לפני שבועיים הפצתי טור אשר סיכם את ההתרשמות המאכזבת שהייתה לנו מביקור בנווה-שלום, הכפר היהודי-ערבי המשותף שליד לטרון. בימים אלה הונחתה מכה חדשה על כל אלה מבינינו אשר האמינו וקיוו כי ניתן עדיין למצוא מכנה משותף לדו-קיום וליחסים של כבוד הדדי בין יהודים וערבים בישראל. חה''כ
אחמד טיבי יצא ביזמה שלא לקרוא את המרכז לחקר החלל, העומד להיפתח בקרוב בטייבה ביזמתו ובתמיכתו של המשרד למדע, על שמו של הקוסמונאוט הישראלי,
אילן רמון. אילן רמון, הקוסמונאוט הישראלי הראשון (ובינתיים גם היחיד) הפך בעקבות מותו הטראגי בחללית שהתרסקה לאיקון לאומי ולדמות בינלאומית מוכרת.
התירוץ, או הנימוק שמעלה טיבי להסברת התנגדותו, מתייחס לכך שאילן רמון היה טייס-קרב בצה''ל ובתור שכזה השתתף בתקיפת מחנות הפליטים הפלסטינים שבלבנון, מחנות המאוכלסים באזרחים תמימים, נשים וטף. ואלו תושבי טייבה הערבים לא יוכלו להשלים עם הנצחת דמות שהויה-במחלוקת כזו ברחובותיהם.
אלא שהמניע להתנגדות זו עמוק לאין ערוך. אחמד טיבי איננו מכיר ואיננו מסוגל להשלים עם תוצאות המלחמה ב-1948. הוא אמנם חי במדינת ישראל, הוא נושא ת.ז. ודרכון ישראליים, הוא אף נבחר לבית המחוקקים של המדינה, אלא שעבורו מדינה זו איננה מדינה ''מוכרת''. מדינת ישראל, זו שגבולותיה הם ה''קו הירוק'' (או, קווי הסכמי שביתת-הנשק שנחתמו עם שכנותינו) שהוא מוכר ומקובל כמעט ע''י כל העולם כגבול הבינלאומי של המדינה, גם בתוככי מדינה זו קיימות בפועל שתי ''מדינות'' המתנהלות עם מגע מוגבל ביניהן - הישות היהודית שבתחומי ישראל, והישות הערבית-פלסטינית של ערביי ישראל המתנהלת כשהיא כמעט נפרדת ע''י שני הצדדים, הן על ידי הממשל היהודי של המדינה והן ע''י התושבים הערביים עצמם. אכן אין כיום עימות צבאי-אלים בין שתי ישויות אלה, אולם אין מוצאים אצל אחמד טיבי ואצל עמיתיו ערביי ישראל, נכונות להשלים עם המציאות.
אחמד טיבי נמנה ומוכר כאחד מעשרת חברי הכנסת הערביים המתונים. הוא שולט בשפה העברית טוב יותר מרבים מחברי הכנסת היהודים. אפשר להגדירו כערבי חילוני, הוא איננו מוסלמי אדוק ופנאטי, הוא איננו משתמש בשפה מתלהמת. אלא שמתחת לזהות מתונה זו הוא מבקש להציג דמות של פטריוט ערבי-פלסטיני, פטריוט השולל את קיומה של המדינה היהודית. אגב, אינני בטוח כלל שאלה הן דעותיו ועמדותיו האמיתיות. אפשר וזו הדרך בה הוא מקווה לגייס את תמיכת ציבור בוחריו, זו העמדה ה''מדברת'', למיטב הכרתו, אל ליבם של הערבים הפלסטינים שבתחומי ישראל.
ואם אמנם אלה אינן דעותיו האישיות, הרי שהבעיה חמורה פי כמה, וזו אותה בעיה שנחשפה לעינינו בעת הביקור בנווה שלום. ערבי וערבייה, אזרחים ותושבים במדינת ישראל אינם יכולים להרשות לעצמם כל ביטוי של הזדהות עם מדינת ישראל, עם מוסדותיה, ארגוניה, עברה ודמויות המפתח שלה.
לא בדקתי את שמות הרחובות שביישובים הערביים שבישראל. מסופקני אם תמצא ביניהם שמות של דמויות המפתח של התנועה הציונית ושל המדינה היהודית –
הרצל,
ויצמן,
בן-גוריון ו
ז'בוטינסקי. או שמות של מוסדות, ארגונים ובייחוד שמות המבקשים להנציח תקופות ואירועים בהיסטוריה של המדינה.
המסר שאנו מקבלים מנווה שלום ומכל ההתבטאויות הפומביות של ערביי ישראל הוא מסר של הדרה. 64 שנים מאז מלחמת העצמאות עדיין מבקש הקיבוץ הערבי-פלסטיני שבתוככי ישראל להפגין הדרה זו.
