לפני למעלה מכ''ה שנים, אי שם בסוף שנת 1987 או תחילת שנת 1988, הוזמנתי, יחד עם מספר קצינים בכירים במילואים, למשרדו של יו''ר מפלגת העבודה,
שמעון פרס. בסיכומה של אותה פגישה נמניתי על הצוות אשר הקים את ''המועצה לשלום ולביטחון'', עם האלוף
אהרון יריב בראשה.
המטרה שהצבנו לעצמנו הייתה להתערב בויכוח הפוליטי הישראלי ולהציע הפרדה ברורה בין השיקול המדיני לשיקול הביטחוני. התזה המרכזית שלנו הייתה פנייה לפוליטיקאים ולציבור – ''אל תשאו את בעיות הביטחון לשווא''. מי שמבקש פיתרון המחייב ישיבה על קו הירדן, ממש כמו חברו המבקש יציאה מן השטחים וחזרה לקווי 67' – יבסס את מדיניותו ואת טיעוניו בנימוקים אידיאולוגיים, דמוגראפיים, פוליטיים. השיקול כבר אז, כך טענו לפני 25 שנים, איננו צורך ביטחוני שהמדינה איננה יכולה בלעדיו.
הופעת המועצה והסברת השיקול הביטחוני חוללה זעזוע במערכת הפוליטית. הימין בישראל ראה צורך להתגונן, ולקראת מערכת הבחירות של 1988 הקים גוף ''מתחרה'' – ''המועצה לביטחון ולשלום'', אלא שמועצה מתחרה זו, כשם שקמה כך נעלמה וכך גם נאלם קולה.
אף שעודני חבר המועצה, נדמה היה לי כי המועצה השיגה את יעדיה והגיעה העת לפרקה. הוויכוח הפוליטי בחברה הישראלית כיום סוער וחריף לאין ערוך מן הויכוח שמלפני חצי יובל שנים, אך דומה שהוויכוח ממוקד במישור האידיאולוגי, במישור הציוני ובמיוחד בהשלכות שתהיינה על אופייה היהודי של המדינה אם תקום מדינת כל-אזרחיה בגבולות קווי הפסקת האש הקיימים.
מזכר שפרסמה המועצה בימים אלה מתחת ידה, בכותרת ''בקעת הירדן - הרתעה וביטחון'', מצביע על כך שהוויכוח הביטחוני התעורר מחדש.
מי שיצרו את העובדות ביהודה ושומרון במהלך השנים, מי שמבקשים לקבע את ''ארץ-ישראל השלמה'', מבינים היטב כי הטיעון האידיאולוגי, הדתי-משיחי איננו קונה את לבבות חלקו הגדול של הציבור. סקרי דעת הקהל, בזה אחר זה, מצביעים על רוב מוצק התומך בעיקרון של ''שתי מדינות-לאום, זו לצד זו''. וכך העלו מחדש את חשיבותה הביטחונית של בקעת הירדן, ונושא זה הופך לציר מרכזי בדיון הציבורי על הסדר הקבע.
המזכר שהפיצה המועצה – וחבל שאיננה אומרת זאת במפורש – קורא שוב שלא להעלות את הטיעון הביטחוני כתנאי לפיתרון המדיני.
המזרח התיכון השתנה לבלי הכר מאז מלחמת ששת הימים ואף מאז מלחמת יום הכיפורים, איומים ביטחוניים אכן קיימים ומדאיגים אלא שהמענה איננו מצוי בישיבתנו בבקעת הירדן, ולדאבון לב, גם לא במגוון הרקטות-נגד-טילים שאנו מפתחים ומייצרים.
חוששני – ואני שותף בנקודה זו לפסימיסטים – שאין סיכוי להגיע לשלום-אמת עם שכנינו, ועל מנת לשרוד נצטרך לסמוך על חרבנו לאורך זמן.
במציאות מורכבת זו יש רק תשובה אחת, התשובה המוכרת והעובדת בינתיים לגמרי לא רע, וזה כוחה של ההרתעה הישראלית. זה כוחו של האיום אותו אנו מציבים מול אויבינו, לכל אורך גבולותינו השונים. זהו איום ומחיר שלא יהיו מוכנים לשלם.
