''גל טרור'' עובר על המדינה מטרטרים לתוך מוחנו אמצעי תקשורת ההמוניים רדיו, טלוויזיה, עיתונות כתובה ומרבית המדיה החברתית באינטרנט. לשתי מילים מצמידים שתי מילים נוספות ''הסתה'' ו''מוות'' והרי לנו עמדת ממשלת ישראל וגרורותיה אל מול ההתקוממות הפלסטינית הספונטנית שמטרידה את מנוחתנו. העמדה של ממשלת נתניהו היא פשוטה ופשטנית: הסכינאות הפלסטינית היא תוצאה של הסתה ברשת החברתית הפלסטינית לה שותפים כל המי ומי בפוליטיקה הפלסטינית, החל מראש הרשות אבו מאזן ועד אחרון דוברי החמאס. גרסה זו מקובלת גם על שתי מפלגות האופוזיציה (לכאורה) ''יש עתיד'' ו''המחנה הציוני'' (אין יותר מפלגת העבודה במסגרת מחיקת כל סימן היכר שמאלי, זעיר ככל שיהיה).

נתניהו מופיע על תקן של ''גבר גבר'' מבטיח לחימה ללא פשרות ''בטרור ובהסתה'' אבל אינו יכול לצאת מהקופסה של חשיבה כוחנית, על כן הפתרונות שלו מסתכמים בהכבדת והקשחת הדיכוי. אנשי מוסד ושב''כ לשעבר מילאו וממלאים את האולפנים כמומחים נותני עצות שלא חורגות מהתבנית הכוחנית של נתניהו ויועציו. תרומתם מתבטאת בעיקר בהשתלבותם בפטפטת האין סופית הבוקעת מכל המכשירים. אירועים ביטחוניים הם חגיגה למי שידם קלה על ההדק וצמאים לקחת חלק ''בחיסול מחבלים'' שאינם אלא הוצאות להורג ללא משפט. הממשלה קראה לאזרחים המחזיקים בביתם נשק לקחת אותו איתם ולא להסס להרוג כל מי שמעורר חשד או מהווה איום. היו מקרים שהמון שוחרי נקם דרשו מהשוטרים לירות למוות בפלסטיני שהיה כבר ירוי אבל לא נהרג, והשוטרים נענו לדרישת הקהל וירו בו שוב ושוב עד שלא היה ספק במותו והקהל מחה כפיים. אין כל הצדקה לירי באש חיה על מנת להרוג ולכנות זאת ''המחבל נוטרל''. בשביל לנטרל אדם שמסוכן לבריות יש אקדחי טייזר. ח''כ יאיר לפיד, הדיקטטור של מפלגתו הנושאת את השם ''יש עתיד'', (אני מקווה שתעלם במהרה) קרא לציבור להרוג מחבלים. הוא ממשיך מסורת ''מפוארת'' של אביו, טומי לפיד, פשיסטן מסוכן, שהציע בשידור ישיר בטלוויזיה להניח שש מכוניות תופת במרכזים של שש ערים פלסטיניות. דורית ביניש, בתפקידה הקודם כפרקליטת המדינה, שקלה להעמידו לדין. לדידי היה עצוב לראות פעם נוספת את התקרנפותם של עיתונאים. כל קריין או קריינית חדשות משתמשים בשפה המכובסת של השלטון. כאשר מגיע ערבי לאולפן הוא לא מרואיין אלא נחקר. הקריינים והפרשנים רואים עצמם כזרוע של השב''כ. אשר להסתה נראה כי נתניהו סובל מעיוורון כאשר מדובר ברשת החברתית הישראלית. הרשת הישראלית שטופה בהסתה נגד ערבים ואנשי שמאל כולל קריאה לרציחתם.

עתה אנסה להחזיר למילים את משמעותן. מה שמתרחש כאן בשבועות האחרונים אינו ''גל טרור'' אלא מרד עבדים ספונטני. ישראל מחזיקה את העם הפלסטיני בתנאי עבדות קרוב לחמישים שנים. אני מניח שבקרבו של כל פלסטיני או פלסטינית שוכן ספרטקוס קטן במצב רדום ואין לדעת מתי יתעורר. צעיר בן 19 לא זקוק להסתה בכדי לדעת שהוא חי בזבל. הוריו כבויים, אין אור בעיניהם. מבן משפחה שמע כי הוריו היו עצורים ועברו עינויים. הם לא מדברים על כך, תופעה מוכרת אצל ניצולי שואה. נפשו יוצאת לסייע להוריו אבל אינו יודע איך; הוא כבר הוזמן לנציג השב''כ באזור מגוריו והוזהר ''לא לעשות שטויות'' ואם ידווח על מעשי חבריו יבוא על שכרו. הוא נולד לתוך הכיבוש כך גם הוריו. הוא לא רואה אור בקצה המנהרה ואיבד תקווה לשינוי. הוא מגיע למסקנה שמותו עדיף על חייו. הספרטקוס שהיה עד כה רדום מתעורר ומחליט שבדרכו אל החופש מהעבדות הוא ייקח עמו כמה שיותר אנשים בני עם האדונים. בישראל אוהבים להתקרבן ומיד משתמשים בסגנון הרחמים העצמיים ב''שוב רוצים להרוג יהודים''. להערכתי זה בכלל לא מעניין אותו אם הנדקר הוא יהודי או דרוזי או פולני שבמקרה נקרה על דרכו.

הוא לא יודע מי שמאל ומי ימין מי בעד הכיבוש ומי נגדו בשבילו כולנו שייכים לעם האדונים. הספרטקוס שבו אומר: אני לא נפרד מהעולם הזה ללא מאבק עם הכובש. אין לי אקדח, אין לי רובה, אין לי טיל ואין לי טנק גם לא מטוס, יש לי רק את החבר סכין ואיתו אני יוצא למערכה.

שרטטתי כאן צעיר פלסטיני פרי דימיוני אבל משקף מצב קיים במשפחות פלסטיניות רבות. איפה הטרוריסטים? סבלנות, הנה הם באים. הבה נלך לשיעור ראשון בנושא הטרור.
מהו טרור? להלן ההגדרה כפי שמצאתי באינציקלופדיה למדעי החברה:

''טרור (מלטינית אימה): אמצעי האלימות הנקוטים בידי קבוצה שלטת או מנצחת לגבי הנשלטים או המנוצחים. וכן אימה שהם מפיצים בקרבם. מטרת הטרור היא תמיד לשתק את כוח התנגדותו ואת רוחו של היריב. אחד מסימניו הוא היעדר כל קביעות וסדר בנקיטתו, כך שאין לשער מראש - מתי, נגד מי ומדוע יאחזו באמצעים אלה (הוצאות להורג, גרירת אנשים מבתיהם למקום לא ידוע, גירוש, מחנות ריכוז, עינויים וכו'). אף הכרזה על מצב חירום, אינקוויזיציה, בילוש ופיקוח על ידי משטרה חשאית, תביעה מהאוכלוסייה להרבות במלשינות, בתי דין מיוחדים – כל אלה הם אמצעי טרור” (כרך ב' עמוד 607).

מתאים כמעט אחד לאחד לאופיו ומדיניותו של הכובש הישראלי. הערך נכתב על ידי ד''ר יונה פינק ז''ל ב-‏1964 שלוש שנים לפני מלחמת יוני 1967. יותר משהכותב צפה את העתיד הוא דייק בסימני ההיכר של משטרי טרור.

אז איפה הטרוריסטים? הנה אני מתכבד להציגם לפניכם שמם וכתובתם ידועים: נתניהו, יעלון, בנט, רגב, שקד ושאר חברי הממשלה. אבל הם רק חוליה בשרשרת ארוכה של טרוריסטים. כל ממשלות ישראל מאז יוני 1967 הן ממשלות טרור. התחילה בכך ממשלת אשכול עם סיפוח מזרח ירושלים והקמת התנחלות בגולן, ועד ימינו אלה. כל המטכ''לים והרמט''כלים כל הקצונה הבכירה והזוטרה ששירתו את הכיבוש וההתנחלויות הם טרוריסטים. כל אנשי השב''כ הם טרוריסטים כך גם כל שוטרי מרחב יו''ש כפי שמכונה האזור בשפת הכיבוש. טרוריסטים הם גם כל השופטים הצבאיים והשופטים האזרחיים שנתנו גיבוי לטרור הכיבוש. ולא נשכח את הבנקים שפתחו סניפים בשטחים הכבושים כדי לנרמל את הכיבוש. ומה עם בעלי המסעדות שהעסיקו ילדים פלסטינים בתנאי עבדות, גם זה חלק מהטרור הישראלי. וזאת לא הרשימה המלאה. כמובן רמת האחריות משתנה מתפקיד לתפקיד. אין דין טרוריסט חייל שנשלח להעיר ילדים בלילה וחוטפם למעצר כדין המפקד ששלח אותו ואין דין טרוריסט שולחן הכתיבה כדין הטרוריסט העוסק בעינויים בפועל. אבל כל הנזכרים כאן הם טרוריסטים על פי ההגדרה האנציקלופדית. אי אפשר להעמיד לדין עם שלם, הגם שרובו תומך בכיבוש אבל, בל נשכח, יש גם ציבור לא קטן של מתנגדים ונאבקים בכיבוש. אפילו משפטי נירנברג כללו רק קבוצה נבחרת של פושעים לפי רמת האחריות (אם לא הסתתר ונמלט). אני מקווה שיום אחד יימצא ההיסטוריון שיכתוב את רשימת הבושה של טרוריסטים ישראלים.

האם פירוש הדבר שאני תומך בסכין או באבן? לא בזה ולא בזה. אני רק מכיר בזכותו של עם תחת כיבוש להיאבק לשיחרורו משליטה זרה. אינני מכתיב למדוכא באלו דרכים יבחר להיעזר במאבקו, אבל אם ישאל לדעתי לא אסתיר את העדפתי מאבק לא אלים עדיף.

מספר מילים על הדילמות של איש שמאל מתנגד כיבוש. אכתוב בלשון רבים כי הדילמות הן לא רק שלי. אנחנו מתנגדים לכיבוש, כותבים ומפגינים נגדו, אבל בה בעת אנו גם בני העם הכובש. משלמים מיסים לממשל טרוריסטי (למרביתנו אין ברירה כי כשכירים הניכוי במקור). מכוח היותנו יהודים אנו נהנים מזכויות יתר רבות שמשטר האפרטהייד מעניק לנו. יש בינינו יוצרים מוכשרים וחשובים שמקבלים פרסים מממשלת הטרור, אינני שופט זאת כי אני ער גם לאילוצים, יש משפחה, ילדים ופרס כזה מסייע לעמוד בהוצאות היקרות. אינני שוכח כי גם אני סברתי פעם שאפשר להיות עובד מדינה ולפרסם מאמרים ביקורתיים על מדיניות הממשלה - לא בבית ספרנו אמרה, והעמידה אותי לדין בגין ביקורת פומבית על מדיניות הממשלה. בית הדין גזר עלי פיטורים ושלילת גימלה וזו הוחזרה לי בערעור לעליון. בהפגנות שמאל בכיכר רבין שמתי לב לתופעה שחוזרת על עצמה שוב ושוב: מסתיימת ההפגנה ויש נהירה לבתי קפה ומסעדות. המצפון נקי שהרי השתתפנו בהפגנה.

לא כל אחד יכול לעשות מה שעשה המשורר-הסופר-המחזאי שמעון צבר. האיש המוכשר הזה, שמקומו בצמרת אנשי הרוח והאמנות בישראל היה מובטח, החליט כי אינו רוצה לקחת חלק בכיבוש וב-‏1968 היגר עם משפחתו ללונדון ושם עבד כפועל בנין. מה שחסר לנו בשמאל הישראלי הוא הנהגה נחושה ומסורה לעניין השלום והשוויון לפחות כמו מסירות המתנחלים לעניינם, ונוער גבעות שמאלי שינטרל את זה הימני. מאחר ואין לנו לא זה ולא זה התוצאה היא שהפשיזם עובר והעתיד נראה מפחיד.

לסיכום: לא גל ולא גלים אלא צונאמי של טרור מידיה של מדינת טרור מול ניסיונות של בודדים שנואשו משינוי.
כך הפכה ישראל את העם היהודי מעם הספר לעם הטרור. את מרכולתה בתחום זה היא מייצאת לארצות טרור אחרות. יצוא תפוזים, שפעם היה סימן ההיכר של ישראל, הוחלף ביצוא שיטות ואמצעי טרור.

---