לפני 31 שנים, ב-7 ביוני 1981, תקפו מטוסי חיל האוויר את כור אוסיראק שליד בגדד. אכן, גם אז היו חילוקי דעות בין המתנגדים לתקיפה לבין מחייבייה ורק לאחרונה פורסם כי נשיא המדינה היום, שמעון פרס (מי שעמד באותם ימים בראש האופוזיציה) נמנה על המתנגדים. ואף על פי כן, אף מילה בתקשורת לא קדמה למבצע.
תהליך הקמת הכור העיראקי לא היה חלק. במשך שנים נאלצו העיראקים להתגבר על תקלות שונות אשר פקדו את בניית הכור וגרמו לדחיות רבות בהשלמת העבודה. גם על תקלות אלה לא פורסם דבר בתקשורת. אפילו לא בסגנון המוכר לנו כל כך היום – ''מקורות זרים מדווחים על התקלה ומאשימים בכך את המוסד הישראלי...''.
לפני חמש שנים, בספטמבר 2007, תקפו מטוסי חיל האוויר והשמידו את המתקן הגרעיני אותו הקימו הסורים בדיר א-זור. גם לאחר מעשה לא פורסם דבר בישראל על התקיפה. כל מה שנודע היה ''על פי מקורות זרים''.
לא הייתה זו הצלחתה של הצנזורה אשר השכילה למנוע הפרסום. ההישג היה פרי שילוב ראוי של:
- דרג מדיני, אשר נמנע מלהפוך הנושא למוקד בדיון הציבורי;
- דרג ביטחוני, אשר היה מעורב בנושא לכל אורך התהליך, ונמנע אף הוא מלהדליף;
- ואנשי תקשורת, בודדים, אשר ידעו על הוויכוח המתנהל, ואף על פי כן השכילו שלא לבגוד באמון שנתנו בהם.
לאלם התקשורתי בשני המקרים הייתה משמעות אסטרטגית - מבצעית ומדינית:
- התייחסות פומבית לוויכוח בישראל, ויכוח שקספירי – ''לתקוף או לא לתקוף'' – היו מאלצות את צדאם חוסין בעיראק ואת בשאר אסד בסוריה להיערך מיד עם מערכות מיגון אפקטיביות יותר, מערכות שהיו מקשות על התוכניות המבצעיות, ואולי אף מעמידות את מימושן בספק;
- הדיון הציבורי היה מביא מיד לחילוקי דעות בדרג הפוליטי ובדעת הקהל. כיצד היה משפיע פרסומו של סקר דעת קהל לפיו 70 אחוז בישראל מתנגדים לתקיפה? סקר כזה, המופיע עם כותרת ראשית בעיתון, כיצד היה משפיע על החלטתם של מנחם בגין ב-1981 או על אהוד אולמרט ב-2007?
- ראש הממשלה, מנחם בגין, נועד עם אנוור סדאת, נשיא מצרים, ימים ספורים לפני התקיפה בבגדאד. פרסום מוקדם היה מאלץ את הנשיא המצרי להתייחס לתוכנית ולהתנגד לה. כל אותם גורמים אשר גינו את ישראל לאחר התקיפה – סבא''א, מועצת הביטחון, הממשל האמריקאי, השמיעו קולם רק לאחר מעשה, מבלי שהשפיעו על ההחלטה;
- שתי הנפגעות – עיראק וסוריה – עברו על התקיפה ללא תגובה צבאית. היה זה האלם התקשורתי שקדם למעשה שהקל עליהן ופתר אותן מהצהרות ומפעולות שלא היו מוכנות להן.
תקיפת מתקני הגרעין היא המקרה הקיצוני. בעיה דומה קיימת גם בכל מקרה של פגיעה בצמרת אנשי טרור ומדעני גרעין של חיזבאללה או איראן. גם אלה פעולות שהשתיקה והצניעות יפה להן. אינני מקבל את הטענה ש''הצד השני יודע בדיוק מי עומד מאחורי הפעולה''. ''יודע'' אכן כן, אולם כל עוד לא הודינו ולא התפארנו אין הצד הנפגע רואה חובה להישבע על מסע נקמה בישראל או במוסדות יהודיים.
שלושת הגורמים – הדרג המדיני, הדרג המבצעי והתקשורת, חייבים לשנות דרכם. זה ניתן, צריך רק לרצות בכך באמת.
