על יצירותיו של יוסף כהן אלרן – אמן הדרמה, אמן הסיפורים. עיון בספרו החדש את ''הכול לקחה האש'', הוצאת צבעונים, 2013.

רומן חדש ליוסף כהן אלרן, רומן שכולו להט: ''הכול לקחה האש''.

כהן אלרן זכה להכרה עם צאת ספרו הצבעוני והמדהים, ''אספירונס'' , וכל הקוראים התוודעו לעולמה של היהודיה אספירונס, היהודיה האחרונה בבגדאד. אחריו יצא לאור הספר ''עקרון הכמיהה''. לאחר מכן התוודענו לשני רומנים מסעירים:
''עזה כמוות'' ו''כל הלילות''. את פרסומו המיוחד קנה אלרן כאשר זכה בפרס קוגל לפני שנה על ספרו ''והמלאכים שותקים''.
מתברר, שאצל אלרן המוזות לא שותקות. הנה הוא בלהט היצירה, ורומן חדש מפרי עטו כבר נמצא במדפים. הפעם ספר שיש בו נגיעה לקרבות, למערכת יחסים בין לוחמים, בינו לבינה.

בעבר כבר זכינו לרקע דומה: הרומן של אלרן ''עזה כמוות'' הוא האח התאום של את ''הכול לקחה האש''. גם שם נסחפנו אחר מרקחת של אהבה סוערת בצבת של משבר נפשי, בחיפוש אחר זהות.
ברומן ''אספירונס'' וברומן ''המלאכים שותקים'' גילינו יצירות שהן תוצאה של לימוד יסודי, יצירות שנוצרו לאחר תחקיר ושמיעת עדויות. וכאן השוני: הפעם מדובר ברומן בדיוני לחלוטין, אך שוב נמצא טביעות אצבעות דומות.
לספרים הרומנטיים של אלרן: יש בכתיבה הרבה חושניות, מעגל אהבה מורכב שנוצר בשל שבר נפשי, לבטי זהות, ניסיון לאחות את השברים. דמיון נוסף: המתח נוצר בספריו של אלרן בצל קשרים נסתרים, ניסיונות להסתתר או להסתיר
זהות שהשתנתה, אהבה שחצתה קווים.

ליוסף כהן אלרן כשרון לכתוב בצורה קולחת ומרתקת, וכל רומן מעוצב ובנוי בצורה דרמטית אחרת. ''עזה כמוות'' מוביל לקראת פואנטה מפתיעה, השופכת צבע חדש על הסיפור כולו, וזאת כמובן לא נוכל לגלות, כדי לא להרוס את הנאתם של הקוראים.

כבכל רומן החותר לקראת זעזועים ומשברים, גם ברומן ''אספירונס'' וגם ברומנים שלו הנוגעים בסערת האהבה מצייר יוסף כהן-אלרן עולם של שלווה שסופג מכה והופך להיות עולם של פחדים, הסתתרות, לבטים, משברים , ויוסף כהן אלרן הוכיח בספריו, כי הוא אמן הדילמה.
אם ב''אספירונס'' מצאנו את הגיבורה נקרעת בין הנאמנות לאם, שנותרה בבגדד, לבין הנאמנות והאהבה לאח שעלה לארץ, הפעם אנו מוצאים את הגיבור נקרע בין אהבתו לאשתו נוגה לבין התשוקה שטופת הפחד לסוזי-ורד, לאותה ''רוח פרא''. כך גם בספר ''עקרון הכמיהה'' .
את ''הכול לקחה האש'', זה הרומן החדש, ובמרכז האש הבוערת שתי נשמות. לפנינו שני חברים – אלי ויגאל, חברי ילדות נאמנים זה לזה. הם נשואים לאורנה ולרבקה. רגע המשבר בספר, הוא הרגע שבו יגאל עולה בלהבות יחד עם הטנק שלו. וכאן מתחיל הכול, ולכאן יָאות המילים: הכול לקחה האש.

כל העולם הקודם, השקט, האידיליה של שני החברים, ההרמוניה בין שתי המשפחות, האהבה המוחלטת לאשתו, הכול מתרסק: אלי, החבר שנותר בחיים, נקרע עתה בין רעייתו לבין אהובת חברו שנהרג. רודפת אותו המחשבה שהוא נטש את חברו למות, והוא מנסה להשלים את דמותו החבר המת בהיסחפות אחר הרעייה, שנותרה אלמנה.
מקריאת ספריו הקודמים, אפשר לצפות לסבך שיבוא, שכן כהן אלרן הוא אמן הגיבורים המסתתרים: אספירונס נאלצת לחיות בזהות בדויה, להתעטף ברעלות, ודוד שלח גיבור הרומן ''עזה המוות'' מסתתר בדירתה של סוזי, מסתגר בעולם של אופל גם ברומן ''והמלאכים שותקים'' אנו עוקבים אחר כרמל איש המחתרת הנאלץ לחיות בפחד עד לעלייה לארץ ישראל.

כהן אלרן אוהב לדלג בין נקודות ראות שונות: ראינו זאת, כאשר היטלטלנו בין סיפורה של אספירונס בגולה לבין סיפורו של האח האוהב פואד בישראל, וכך ראינו זאת ב''המלאכים שותקים'', כאשר העלילה נקרעת לשניים. מצד אחד אנו עוקבים אחר התרחשות בעיראק במעקב אחר גיבורי המחתרת הציונית, ומצד שני תיאור עלילותיה של הסבתא שעלתה לארץ.


יוסי כהן אלרן, צילום רן כהןגם ברומן הזה מרתק לעקוב אחר הדיאלוגים בין הדמויות, אחר רמזים המתגלים אט אט עד לחשיפת סיפור האהבה הנסתר. בכל הרומנים של אלרן נדרש הקורא להיות ערני, להצליב פרטים, להשלים את הפאזל, כדי להגיע לסוף הסיפור. אלרן הוא אמן הסיפור המותח ויודע לרגש, להפתיע, לסיים בפואנטה.
בכל יצירותיו יודע אלרן לשרטט גיבורים בתוך מסכת נפתלת, בתוך מסכת של חיים כפולים, ואפשר לראות זאת בחיי אספירונס, בחיי גיבוריו הרומנטיים בעזה כמוות וכך בכמיהה וכך ברומן החדש - וכמובן גם ברומן שזכה בפרס קוגל, בספר ''והמלאכים שותקים''.

בשני רומנים ידע אלרן לתת זווית ראייה מעניינת על החברה היהודית בבגדד, כך ב''אספירונס''', וכך בספרו ''והמלאכים שותקים''.
בספר ''כל הלילות'' גילינו כתיבה של ספר שדומה יותר למחזה - יש בו שערים כדלקמן - כניסה, מערכה ראשונה, מסך, מערכה שנייה, יציאה. מכל מקום בכל ספריו אלרן הוא אמן הדרמה.

כאן בספרו החדש ''הכול לקחה האש'' – הדרמה החזקה היא מחזה והיא סרט עלילה, והקוראים דרוכים כל רגע. הנה קטע שמספר הכול, כך מתוודה גיבור הרומן, כשנפשו נקרעת בין רעייתו אורנה לבין רבקה שנותרה ללא הבעל שנהרג (עמוד 140):

חשבתי עליה. לא חדלתי.כאבתי עליה.כמהתי אליה. רבקה היקרה, הכואבת, הבודדה. התעוררתי מן השינה באמצע הלילה ולא יכולתי להירדם. שוב הייתי לידה. חשתי אותה.

המחשבות על רבקה אלמנת חברו משתלטות עליו – והוא מנסה לעשות בדק בית עם עצמו, להבין מה קרה לו, לחפש מוצא. והסבך קשה: כיצד לעקור אותו מאותה אחריות לחיי חברו שמת, לחיי האלמנה שנותרה.
היא חשה זאת, נשמותיהם כמו מצטלבות, דבריה נוקבים: אלי, אלי, צא מ זה. עברו כמה שנים ואתה חייב לצאת מזה. אני מנחשת את המחשבות שלך. אני מכירה וקוראת אותך. אלי, באמת, אתה לא עזבת את יגאל למות, לא עזבת. אתה יודע את זה. אל תחשוב על זה.

הקשר עם רבקה הולך ומתפתח, והאהבה סוחפת את השניים: מה רבקה יקירתי, שאלתי. ביקשתי.

זה לא יכול להיות, אלי, נשנק קולה, ואני חשתי את רטט ידיה, איך יכול להיות בינינו דבר כזה?... (עמוד 154).
אלי אכן נקרע בין שתי נשים, ולא נספר את סוף הסיפור. בסיפוריו של אלרן תמיד יש סערה ויש טעם מר בפה: לא תמיד כל החלומות ממומשים. אין 'הפי אנד'. תמיד נותר טעם של החמצה , טעם של אובדן.

המציאות הישראלית מחכה לרומנים שיספרו לנו את הסיפור הזה, את הדרך להתמודד עם השכול והחיים, עם הלומי הקרב ועם הלומי המציאות. הדרמות של יוסף כהן אלרן פותחות צוהר למציאות מוכרת, נותנות להן פשר רוחני, עמוק יותר. דפי הרומן כמו נכתבים מנשמתו של אלי הלום הקרב: מתוך הר הגעש הרותח הזה פורצים חיים של להט, חיים של סערה.

יישר כוח ליוסף אלרן, שהיטיב לצייר לפנינו חיים מורכבים, חיים שאינם גן של שושנים. לכו אחר ספרו המרגש, לכו ברטט, כי את הכול לקחה האש.

---