבל על כך במאמר הבא.... | |||
_new_ |
עוד תגובה | |||
|
|||
בואי נסתכל על צורת הטיעון ''אולי בעצם'', מה היא אומרת? ''אולי'' אומר ''אולי כן ואולי לא'' במידה שווה. ''אולי בעצם'' מנסה ''לחדור למהות'', למשהו עיקרי ועקרוני. זוהי בדיוק ''תמונת העולם'' של אתמול שנגוזה לה ללא שוב. אין לנו ידיעה על מהויות וכל מה שיש לנו זו תמונת המציאות. אלא מה? עד היום משמענו מצב זה כ''כוס קפה מלאה''. מה עשיתי? הוספתי את ''תוספת הכלום ההכרחית'' למצב הזה כדי לקבל בעלייה באיכות המצב [פחות סיכויים שהקפה לא ישפך, מבלי לגרוע מחווית שתיית כוס הקפה]. ואת זה ''המערכת הנוכחית'' לא יכולה לסבול [זה מערער אותה], זה מכניס את הכלום ש''גורם פעיל בהעלאת האיכות של המצב'', וזה בלתי נסבל מבחינתה, שהרי אם יש גורם פעיל בהעלת האיכות של המצב הוא חייב להיות משהו [לפי אמונתנו הנוכחית], והוא לא, הוא כלום, מצד שני אם הוא לא משהו, אין לא סיכוי להעלת האיכות של המצב [לפי אמונתנו הנוכחית] והוא כן. זו הבעיה. מאז ומתמיד לימדתי את מטופלי שכל טיעון שמחיל באולי [כולל אולי בעצם], נגמר בהרגל [דפוס], שמתנגד למודעות עדכנית. | |||
_new_ |
תגובה שלישית | |||
|
|||
מהנדסי מכוניות במזרח גרמניה [לשעבר] דיווחו על כך שנידרשה להם כמות אנרגיה [וזמן] להניע את מכוניתם מ 0 קמ''ש ל 93 קמ''ש, ושימי לב ''אותה כמות אנרגיה פעם נוספת'' [וזמן] להגיע מ 93 קמ''ש ל 100 קמ''ש. כלומר ב''יחסי השקעה תשואה'' יש פה משהו לא לינארי. ו''גבול'' כזה ניתן לתיאור בכל מכונה שהיא. אין פה פחד. מי מפחד? הנהג שיודע שלא כדאי לו להאיץ מעבר ל 93 קמ''ש? המנוע מפחד? הפסיכולוגיה, שרואה שיש יחס למציאות שאינו תלוי פחד? או שאין פה פחד כלל. והערה אחרונה. אם מישהו צועק שהמלך הוא עירום, [או הכרה מדעית או תפישתית אחרת] מה זה משנה אם הוא נינוח או לא? | |||
_new_ |
תגובה שלישית | |||
|
|||
1. הבסיס לתפיסה שלך, אם הבנתי נכון, הוא ש''כלום'' הוא ערך מוחלט. אבל כבר נוכחנו שכל אחד ימלא את הכוס שלו עד היכן שהוא ירגיש איתה נוח וישאיר ''כלום'' במידה שונה. 2. כמו כן, קיים טשטוש רב בין פעולה או אי פעולה המבוססת על ניסיון לבין כזו המבוססת על פחד, ואין האדם יכול תמיד לזהות או להיזכר מתי כבר התנסה במשהו לפני שהוא עומד לבצע אותו. לפעמים הוא יבלבל בין הניסיון שלו לניסיון של הסביבה הקרובה אליו ולפעמים הוא ישכח את הניסיון כולו. 3. לעניין זה, דומה כי אין צורך להניח ''או'' בין ''אמת נצחית'',''אפשרות זמנית'' ו''אמונה'', באופן שהאמונה מניעה את האפשרות הזמנית שמניעה את האמת הנצחית. 4. תיאורית ''הידיעה השלילית'' מתעלמת מאפקט פיגמליון אך גם מהפירוק לגורמים של המושג ''ידיעה'' שאתה עצמך הזכרת- האמת הנצחית, האפשרות הזמנית והאמונה. לדעתי, האמונה לפחות, תניב דווקא ''ידיעה פוזיטיבית''. 5. קריעת שקית או מנוע שמתפוצץ הן תוצאות מבוקרות וידועות מראש או לפחות האפשרות שהן תיקרנה ידועה מראש, ולכן הן אינן דוגמאות רלוונטיות. מובן שלא תפחד או תפחד פחות ממשהו שאתה ערוך אליו. 6. ''כלום כדרך יציאה מפחד''- ייתכן בחסות ''מסך הבערות'' (רוֹלְס). כמובן שכל מה שאיננו יודעים ואיננו מודעים לקיומו הוא כלום עבורנו. מעבר לכך, כל מודעות שתהיה לך לאותו ''כלום'' שאתה מגדיר, תפסול אותו מיד מלהיות כלום, אלא הוא יקבל חיים וצבעים וצורות בראשך. אולי זו הסיבה שהכלום הוא מושג זר בפסיכולוגיה, שמטבעה חוקרת את הידיעה הפוזיטיבית. 7. ''יחס למציאות שאינו תלוי פחד''- כל יחס למציאות נובע מחוסר ידיעה או לפחות חוסר וודאות, כי המציאות משתנה כשם שבעל הידיעה משתנה (תוך השפעה הדדית כמובן). האינסטינקטים ההשרדותיים הם הם תלויי-חוסר וודאות ונשמרים בזכות חוסר הוודאות. ומאחר והפחד העמוק ביותר, כפי שאמרת, הוא הפחד הקיומי=מוות, ובהתאמה, היצר ההשרדותי הוא היצר הכי חזק, השילוב הזה הוא בהכרח הבסיס האיתן ביותר של אישיות של כל בעל חיים. | |||
_new_ |
יצא המרצע [הפסיכולוגי] מהשק | |||
|
|||
1. הבסיס לתפיסה שלך, אם הבנתי נכון, הוא ש''כלום'' הוא ערך מוחלט. אבל כבר נוכחנו שכל אחד ימלא את הכוס שלו עד היכן שהוא ירגיש איתה נוח וישאיר ''כלום'' במידה שונה. תשובה: הכלום הוא לא ערך מוחלט. הוא מצב שאינו ניתן להפרדה מהתודעה האנושית. ערך יש לו בסיס פוזיטיבי, לכלום, אין, כי הוא כלום. לכן הוא בלתי נתפש בעיני פסיכולוגים ודוגמטים אחרים. ''תחושת הנוחות'' אינה רלוונטית.ניסיון נותן תחושת ביטחון, אך הניסיון הוא מצב ידיעה. אין לערבבו עם רגש. עובדה, אם ניתן לאדם ''כדור הנותן הרגשה נוחה'' אין זה הכרחי שימלא את הכוס יותר ממקודם. 2. כמו כן, קיים טשטוש רב בין פעולה או אי פעולה המבוססת על ניסיון לבין כזו המבוססת על פחד, ואין האדם יכול תמיד לזהות או להיזכר מתי כבר התנסה במשהו לפני שהוא עומד לבצע אותו. לפעמים הוא יבלבל בין הניסיון שלו לניסיון של הסביבה הקרובה אליו ולפעמים הוא ישכח את הניסיון כולו. בתגובה הקודמת ניסיתי להבדיל בין שני המודוסים הללו. זה שלפסיכולוגיה אין מושג ירוק על ההבדל בינהם, זה מצער וזה אומר על מצב הענינים בפסבדו מדע הזה. אף אחד לא אמר שניסיון חייב להיות אישי [שאי אפשר ללמוד מניסיונם של אחרים] ושאי אפשר ללמוד מניסיון לא ספציפי [כלומר כוס ניסיון עם כוס קפה יוביל אותי להשערה בעניין התנהגות של כוס שמן או כוס קקאו. מה שבדרך כלל ''מבלבל'' את הניסיון, אלו הרגלים [דפוסי פעולה אישיים], ומוסכמות חברתיות דתיות [דפוסי פעולה חברתיים].הם בדרך כלל יעוותו את ''תחום האפשרויות'' על ידי ''כיסוי רגשי של פני המציאות''. 3. לעניין זה, דומה כי אין צורך להניח ''או'' בין ''אמת נצחית'',''אפשרות זמנית'' ו''אמונה'', באופן שהאמונה מניעה את האפשרות הזמנית שמניעה את האמת הנצחית. בוודאי שטוב להבחין, ואפילו חובה להבחין. אמונה לא מניעה אפשרויות היא חוסמת אותן. אם ניקח ''כדור נוגד אמונה'' נראה יותר אפשרויות במציאות. עובדה, רוב הפאנאטיים [חדורי האמונה] נשמעים לרוב כתומכים ב''רק אפשרות אחת'' ו''אין אפשרות אחרת'' ולא להיפך. האפשרויות הזמניות תלויות במציאות ולא באמונה, אבל האמונה חוסמת אותנו מלראות הרבה אפשרויות. עניין ''הידיעה בדבר האי יכולת לדעת'' גורמת לנו בהכרח לכבד את האחר ואת דעתו האחרת, שהרי שנינו ''נעים בתחום האמונה הניחוש והדיעה'' ומכיוון שמגוון דעות חיוני לראיית אפשרויות [בצורה שאמונה A מבטלת את הכרחיות אמונה B], אזי הידיעה שבמגבלת הידיעה מניבה בהכרח פתיחות וריבוי לגיטימי של דעות. פופר אמר שעד שאין למדען לפחות שתי תיאוריות שאינן ניתנות להפרכה על כל מצב נתון הוא לא מבין את המצב. 4. תיאורית ''הידיעה השלילית'' מתעלמת מאפקט פיגמליון אך גם מהפירוק לגורמים של המושג ''ידיעה'' שאתה עצמך הזכרת- האמת הנצחית, האפשרות הזמנית והאמונה. לדעתי, האמונה לפחות, תניב דווקא ''ידיעה פוזיטיבית''. ''אפקט הפיגמליון'' יוצר פסבדו ידיעה, מצב שבו לא יודעים, אבל ''מרגישים שיודעים''. בשם פסבדו ידיעה זה נעשים דברים איומים, והדוגלים בה [כולל חברות ולאומים] סובלים קשות ''מאי ההתאמה למציאות'' שהמשך האחיזה בפסבדו ידיעה נותן. אפילו הפסיכולוגיה מכירה בהתפתחות באפקט ההתרחקות מהמרכז שהוא קורה לכל ילד שמבין שהעולם ''לא סובב סביבו'' יותר ויותר ככל שהוא גדל. באותה צורה העולם לא סובב סביב אמונותינו. ולכן טוב לעדכן את הידיעה אם המציאות מראה לנו אחרת. אין ידיעה פוזיטיבית [כמו שאין שליטה פוזיטיבית]], יש רק אשליה של ידיעה. תחושת ידיעה יוצרת שאננות, תחושת אי ידיעה מעודדת סקרנות והקשבה. 5. קריעת שקית או מנוע שמתפוצץ הן תוצאות מבוקרות וידועות מראש או לפחות האפשרות שהן תיקרנה ידועה מראש, ולכן הן אינן דוגמאות רלוונטיות. מובן שלא תפחד או תפחד פחות ממשהו שאתה ערוך אליו. אין זה קשור למה שאני ערוך אליו. פחד יכול להיות ממשהו צפוי שאני ערוך אליו [גם חרדה]. התוצאות המבוקרות אינן הכרחיות. שקיות נקרעות בשוק הכרמל מדי יום. אנשים נופלים וקמים [פיזית] מדי יום, תקרים מתרחשים, מנועים שובקים, עסקים קורסים, אנשים מתים ואין הדבר חייב לעורר פחד. פחד יכול לקרות גם כלפי דברים צפויים וכלפי דברים לא צפויים במידה שווה. 6. ''כלום כדרך יציאה מפחד''- ייתכן בחסות ''מסך הבערות'' (רוֹלְס). כמובן שכל מה שאיננו יודעים ואיננו מודעים לקיומו הוא כלום עבורנו. מעבר לכך, כל מודעות שתהיה לך לאותו ''כלום'' שאתה מגדיר, תפסול אותו מיד מלהיות כלום, אלא הוא יקבל חיים וצבעים וצורות בראשך. אולי זו הסיבה שהכלום הוא מושג זר בפסיכולוגיה, שמטבעה חוקרת את הידיעה הפוזיטיבית. שימי לב כמה קשה לך ''להכניס את הכלום לתמונה כשחקן פעיל''. זה יותר פשוט. הכלום הזה אינו ''מסך של בערות'' אלא מודעות לגבול הידיעה ולגבול הקוגניציה. אוקהם [לוגיקן מהמאה ה 14] דיבר בשבח הקומפקטיות. בפסיכולוגיה המצב הפוך, יש הערמה של אין סוף מושגים כדי להסתיר את ערוותו של המלך העירום. כלום הוא פשוט, הוא ישנו, הוא מערער על החלוקה דיכוטומית של העולם. הוא הכרחי בתפיסה של ''משהו'' לא רק כ''אנטי משהו'' אלא כ''תפישה מאחדת ישית למשהו ולאנטי משהו''. הכלום הזה ניתן להזנחה ולהדחקה. אבל כדברי המשורר הוא מחכה לנו בסוף כל משפט כמו ערבי עם נרגילה. הוא שחקן הכרחי בתפישת העולם שלנו אם כי מערכת החשיבה הקווית בחרה להזניחו מאות בשנים. והכלום הזה ''בולע'' את כל המשמעות של היש, במיוחד של סבל אנושי במיוחד של פחד, לא לתוך בערות, אלא לתוך ידיעה שהכל בנוי מכלום ''הבל הבלים הכל הבל'' במשמעות זאת הוא, שכל היש הזה הוא כלום באותה מידה [ראי את ההערה של צדק בעניין היחס בין חלל למסה בחלקיקים אטומיים]. ולכן ''וכל הרשעה כולה כעשן תכלה'' ולכן ''בקול דממה דקה''. והכלום הזה הוא הכרתי. ניתן לחוות אותו. לתופעה הזאת קוראים ''הארה''. אין לפסיכולוגיה קופסה מתאימה לאיון הזה. ההתאחדות עם העולם מתבצע תוך איון האני הפרטי על פחדיו זכרונותיו ואמונותיו. לכן המודעות לכלום כדרך של יציאה מהפחד היא דרך של מודעות. נסי לחשוב מה קורה למי שמשחק במשחק התקפה של חלליות ששוכח שהוא נמצא במשחק. אז המשחק הופך עבורו ל''התמודדות קיומית''. מה קורה לאותו אדם הנזכר לפתע שזה רק משחק, הבל הבלים הכל הבל. הבל במובן של אמירה, משב רוח, תנודה. 7. ''יחס למציאות שאינו תלוי פחד''- כל יחס למציאות נובע מחוסר ידיעה או לפחות חוסר וודאות, כי המציאות משתנה כשם שבעל הידיעה משתנה (תוך השפעה הדדית כמובן). האינסטינקטים ההשרדותיים הם הם תלויי-חוסר וודאות ונשמרים בזכות חוסר הוודאות. ומאחר והפחד העמוק ביותר, כפי שאמרת, הוא הפחד הקיומי=מוות, ובהתאמה, היצר ההשרדותי הוא היצר הכי חזק, השילוב הזה הוא בהכרח הבסיס האיתן ביותר של אישיות של כל בעל חיים. מה שאינך אומרת ואני אומר הוא שיש אי סימטריה בין הישרדות לחיים. ואמנם יש אנשים נצלניים שמנסים לעכב את מעבר האנושות מהשרדות לחיים [קוראים להם קפיטליסטים], אבל ''חוקי המשחק'' שונים בהישרדות ובחיים. הכלום אינו חשוב בהישרדות, הכלום חיוני לשם עיכול השפע. הוא חיוני רק כש''כוס הקפה מתמלאת''. הכלום הכרחי כהכרה רק כשעוברים מהישרדות לחיים. אי הידיעה בפסיכולוגיה מביא איתו אוטומטית פחד. זה לא נכון. כדי להפריך כלל נחוצה רק דוגמה אחת. כמו שהברבור השחור הראשון מספיק כדי להפריך את נכונות הטענה ש''כל הברבורים לבנים''. כשאנו צופים בטלויזיה אנחנו נמצאים באי ידיעה. דבר זה לא מביא בהכרח לפחד. התרגלנו [הרגל חברתי] להקביל [כמו בניסוי פבלוב] בין ידיעה וביטחון. אבל ניתן ללמוד לצרף אי ידיעה לביטחון.זאת אומרת הכל זורם, הכל משתנה ומכיוון שכך זה בטוח, כל דבר יעבור, הטוב והרע ורק התנועה [הריקה מתוכן, הכלום הנוכח] לעולם תהיה. הכל זורם. כדי להסיר ספק אני מודה לך על תגובה זו שבאמצעותה יכולתי להביא את תגובתי זאת, את מוזמנת לנסות ולהפריך את האמור לעיל, אבל מתוך הפרטים ולא מתוך אמונותייך. | |||
_new_ |
פחד | |||
|
|||
האמת היא שניתן לנצל את כל קיבולת הכוס ואף מעבר לה, תוך ניצול מתח הפנים של המים. אם תמלא[י] בזהירות כוס עד שפתה העליונה תוכל[י] לראות גבנון קטן של מים שנוצר כך שגובהו המירבי גדול יותר מגובה השפה. אם מזיזים את הכוס בזהירות רבה, זה יחזיק מעמד. מובן שזה לא מעשי לחיי היום-יום, והכל מעדיפים את הבטחון שמעניקים שולי הכוס המוגבהים. | |||
_new_ |
פחד | |||
|
|||
*נכון, אבל לא מבינה הקשר* | |||
_new_ |
פחד | |||
|
|||
בתגובה 72764 כתבת: „אחד ימלא עד מילימטר לפני הסוף ואחד 2 סנטימטר, לא תנצל את כל קיבולת הכוס.” הצבעתי על כך שזה לא מדוייק; אפשר לנצל את כל קיבולת הכוס. | |||
_new_ |
פחד | |||
|
|||
לא התכוונתי לכך שלא ניתן לנצל את כל קיבולת הכוס אלא שהאדם הסביר, לאחר שבחן את הבעד והנגד, יבחר שלא למלא את הכוס עד סופה. | |||
_new_ |
ולעניין הניצול | |||
|
|||
ישנן מילים שנדדו מתחום המכונות לתחום האנושי [בעיקר למה שקשור לעבודה אבל לא רק]. ואנשים מרגישים נוח איתם. מושגים כמו [רשימה חלקית] ניצול, תיפקוד, הספק, משאב, כח עבודה,יעילות, צורך. כל אלה עוקפים את ''מותר האדם מהמכונה'' ומנסים לכפות אותו על האנשים. עם סוף עידן העבודה [על כך בהמשך במקום אחר], נחשפת המזימה ''במקום לייצר מכונות לעשיית עבודה זול יותר להפוך אנשים למכונות''. כשמצב זה מתהפך, פתאום ''אין זה כלכלי להעסיק עובדים''. ועכשיו נשאר רק ללקט ולהוציא בפינסטה אחת אחת את רסיסי הרעל המזהמים של המושגים המכניים מהתודעה האנושית. אמר מקס פריש על הבאת עובדים זרים מאיטליה לשוויץ בשנות ה 50: ''יבאנו כוח עבודה ובאו אנשים''. כלומר אי אפשר להיפטר ''מהערך המוסף האנושי'' של כל אדם ומצבר אנשים כחברה וכתרבות. הרדוקציה הזאת לא עובדת לטווח ארוך. ונשאר TO UNLEARN להיפטר מהיחס המנצל שלנו כלפי עצמנו שבא בשם ''היעילות וההספק'' [אני מתחייב להראות שזה לא משתלם כלכלית]. ולכן גם אדם אל יהיה יעיל לעצמו, אל ינצל את עצתמו, אל ינסה להספיק, כל אלה מתעלמים מהכלום ומחשיבותו ומרכזיותו בחיי היומיום ממשל כמו חשיבות הילוך הניטראל במערכת התמסורת [המהלכים] שבכל מכונית. | |||
_new_ |
ולעניין הניצול | |||
|
|||
האם אנשים עובדים היום יותר קשה או פחות קשה מאשר בתחילת עידן המהפכה התעשייתית? הרושם שלי הוא שגם לאנשים העובדים קשה מאד יש שעות פנאי במידה כזו שהמוני העובדים במאות ה-18 וה-19 העזו רק לחלום עליהן. עם זאת – אינני יכול לגבות את התחושה הזו בנתונים מספריים. זאב ז'בוטינסקי כתב פעם שהשלב הטכולוגי בו אנחנו נמצאים הוא רק שלב ביניים. ניצול האדם ככוח עבודה גופני ילך וירד עם התגברות המיכון. אני סבור שהוא צדק. לעניין מה שכתבת על היעילות הכלכלית – שתי הטענות הסותרות לכאורה נכונות בנקודות זמן שונות. לטווח הקצר זול יותר להעסיק אנשים במקום לפתח מכונה שתבצע את המטלות שלהם. אם מישהו כבר פיתח את המכונה, ברוב המקרים זה יהיה כלכלי יותר למכן את העבודה. | |||
_new_ |
ולעניין הניצול | |||
|
|||
שעות הפנאי גדלו בעיקר בגלל המלחמה על זכויות העובדים, ולא בגלל המיכון. המיכון עוזר לבעלים להעסיק פחות עובדים, לייצר יותר ולהגדיל רווחים. העשירים יעדיפו להעביד את עובדיהם 16 שעות ביממה במקום 8 שעות בלי קשר למיכון. וניצול עובדים מתגלה בעיקר בתחום הנהיגה מכיוון ששעות העבודה הרבות מתגלות כאשר יש תאונות קטלניות. עובדים בתחומים אחרים פשוט מתים בגיל צעיר יותר מבלי שאף אחד שם לב. | |||
_new_ |
ולעניין הניצול | |||
|
|||
> „עובדים בתחומים אחרים פשוט מתים בגיל צעיר יותר מבלי שאף אחד שם לב.” אבל על כך, להבדיל ממה שאמרתי למעלה, יש לנו נתונים מספריים. תוחלת החיים עולה באופן רצוף, ובעיקר במאה השנים האחרונות. | |||
_new_ |
ולעניין הניצול | |||
|
|||
אני מסכים איתך, אבל המיכון לא הביא אנשים לחופש בגלל התיאוריה של הקפיטליזם המצדדת ברווח מקסימאלי עבור הפרט בחברה. ככה נשלל ''הרווח החברתי'' מהמיכון. שנית עם הזמן [מאז המהפכה התעשייתית] נמכרה לנו העבודה כערך [אולי מלפני זה באירופה הפרוטסטנטית], אבל כשבעלי ההון לא צריכים יותר את העובדים כדי לייצר הון [מיכון עושה זאת בשבילם], אזי ''נגמר'' גם הערך הקרוי עבודה. זה יוצר מצב שבו יש דילמה חברתית אמיתית. שהרי ברור [או מתברר] לעשירים שאין יציבות כלכלית ללא יציבות חברתית. ולכן הם חייבים ''לתת להמונים להיות צרכנים'', אבל זה בלתי אפשרי לפי תיאוריות מיקסום הרווח הקפיטליסטיות. מצד שני העבודה שימשה ''עלה תאנה מוסרי'' בעניין מוסריות ההורשה של הון משפחתי מדור לדור. כלומר בגלל שיש לכל אחד יכולת דרך עבודה לצבור הון, הרי שאי השוויון שנובע מתנאי התחלה שונים אוזן באמצעות ''השוויון בעיקרון העבודה''. כשזה נופל עקב העדר עבודה [עקב מיכון שמחליף עובדים ביצור], נוצר פער שאי אפשר לסגור אפילו לא בתיאוריה. עקב הגלובליזציה, אפילו אם ''ימציאו עבודה'' להמונים, תיפרד העבודה מעיקרון הפרנסה [הממשלות יסבסדו יותר ויותר עובדים עד שיתרגלו לרעיון של תשלום עבור אזרחים [תשלום שעשירים חייבים לשלם כדי לשמור על שקט חברתי במערכת הכלכלית [ע''ע צרפת]. זה אולי מסביר למה חברות בסין מעדיפות שלא להתמכן [ולהתיעל] אלא לשמור על רמת תעסוקה גבוהה, גם במחיר של ''חוסר יעילות כלכלית''. לפיכך אנחנו צפויים למהפכה גדולה בנושא. | |||
_new_ |
גם מרקס טען כך | |||
|
|||
לכל מערכת שבני אדם מקימים או מנהלים יש מגרעות ויתרונות. כך כמובן למערכת החברתית, הכלכלית ועוד. לכן מידי פעם יש מתחים והערכות שהמהפכה בדרך. על הרקע הזה התפתחו הרעיונות המהפכניים של שעליהם דיבר וכתב קרל מרקס (גם פרידריך אנגלס). הטענות שלו היו מאד דומות לשלך: המנוע של המהפכה יהיה הפרולטריון שאין לו מה להפסיד חוץ מכבליו. למעשה המהפכה הזאת התקפלה עוד בתחילת הדרך. יש גם דוגמאות שהמהפכה המרקסיסטית הסתאבה. הרי כמו כל המערכות האנושיות גם למערכת המרקסיסטית יש-היו יתרונות וחסרונות. גם הרעיונות של מדינת הרווחה - אמצע הדרך - הופעלו עם היתרונות והחסרונות שלהם. אלו הופעלו כבר בתחילת המאה ה-19 אם לא קודם, אבל הגיעו למרכז הבמה במשטרו של ביסמארק בסופה של אותה המאה. הרעיונות הללו עדין קיימים ברמה כזאת או אחרת בכל העולם. לכן אפשר בעצם להגיד שאין מערכת קפיטליסטית טהורה בשום מקום. רק על סמך העובדה הזאת נופלת הטענה שלך נגד ''מיקסום הרווח''. מעבר לכל זה, הטענה שלך נגד מיקסום הרווח היא חד ממדית. היא לא לוקחת בחשבון את שהיעילות משחררת גורמי ייצור, כולל עובדים ליוזמות חדשות וחדשניות. לא התייחסת ליתרונות והחסרונות של התהליך הזה שהוא בעצם המנוע העיקרי של הצמיחה הכלכלית והצמיחה ברמת החיים האנושית. הטענה שלך גם לא כוללת התייחסות להון האנושי (שברוב המדינות ממומן, לפחות בחלקו על ידי הציבור). לגבי מה שקורה בסין, אם הטענה שלך נכונה, זה לא בהכרח בגלל שיקול ''יעילות קפיטליסטי''. יתכן שזה נובע משאריות של המשטר המרקסיסטי שנמצא בתהליך התפרקות..... לפיכך לא בטוח כלל שאנחנו צפויים למהפכה. מכאן שהטענה למהפכה גדולה היא עוד פחות צפויה. | |||
_new_ |
גם מרקס טען כך | |||
|
|||
נכון שמרקס טען כך [הוא גם חזה במדוייק את סוף עידן הקפיטליסטי שבפתח]. אבל אין בינו לבין המרקסיזם דבר וחצי ודבר. וראוי להיות זהירים בפרט במה שכלכלנים עלולים להיות עיוורים אליו. גם הסוציליסטים שחשבו על כינון מדינת הרווחה, התבדו מול ''הכרחיות המדעית'' שמרקס טען לפיו הקפטיליזם יביא את עצמו למצויו הסופי [ובכך לקריסתו]. למי שקשה לחשוב כך, ניסוי מחשבתי קטן [נוסח אינשטיין]: כמה אנשים ששיחקו מונופול בקטנותם גילו שלקראת סוף המשחק ''לא כיף לשחק במשחק הזה יותר''. כמה מהשחקנים ''לקחו כסף בכיס הביתה'' או ''הביאו כסף מהבית'' לשם התחלה מועדפת למשחק הבא'' אף אחד. למה? כי המשמעות של כסף מונופול [כמו כל מערכת כלכלית] היא כל עוד המשחק עובד וכל עוד יש אינטרס אמיתי לכל אחד מהמשתתפים. להזכירך.... כל מבנה חזק כמידת החוזק של החוליה החלשה ביותר שבו. ולפיכך אני צופה שבעוד עשרים שנה או פחות לא יהיה משמעות לכסף בעולמנו [לטוב או לרע]. אני רואה את השינוי בא. האנושות כמו תמיד יכולה להשתנות מרצון או מהכרח, אבל השינוי הוא בלתי נמנע. | |||
_new_ |
יתכן, אז מה? | |||
|
|||
יתכן ואתה צודק ו''שבעוד עשרים שנה או פחות לא יהיה משמעות לכסף בעולמנו.....''. אבל זה לא משתמע מהטענות הקודמות שלך אליהן התייחסתי. יותר מכך, אין כאן הסבר איך חוסר משמעות לכסף פוסלת את המודל הקפיטליסטי. אין גם הסבר מהי משמעות השינוי שאתה רואה למודל או להתנהלות קפיטליסטית. לכן, בשלב זה, הטענות שלך דומות להערכות אצבע.... | |||
_new_ |
יתכן, אז מה? | |||
|
|||
אתה צודק שאני נשמע עמום, זה מה שאני רואה בזמן הזה... מוגבל. רושם ראשוני, אשמח לברר את זה יותר ככל שניתן עם שימת לב לפרטים. | |||
_new_ |
זהירות משתלמת | |||
|
|||
ביקורת היא בסופו של דבר מעשה חיובי ומפרה. אבל אם אנחנו לא זהירים ומשתמשים בהכללות גורפות (משליכים את התינוק עם המים....), הביקורת עשויה לפספס ולפגוע ולכן לא להשיג את יעדיה (שינוי או התאמה). חוסר זהירות עשוי גם לגרום לנו להיות שטחיים וחד ממדיים. | |||
_new_ |
אין לא כלום | |||
|
|||
על פי רעיון הצמצום שבקבלה, הקב''ה צמצם את מקומו (מקומו מלא עולם כידוע), ויצר את העולם הגשמי. אז אין אפס, ואין לא כלום. יש משהו אחר. אויר, שקט, חושך וכיוצא בהם. זה עדיין משהו. וזה הכול. | |||
_new_ |
אין לא כלום | |||
|
|||
שכחת לציין שזה רק לפי הקבלה. וגם שם רב הנסתר מהנגלה. כלומר מה שאתה מספר זה ''סיפור כיסוי'' ואתה כמוני בטח יודע שהקבלה היא תורת סוד ואין לראות את הסברים כפשוטם. | |||
_new_ |
תיאוריית הצמצום | |||
|
|||
במתמטיקה מובנת כ''שאיפה לאפס''. בזן הדבר ידוע כ''אצבע המצביעה על הירח''. אתה יכול לתפוס ש''משהו'' נמצא מעבר. וכמו משה ''ואליה לא תבוא''. החוויה הזאת מצויה מחוץ לתחום כל עוד אתה אתה. אבל מחוץ לקונטקסט הזה זה נגיש וחמקמק בעת ובעונה אחת. ונזקק בתיאורי מילים ללולינות מילולית. כמו שכתבתי פעם באנגלית: YOU ARE HAPPENING IN THE NOW או כפי שכתוב:ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים.....לא ברוח..... ואחר הרוח רעש לא ברעש .... ואחר הרעש אש לא באש .... ואחר האש קול דממה דקה.... מצביע על משהו מעבר לגבול התפישה שקיים נתפש ואינו יש תפישתי. הוא מצריך צמצום על מנת לראותו [צמצום האני] אבל מה שרואים אינו מצומצם כלל. | |||
_new_ |
אכן בעל חוכמה אתה | |||
|
|||
רק אוסיף בהקשר לחומר ואנטי-חומר כתוב בתורתנו הקדושה ''זה מול זה עשה האלוקים'' והמבין יבין | |||
_new_ |
כמו שיש (אין) אלוהים כך יש | |||
|
|||
(אין) אנטי-אלוהים. ואנחנו רואים את זה יום יום בויכוח הפוליטי, בניפוץ מפלגות ובליבוי אלימותשל ארגונים דתיים למיניהם. | |||
_new_ |
הגישה הדיכוטומית מתאיינת בהופעת האלוהים | |||
|
|||
_new_ |
מערכת פא"צ אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים. |