קיבלתי הרבה תגובות, ובייחוד שאלות, לטור שהפצתי לפני שבוע. כולן התייחסו לקביעתי כי ''התביעה הישראלית מן הצד הפלסטיני להכיר בזכות קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי... נועדה להציב בפני הפלסטינים רף שאין סיכוי שיהיו מוכנים לדלג מעליו''. התגובות והשאלות בהקשר זה היו משני סוגים:
האחד, ''למה לא''? מה הקושי ומה ההסבר לסירוב הפלסטיני להכיר בישראל כמדינת העם היהודי?
והשני, האם יש טעם במו''מ ללא הכרה פלסטינית כזו, ואיזה ערך יהיה להסכם אם יושג?
על שני אלה אני מבקש להרחיב קמעה, כיוון שהנושא חשוב ומשמעותו עמוקה.
נתחיל ב''למה לא''. תשובתם הפורמאלית של הפלסטינים היא שישראל לא תבעה ואיננה תובעת זאת מאף מדינה, אז למה מהם? מעבר לכך, אש''ף, בקולו של
יאסר ערפאת, כבר הכריז בעבר מספר פעמים על ישראל כעל המדינה היהודית.
אך הנימוק העיקרי והאמיתי הוא שהפלסטינים לא איבדו תקווה כי ישראל תתחסל ותיעלם בעתיד, וכדבריו של ערפאת בשיחה עימי, ''אל תשללו ממני את הזכות לחלום. כמו שאתם היהודים התפללתם ''לשנה הבאה בירושלים'', זכות הפלסטיני לחלום על חיפה, יפו ובאר שבע''...
לבסוף,
אבו מאזן מייצג היום רק מרכיב אחד בלבד מסך כל העם הפלסטיני. הוא איננו מייצג את תושבי הרצועה ואיננו מייצג את הפליטים שבפזורה. אפילו בגדה המערבית, הוא מייצג את תנועת הפת''ח בלבד. הכרזה פומבית כזו מפיו, ובערבית, כמוה כפסק דין מוות על עצמו.
מכאן לשאלה ולתגובה השנייה, והמאוד משמעותית עבורנו. ישראל של
נתניהו, משהיא מציבה רף לפלסטינים שאין סיכוי שיוכלו לקבלו, מצליחה לשכנע בנקודה זו את הרוב המכריע של היהודים בישראל, וזה נעשה לא בשל חשיבות ההצהרה ו/או ההכרה הפלסטינית בישראל, אלא בשל אי רצון מוחלט להגיע להסכם בו תידרש ישראל לצעדים משלה. אלא שהכוונה לעשות זאת בדרך בה תוטל אשמת הכישלון והקיפאון על הפלסטינים ולא עלינו.
ההערות והביקורת שיש לנו על הפלסטינים מתייחסות לנקודות נכונות וראויות אם כוונתנו להגיע ל
סוף אמיתי, מלא, מוחלט ובר-קיימא של הסכסוך. אלא שיעד זה, לדעתי ולצערי, בלתי מציאותי לחלוטין בתנאים הקיימים. אם נגיע לכך אי פעם בעתיד הרחוק (בעוד 100 או 200 שנים) זה יקרה רק בתהליך הדרגתי ולאחר עימותים נוספים אך גם לאחר חיים משותפים, וככל הנראה גם כתוצאה מהתפתחויות עולמיות ואזוריות שאין לנו אפשרות לחזותן היום.
לטעמי, אסור שהברירה היחידה שתעמוד בפני ישראל תהיה או ''סוף הסכסוך'' או המשך המציאות הקיימת. אסור, בשום פנים, שהמציאות הנוכחית תימשך. ועל כך דומני שרובנו בישראל מסכימים. יש לדעתי מספר אופציות שניתן להגיע אליהן, ושהן שינוי המצב הקיים, שהן הסדרים מדיניים או, ואולי, זו האפשרות הכי מעשית – מהלך יזום וחד-צדדי של ישראל.
והמסקנה – עלינו לרדת מן העץ של חתירה לשלום-קבע ולנסות להסתפק בינתיים בהסדרים מדיניים ואולי רק בצעדים חד צדדיים אשר יאפשרו לצדדים לחיות ב''שביתת נשק'' חדשה, לא פשוטה אך עדיפה על המציאות הקיימת.
