פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי מזכירה אירועים דומים בישראל בבחינת הימין מכה בכל מקום בו מתאפשר לו, וגם שיטותיו דומות, רצח והסתה גזענית. נתניהו הבטיח את נצחונו בבחירות באיום שהערבים נוהרים בהמוניהם לקלפי. הימין הבריטי הבטיח את נצחונו באותה רוח של ''היזהרו, האלבנים, הפולנים, הטורקים יציפו אותנו''. הניגון על מיתרי הפחד מהאחר והשונה הוכיח את עצמו כאן ושם. רצח חברת הפרלמנט, ג'ו קוקס, מהאגף השמאלי של הלייבור על ידי ניאו-נאצי, קידם או לפחות לא הפריע לניצחון הימין כפי שרצח רבין לא הכשיל את ניצחונו של נתניהו שנמנה עם המסיתים בשעתו. פרישת בריטניה הזינה את הימין הפשיסטי והניאו-נאצי בארצות אחרות, שעלולה לגרום לתגובת שרשרת שתפורר את הקהילה האירופית ותחזיר אותה לתקופה של גבולות, עוינות, ולאומנות. האיחוד האירופי בהחלט ראוי לשידוד מערכות אבל הפיתרון אינו בפירוקו, אלא בשיפורו. רוחות הימין הקיצוני שנושבות בעוצמה בחלק ניכר ממדינות האיחוד כמו הונגריה, פולין, גרמניה, צרפת ובלגיה עולות בקנה אחד עם רוחות הימין הקיצוני בישראל, אבל רק שוטה ישראלי מצוי יראה בהם בני ברית. לטווח ארוך מדובר בקבוצות אנטישמיות ששנאת יהודים היא חלק משנאת הזר והשונה: מוסלמים, צוענים ועוד. השאלה הגדולה היא האם ראשי האיחוד שטרם התפרק יהיו ערים לסכנה בטרם שואה חדשה.

---

מחאה

25 ביוני 2016

לכבוד
שלישיית פושעי משפט
מלצר את שהם את ברון
בית המשפט העליון לפשעי מלחמה
ירושלים

מחאתי זו באה בעקבות פסק דינכם (בג''ץ 1633/16 מיום 31.5.2016) המתיר לצבא הכיבוש להרוס בית בן שתי קומות בכפר בית עמרא שבגדה בו מתגוררת משפחה פלסטינית בת שבע נפשות. הריסת הבית היא ענישה קולקטיבית של משפחה שלא חטאה אבל נענשת בגין מעשה עוולה של קטין בן המשפחה.
המלה צדק עוברת תהליך של סירוס כאשר בחסותה הופכים ילדים וקשישים לחסרי קורת גג. זהו צדק כיבושי של פושעי מלחמה. פסק הדין מרבה בציטוטים של פסקי דין דומים מהעבר בבחינת שודדים מסתמכים ומחפשים צידוק אצל שודדים שקדמו להם.

פסק הדין מותיר את הרושם שאתם חיים בחלל החיצון. אין כיבוש, אין הפרת זכויות אדם, אין עינויים, אין שוד קרקעות, אין משטר אפרטהייד, אין רציחתם של אלפי פלסטינים, בהם ילדים ותינוקות, אין הצקה יומיומית ההופכת חייהם של מיליוני פלסטינים לגיהינום מתמשך מזה חמישים שנים, יש רק מעשה עוולה של קטין פלסטיני המנותק מכל הקשר.

שהייתם הבלתי חוקית של מתנחלות ומתנחלים בשטחים הכבושים אינו מצדיק את רציחתם. זכותם לחיים אינה מוטלת בספק. הפיתרון אינו בהריסת בתיהם של משפחות פלסטיניות, שהרי הזכות לקורת גג היא חלק בלתי נפרד מהזכות לחיים. הפיתרון הוא בסיום הכיבוש והחזרת המתנחלים/ות לתחומי מדינת ישראל.

אחד משיאי הצביעות והציניות בפסק דינכם הוא הקביעה שהריסת הבית אינה ענישה אלא הרתעה. או אז הבזיקה במוחי השאלה, כיצד משפיעים על שופטים לחדול מפסיקת העונש הברברי הזה? האם הידיעה כי כל פסיקה המאשרת הריסת בית משפחה פלסטינית תגרור בעקבותיה הריסת בית משפחתו של השופט, לא כענישה חס ושלום אלא כהרתעה בלבד, תתברר כיעילה? אנא תשובתכם.

גדעון ספירו

---