יש לי שאלות לא מעטות לדרך ניהול המלחמה. לא אתייחס להן. אינני מצוי בסוד פרטי התוכניות של המבצע ושל מהלכי הלחימה ואין זה ראוי להעלות דברים נטולי בסיס.

אני מבקש להקדיש טור זה לשלוש שאלות שעיסוקן בעתיד.

המנהרות – דומה כי סוף סוף הפנמנו את המשמעויות האסטרטגיות של המנהרות. אגב, השלכות העלולות להיות מיושמות גם בגבול הצפון וגם בגדר ובחומה שהקמנו ביהודה ושומרון. אינני מאמין שאי-אפשר למצוא להן תשובה – להציע פיתרון שיאפשר את גילוין מראש. ידידי, יוסי לנגוצקי, חוזר וטוען, מזה שנים, כי יש פיתרון. חייבים לבדוק זאת, אך אפשר ויש פתרונות נוספים.

לפני שנים, כראש אמ''ן, הגענו למבוי סתום בנושא כתבי-סתר שיכולנו להעמיד לרשות סוכנינו. מי שעסקו בנושא הציעו תמיד פיתרון שעיקרו more of the same. נמצא מי שקרא להיוועץ באנשי מכון וייצמן. זימנתי שלושה פרופסורים מכובדים, מדיסציפלינות שונות לחלוטין, ואלה חשפו פתרונות שלא העלינו כלל על הדעת.
ועוד נקודה. צריך לדעת לאתר מראש כל מנהרה, אך נדרשת חשיבה והיערכות כיצד מתמודדים מול האיום של פריצה בו-זמנית של עשרות, ואולי מאות, לוחמי אויב שמטרתם הרג והרס נרחבים.

מלחמה בעידן הסמרטפון – אפשר לאהוב את העידן החדש ואפשר להסתייג ממנו. בעובדה – הוא כאן, עימנו, ואין לו כוונה להיעלם. להיפך – התופעה רק תתרחב ובכיוונים שספק אם אנו מסוגלים להעריכם היום. עלינו להיערך אל מול מציאות חדשה זו. אי אפשר להמשיך ולטעון כי כך נהגו ישראל וצה''ל מיום הקמת המדינה.

אינני יודע מי צריך ליזום זאת – הקבינט? שר הביטחון? ועדת החוץ והביטחון? – אני מציע את הקמתה של ועדה עם בכירי האנשים אשר תוכל להציע מדיניות ולבחון כל מעשה בדרך ההתנהלות הצבאית, כיצד נתאים את מערכת הביטחון (ואין מדובר רק בצה''ל. זה יחייב יהיה לחול גם על השב''כ והמוסד) לפעולה ולמלחמה בתנאי המציאות החדשה. ואולי חשוב מכל - על מה צריך יהיה להמשיך ולהתעקש, גם בעידן החדש, תוך הצעה שתיתן לכך סיכויי הצלחה.

עתיד רצועת עזה – מלחמת העצמאות הסתיימה תוך יצירת קווי שביתת-נשק חסרי היגיון מדיני וניהולי. כוונתי להפרדה שבין רצועת עזה לבין הגדה המערבית הפלסטיניות. פיסת ארץ בת 360 קמ''ר עם אוכלוסייה של כ-‏1.5 מיליון נפש, המנותקת מן הגוש הפלסטיני הגדול שבגדה המערבית ומופרדת ממצריים (שאין לה, אגב, כל רצון לקיים קשר עימה) ע''י חצי האי סיני.
ללא קשר ל''צוק איתן'' דרושה חשיבה מה יכול להיות עתידו של שטח זה ועתידה של האוכלוסייה שבמקום.

ישראל, ללא ספק, אינטרסנטית בשאלה זו, אך כל תוכנית שתציע, ולו גם טובה וחכמה, לא תהא מקובלת. ישראל יכולה ואולי אף חייבת להיות היוזמת של הקמת ועדה בינלאומית שתלמד את הנושא ותבחן פתרונות אפשריים לרצועה אומללה זו. ועדה זו תצטרך ללמוד את ניסיון העבר, תצטרך לשמוע את עמדות ישראל ואת העמדות הפלסטיניות. תצטרך ללמוד מניסיונם של חבלי ארץ קטנים ומבודדים אחרים. במוקדם או במאוחר יעלה הצורך להציע וליישם את אחד הפתרונות שיעלו.

---