אין דבר מתסכל יותר מהפסד במשחק הכדורגל, כאשר לא היריב הוא שהבקיע את השער אלא קבוצתך שלך היא היא שנושאת באחריות לגול העצמי. בימים האחרונים היינו עדים – במשחק הבלתי נגמר שבין ישראל לפלסטינים – לשלושה גולים עצמיים, שלושה גולים בהם לא היריב הבקיע את השער אלא עשינו זאת באיוולתנו, במו ידינו.

גול עצמי ראשון – המשט הימי לעזה. בעת כתיבת שורות אלה, דומה כי ספינות המשט לא תצאנה לדרכן. חבלות מסתוריות לפחות בשתים מן הספינות והתערבות מדינית בטורקיה, ביוון ובקפריסין – אסרה על הפלגתן לעבר הרצועה.

לכאורה ניצחון ישראלי. הסגר הימי על הרצועה נשמר, מנענו הגעת ספינות אשר אפשר והן נושאות מטען של אמל''ח מסוכן ומפר איזון. ללא ספק השגנו הישג חשוב – נמנע הצורך להשתלט על הספינות בלב ים, נמנע הצורך להתכתש על סיפונן של הספינות ולסיים עוד פרשה מצולמת עם הרבה נפגעים.

מה שקברניטי ישראל אינם מבינים זה שלמתכנני המשט לא הייתה כל כוונה להבריח אמל''ח לעזה. מסעם נועד לשמש הצגה תקשורתית אשר תפיץ בכל העולם ''זוועות'' הסגר המוטל על 1.5 מיליון פלסטינים ואת עובדת של המשך קיומו של שלטון כיבוש צבאי ישראלי ברצועה.

מבלי שנדרשו הספינות לצאת ללב ים, פעל הסיכול הישראלי במשך מספר שבועות והעלה בתקשורת הבינלאומית את אותן כותרות שמארגני המשט כה רצו להעלות. משחקי החתול ועכבר עם ה''תחריר'' וה''ג'וליאנו'' בנמלי יוון הביאו את הבשורה לעולם.
והתוצאה 1:0 לטובתם.

גול עצמי שני – מסירת גוויות המחבלים. מאז 67' נצטברו בידינו עשרות גוויות של מחבלים פלסטינים אשר נקברו בבית עלמין צבאי מאולתר בבקעת הירדן (גילוי נאות – בית עלמין זה הוקם בימיי, כמתאם הפעולה בשטחים).

על אף עסקות החליפין שהיו לנו עם הצד השני, נמנענו בארבעים השנים שחלפו מאז לעסוק בסחר גופות. וטוב שכך.

והנה נפלה החלטה לעשות מחווה לרשות הפלסטינית ולהעביר למעלה משמונים שרידי גופות לקבורה אצלם. יכולנו, כמובן, גם שלא לעשות מחווה זו, ולהמשיך להחזיק הגוויות בידינו. את כל השיקולים בעד ונגד צריך היה לעשות קודם שמקבלים ההחלטה.

אולם מרגע שנפלה החלטה אסור היה לסגת ממנה. והנסיגה – אפילו תתבטל, הספיקה להסב את הנזק – דווקא ישראל היא שמצטיירת עקב כך באור העגום של סחר בגופות.
והתוצאה המיותרת 2:0 לטובתם.

גול עצמי שלישי – המטס לפלסטין. אזרחיהן של מדינות ידידותיות רבות רשאים להיכנס לישראל ללא צורך בוויזה בדרכוניהם; ואלו שטחי הרשות הפלסטינית ואי אפשר להגיע אליהם מבלי לעבור ביקורת ישראלית.

700 או 800 אזרחים כאלה מבקשים במופגן להגיע לנתב''ג ולהצהיר כי יעדם הוא פלסטין, שטחי הרשות הפלסטינית המצויים תחת כיבוש ישראלי.

אין ספק – זהו צעד הפגנתי עוין, מה גם שהתכוונו גם להתייצב ולהפגין בכמה ממוקדי הוויכוח הפוליטי המוכרים (בבילעין, בשועפט, וכיו''ב).

ב''משחק הכדורגל'' הקיים בינינו לפלסטין לא הייתה חשיבות רבה להפגנה זו, ובודאי שלא היה בה סיכון ביטחוני. אף לא אחד או אחת מן השותפים למטס איננו מחבל.

מניעת הגעתם וכניסתם בנתב''ג, במבצע לו שותפים כל שגרירויות ישראל, מנגנוני האבטחה בנמלי התעופה הבודקים את הטיסות לישראל, והמבצע האדיר של השר אהרונוביץ ושוטרי משטרת ישראל – אלה נותנים כותרות ענק למבצע הדה-לגיטימציה של ישראל. כל נוסע כזה שיחליט למחות על מניעת טיסתו או על גירושו מישראל – הוא שנותן את הקרשנדו למשחק הכדורגל שלנו. וזאת, ללא כל יחס לתהודה שהייתה מושגת לו התרנו להם להיכנס, לו הפגנו את אופייה הדמוקרטי של ישראל ואת הזכות גם להפגין נגד מוסדות השלטון שלה.

והתוצאה המיותרת שוב, לדאבוננו – 3:0 לרעתנו...

---