כן רבותי, אל תתפלאו, זה עוד יגיע - שהשפה העברית שלנו תדחק הצידה. וזה יקרה כי אנחנו נפחד להתנגד. הכותרת בשפה הערבית נבחרה על ידי במתכוון, בעקבות ארוע שקרה השבוע באוניברסיטת חיפה. הדווח בחדשות אמר, כי בטקס סיום שנת הלמודים בפקולטה למשפטים, דיקן הפקולטה הורה שלא לשיר את ההמנון הלאומי ''התקווה'', מחשש שזה ירגיז ו/או יפגע בסטודנטים הערבים הלומדים בפקולטה, מאחר שמספרם השנה הוא רב. אוי לה לאותה בושה!

ברצוני להדגיש, אני שולט בשפה הערבית; אני אוהב מאד את השפה הערבית, כי היא שפה עשירה מאד. אבל איפה אבדנו את הכבוד הלאומי שלנו?

מקור הכותרת - לפני למעלה משלושים שנה, זמן קצר לאחר שפואד בן-אליעזר מונה למפקד אזור יהודה שומרון, הוא קבע להפגש עם מלך הר חברון, הלא הוא השיח' מוחמד עלי אל-ג'עברי בביתו. האיש כבר לא שימש בשום תפקיד, ולא נשא באחריות כלשהי - פרט לשליטה בממלכתו. אנשי השלטון שלנו המשיכו להפגש אתו ולהתייעץ אתו. בגלל שהאיש היה מנהיג אמיתי, והיתה לו השפעה רבה על השטח. במהלך הפגישה שאל פואד את השיח': מדוע אי אפשר לטפח מנהיגות מקומית פלסטינית? ללא כל היסוס, השיח' השיב כמעט אוטומטית את המשפט שבכותרת: כי זהו עם פחדן שאינו יודע בושה! הוא התכוון כמובן לעם הפלסטיני. אבל היום במרחק של דור וחצי מאז, אינני יודע כבר למי משני העמים לייחס את המשפט הזה. אם דיקן של אוניברסיטה עברית בישראל מתבייש לשיר את הימנונו, אנא אנו באים? איך דיקן הפקולטה למשפטים לא התבייש לשאת את צלב הבושה על המגבעת האקדמית שלו?

לפני למעלה מחמישים שנה, כאשר למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, אמר אז סטודנט ערבי בשעת וויכוח: ''אתם חכיתם אלפיים שנה שתהיה לכם מדינה. אנחנו לא נחכה יותר מ-‏200 שנים. אז אתם כבר לא תהיו פה כמדינה, הכל יחזור אלינו. אני צחקתי עליו כמובן. אבל לאור ההתפתחות הזו, אני כבר לא בטוח.

---