כותרת המאמר היא שם ספרו של ההיסטוריון, ד''ר יגאל קיפניס, שיצא לאחרונה. כותרתו מעידה על כך שהספר דן בשנה שהובילה למלחמת יום הכיפורים, בעוד שהספר ''המלאך'' של ההיסטוריון ד''ר אורי בר-יוסף, שגם הוא עוסק במלחמה ההיא – אבל בעיקר בהיבט הצבאי המודיעיני. נקודה נוספת מעניינת הנוגעת לשני הספרים, שבר-יוסף מתייחס אל אשרף מרואן כאל מושיע של עם ישראל. לעומת זאת קיפניס מתייחס אליו כאל ''הערת שוליים'' מבחינה היסטורית. ואילו אני סבור, כי ד''ר אשרף מרואן המצרי שימש כמחרשה (זוכרים את הספור של שמשון?) שבעזרתה חרש סאדאת את התלמים במוחה של המנהיגות הישראלית; ובעזרת תלמים אלה חדר למוחם, וכוון את מחשבתם בהתאם לרצוי לו. נקודה נוספת שאפשר ליחס לשני ההיסטוריונים היא, שאצל שניהם מצרים לא מופיעה על הבמה. רוצה לומר, המנטליות והחשיבה המצרית נעדרות מדיוניהם. אצל ד''ר קיפניס הדבר בולט במיוחד, כאשר הוא אינו יודע איך להתייחס למפגש בלונדון, של ראש המוסד צבי זמיר עם אשרף מרואן. בהמשך נדון בנושא וננתח את המפגש בהיבטים השונים.

ספרו של ד''ר קיפניס עוסק בממשלת ישראל בעיקר. המימצאים בספר מאד מעציבים. התיזה המרכזית של הספר, שניתן היה למנוע את המלחמה הארורה ההיא. למקרא הדברים מחד, ולפי הכרת חלק מהארועים של הימים ההם מאידך, ד''ר קיפניס צודק גם צודק. אפשר היה למנוע את המלחמה, אילו ההנהגה שלנו היתה מלוכדת ומורכבת מאנשים אחרים. במאמרי הקודם בנושא מלחמת יום הכפורים, ערכתי השוואה בין שלטון היחיד והמונוליטי של סאדאת, לבין ממשלת האנרכיה הדמוקרטית של ישראל – רבים הביעו פליאה, אחרים תקפו אותי על העיוות של המציאות, והנה מחקר מקיף שערך הד''ר קיפניס מאשר את אשר אמרתי. ועתה לנקודת השיא של הספר.

ביום ששי 5 באוקטובר 1973, בחצות הלילה נפגש ראש המוסד, צבי זמיר, עם המרגל ''שלו'' בלונדון. הפגישה נערכה ביוזמתו של המרגל, הד''ר אשרף מרואן, זה שעבד עם המוסד במשך ארבע שנים. בפגישה זו עם ראש המוסד, זמיר שאל את מרואן, מתי תיפתח המלחמה? ומרואן השיב, שהיא תפרוץ למחרת ב-‏6 בחודש ותחל במתקפה מתואמת של מצרים וסוריה. ולאחר מכן במהלך השיחה סייג עצמו מרואן והוסיף: אני צריך לומר לך, אם יהיו תנאים פוליטיים או צבאיים שונים, אם יהיה שינוי מכריע וחשוב בתנאים הצבאיים או הפוליטיים, סאדאת יכול לעצור הכל. ד''ר קיפניס רק צטט, ולא נכנס לעובי הקורה של מהות המפגש. הוא אינו מבין למשל, אם שני האנשים היו בלונדון כבר בשעות אחר-הצהרים המוקדמות, מדוע נערכה הפגישה סמוך לחצות? הוא גם אינו יודע לקשור את נוכחותו של ראש המוסד בלונדון עם מהות הַמֶּסֶר שאשרף מרואן הביא עמו. וזה כמובן נובע מחוסר התייחסות לצד המצרי ו/או חוסר ההכרה, שאשרף מרואן הוא שליחו האישי של הנשיא סאדאת. ודאי וודאי שהדבר מצביע על חוסר היכרותו של ההיסטוריון עם אישיותו של סאדאת המנהיג. סאדאת הטריח את זמיר ללונדון, אך ורק בשביל המסר הזה. כי סאדאת לא היה להוט למלחמה שהוא חשש ממנה. על אף שהוא הכין את צבאו למלחמה בצורה יוצאת מן הכלל. סאדאת גם ידע, שאם לא ייצא למלחמה, זה יגרום נחת לאמריקנים, ויעזור לו להתקרב אליהם. אבל כנראה שראש המוסד שלנו לא הבין את המהות האמיתית של תפקידו, ומה הוא עושה בכלל בלונדון – ועוד בליל כל נדרי.

במחקר שאני עוסק בו השוויתי את המפגש הזה בין זמיר ומרואן (סאדאת וגולדה) לבין המפגש שנערך שבועיים קודם לכן בתל אביב, של המלך חוסיין וראש הממשלה גולדה מאיר. ושם אמרתי, שבשני המפגשים החשיבות הגדולה היא בזהות הבלדר שמטרתה להדגיש את חשיבות המסר. במקרה הראשון, אילו המלך היה מתייחס להֵעַרְכוּת הצבא הסורי, כאל משהו שחורג קצת מן השגרה, הוא היה מצווה על ראש לשכתו, להתקשר לאיש הקשר שלו במוסד, אפרים הלוי, ולעדכן אותו. אבל דאגתו הרבה של המלך מן האפשרות של פתיחת מלחמה מתואמת של סוריה עם מצרים נגדנו, הביאה אותו להטריח את עצמו כגנב בלילה לתל-אביב, ולהפגש עם ראש הממשלה, כדי להעמיד אותה על חומרת המצב.

מדוע הטריח סאדאת את ראש המוסד ללונדון? ראשית, הוא ידע כי השניים נפגשים מעת לעת באופן קבוע, וכי היחסים ביניהם מאד ידידותיים. שנית, זמיר שימש בתפקיד של האדמירל קנאריס הגרמני עבור סאדאת, בדומה לאדמירל קנאריס בשרות הבריטים במלחמת העולם השניה. בעוד שזמיר לא ידע שהוא מתפקד כקנאריס, האדמירל הגרמני היה בקשר קבוע עם המודיעין הבירטי באופן קבוע. צ'רצ'יל השתמש בקנאריס רק פעם אחת להניח מידע על שולחנו של היטלר. וסאדאת בקש לחקות את המעשה של צ'רצ'יל. כדי לעצור את המלחמה ברגע האחרון, סאדאת זקוק היה לקשר מיידי וישיר עם גולדה מאיר. ואת זאת רק ראש המוסד היה מסוגל לעשות. כי הוא איש אמונהּ של ראש הממשלה וכפוף ישירות אליה, ובתוקף תפקידו רק הוא יכול היה להתקשר ישירות מלונדון לגולדה מאיר, להודיע לה על סכנת המלחמה, ועל האפשרות לבטלה. אבל לשם כך דרושה החלטה שלה. אבל כשם שגולדה מאיר לא הבינה את מטרת הגעתו של חוסיין לתל-אביב, כך גם ראש המוסד שלה לא הבין מה הוא עושה בלונדון. אפשרות אחרת, או נוספת, שעולה בדעתי, מדוע זמיר לא התקשר לראש הממשלה נעוצה בעמדתה של גולדה מאיר כלפי אשרף מרואן. צבי זמיר מספר בספרו ''בעיניים פקוחות'', כי גולדה מאיר שאלה אותו יותר מפעם אחת: איך הוא יכול להיות בטוח שמרואן מסוגל לבגוד באבי אשתו ובסבא של ילידיו? האם אתה מסוגל להבין זאת? וזמיר השיב שהכל בסדר. עכשו הוא חש אי נעימות, על העיוורון שלו.

ד''ר קיפניס אומר ששני האישים, זמיר ומרואן, היו בלונדון 24 שעות לפני המלחמה, והוא מעלה תהיה מדוע הם נפגשו כל כך מאוחר. זמיר הסביר כי מרואן תרץ זאת ברצונו לברר פרטים נוספים. לפי התיזה הזאת מרואן לא היה חייב להגיע לפריז, ואחר כך ללונדון – את זאת הוא היה עושה אילו הוא היה מרגל ישראלי. אבל בהיותו איש של סאדאת, הוא פעל לפי הוראותיו. סאדאת בקש לקצר את מרווח הזמן באופן מירבי, כדי להושיב את גולדה מאיר על ''קרני הדילמה''. דהיינו, אין הרבה זמן וצריך להחליט: מלחמה או שלום. אלא שלמרבה הצער החשיבה של ההנהגה הישראלית לא היתה מאותה הליגה של סאדאת. הוא נתן לנו יותר מדי קרדיט בנושא האינטליגנציה. וצדק הנרי קיסינג'ר כאשר אמר מיד לאחר המלחמה, כי ''לישראל אין את סאדאת''. את הדברים הוא אמר לאחר ששמע כיצד סאדאת ניתח את המצב הצבאי והמדיני, במפגש הראשון שהיה לו עם סאדאת בקהיר ב-‏7 בנובמבר 1973. ניתוח המפגש בלונדון, מראה כי עבור סאדאת זה היה מצב של win, win situation. בכל מקרה הוא זוכה. אם גולדה תיכנע ותסכים להודיע שהיא מוכנה לשבת ולהתדיין על החזרת סיני למצרים – סאדאת הרוויח. ואם גולדה מאיר תתן הוראה לחיל האוויר שלה ''להפתיע'' את המצרים ולהנחית מכת-מנע לפני שהמצרים יתחילו – גם אז סאדאת היה זוכה. כי חיל האוויר הישראלי היה ניגף מול ''חומת הטילים'', בדיוק כמו שקרה לו לאחר מכן במלחמה. כי בליל כיפור של אותה שנה הצבא המצרי בכלל, ומערך הטילים במיוחד היו בכוננות עליונה.

מה שמצער היא התשתית החברתית והנהולית של צמרת המדינה. ראש הממשלה לא בוטחת בשר החוץ שלה. שגריר ישראל בוושינגטון, שמחה דיניץ, פקיד אפור שנעשה שגריר אך ורק בגלל נאמנותו העיוורת לראש הממשלה. הוא מנותק לחלוטין משר החוץ אבא אבן. שר הבטחון משה דיין לא מעריך ולא סובל את הרמטכ''ל, דדו, כי הוא רצה למנות לתפקיד הרמטכ''ל את האלוף ישעיהו גביש. ודדו הוא מינוי אישי של גולדה. שר הבטחון לא מתערב בעבודת הרמטכ''ל, ואינו מרבה לשתף אותו בשיחות עבודה. במקרים קצוניים הוא רק מייעץ לו. ''הקונספציה המדינית'' של דיין וגולדה מתחרה ב''קונספציה המודיעינית'' של ראש אמ''ן. לכן הדווחים של אלי זעירא לא מעניינים אותו. בשלב מסויים ב-‏1973, גולדה, גלילי ודיין החליטו להעדיף מלחמה על הסכם עם מצרים. שר החוץ אבן, הרמטכ''ל וראשי המודיעין לא ידעו על כך בכלל. כל האנרכיה הזאת מתוארת בפרוטרוט בספרו של יגאל קיפניס.

מנגד המחקר שלי על מצרים מצביע על משטר מסודר. ההירארכיה שמתחילה בנשיא נמשכת דרומה בסדר מופתי. כל אחד יודע את מקומו ואת סמכויותיו. אמנם סאדאת אינו מתייעץ עם איש, כאשר הוא עומד בפני הכרעות קשות. אבל הוא יודע היטב שכל האחריות נופלת עליו. והוא אינו מסתמך על אחרים. בקיץ 1971 כינס הנשיא סאדאת כמה קצינים בכירים מן המטה הכללי, את אלה שיעסקו בתכנון המלחמה. הוא שמע מהם על מה שנעשה אצל כל אחד מהם בגזרה שעליה הוא מופקד, ולאחר מכן הוא מוציא הוראה חד-משמעית באומרו: ''אני מזהיר אתכם מפני השמוש בחשיבה הצבאית השגרתית הידועה. האויב מצפה מאתנו שכך ננהג. הנצחון שלנו חייב להתבסס על הפתעה''. שנים לאחר מכן, נפגש דיין עם הרמטכ''ל המצרי, הגנרל צפי א-דין אבו-שנאף, והוא הודה בפני הגנרל המצרי: ''אתם הפתעתם אותנו. עשיתם הכל הפוך''.

ממשלת ישראל של הימים ההם דמתה לממלכת דנמרק של שקספיר. זה מתחיל בראש הממשלה שנלקחה לתפקיד ממיטת חוליהּ, בגלל רפיסותו של הדור הבא, שנבעה ממלחמת הדיאדוכים שפשתה ביניהם על הירושה הפוליטית. דרך רמטכ''ל כושל שמונה לתפקידו בגלל נאמנות אישית לגולדה. ועבור למינויים צולעים, לעתים עד כדי נלעגות: הוא לקח קצין אפסנאות נאמן, ומינה אותו לדובר צה''ל, ולאחר שהאיש הועלה לדרגת תת-אלוף הוא נשלח לאנגליה לשלושה חדשים, כדי ללמוד קצת אנגלית. הוא הביא צבא כושל ובלתי מוכן למלחמה; לא טרח לבדוק ולא טרח להורות לבדוק את מצב הימ''חים של השריון בסיני – 300 טנקים שיותר ממחציתם לא היו כשירים למלחמה. בגלל שלא ידע לבצע את השינויים הפרסונליים הדרושים עם פרוץ המלחמה, גרם למלחמת גנרלים מיותרת במלחמה. בחודש אוגוסט 1973, שלושה חדשים לפני המלחמה, כאשר הצמרת הפוליטית ואתה הצבאית מטלטלות אנה ואנה, תהיה מלחמה או לא תהיה, הרמטכ''ל מורה לשחרר את האלוף המנוסה ביותר שלו מן השרות, ומציב במקומו פקוד שלו בראש פקוד הדרום. וכאשר פורצת המלחמה, הרמטכ''ל אינו מבצע את חלופי התפקידים המתבקשים, להחזיר את גורודיש לפקד על אוגדה ולהחזיר את שרון כמפקד הפיקוד – שגיאה קרדינלית ראשונה. ולאחר מכן הוא מורה לאוגדת שרון לרדת דרומה לראס סודר, ומטיל את נושא חציית התעלה על אוגדת ברן, שאינו מכיר כל כך את הנושא – שגיאה קרדינלית שניה. איש מהקשורים לנושא המצרי באמ''ן ובמוסד לא הכיר את מצרים. והטרגדיה שכולם התיימרו להוציא חוֹות דעת והערכות בנושא שלא הכירוהו לעומק. בגלל מערכות יחסים רעועות בין נושאי תפקידים, ובגלל מנויים של אנשים/קצינים חסרי כישורים מתאימים, שלמנו מחיר יקר של 2700 הרוגים ואלפי פצועים, ואלפי משפחות שכולות. זה היה מיותר.

---

החלטה נשיאותית בדבר מינויו של הד''ר אשרף מרואן

הסמכויות שהוענקו לד''ר אשרף מרואן, ממש זהות לאלו שצ'רצ'יל נתן לקולונל ג'והן בוואן, מפקד הלשכה לתפקידים מיוחדים, שעסקה בהונאה במלחמת העולם השניה (London Controling System = LCS).

ההחלטה נמצאה בין מסמכי אשרף מרואן בביתו. והיא הוצגה על ידי אלמנתו, הגב' מונא עבד א-נאצר, למראיין שקרא בהציגו את המסמך:

''על פי החלטה נשיאותית, מונה הד''ר אשרף מרואן למזכירו של הנשיא סאדאת לענייני מידע. בכתב-המינוי צוינו הסמכויות הבאות'':

1 - הד''ר אשרף מרואן ייצג את המודיעין המצרי הכללי מול כל ארגוני המודיעין בעולם.
2 - הד''ר אשרף מרואן ייצג את נשיא הרפובליקה אישית מול כל הנשיאים והמלכים בעולם.
3 - לא תהיה שום תזוזה של הכוחות המזויינים המצריים, אלא באישורו האישי.
4 - יפקח על מנגנון הבטחון הכללי, המודיעין הכללי והמודיעין הצבאי, בכל הקשור בבטחונו
של הנשיא ושלומו. במכוון סמכויות נרחבות ומוחלטות שאינן נופלות מסמכויות נשיא
הרפובליקה בעצמו.

ونحن نبحث في ملف الدكتور اشرف مروان وجدنا الأتي: اصدر الرئيس الراحل محمد انور السادات قرارا جمهوريا بتعيين د. اشرف مروان سكراتيرا للرئيس لشؤون المعلومات وجاء في صلاحياته الأتي:

1 - يمثل الدكتور اشرف مروان جهاز المخابرات العامة المصرية امام جميع اجهزة مخابرات العالم.
2 - يمثل الدكتور اشرف مروان رئيس الجمهورية شخصيا امام جميع رؤساء وملوك العالم.
3 - لا يكون اي من تحرك القوات المسلحة المصرية الا باذنه شخصيا.
4 - يشرف على جهاز أمن الدولة والمخابرات العامة والمخابرات الحربية فيما يخص امن وسلامة رئيس الجمهورية. بالتأكيد صلاحيات كبيرة مطلقة لا تقل عن صلاحيات رئيس الجمهورية نفسه.

---