כמה סמלי הדבר שהמחזה הספרדי ''ירמה'' משוחק בימים אלה באולם ''אלהמברה'' שביפו. בימי הביניים, בתקופת השלטון המורי (המורים היו תערובת של ערבים וברברים), ארמון אלהמברה היה משכנם של המלכים המורים בגרנדה שבספרד. אלהמברה, היא סרוס של המלה הערבית אל-חמרה (האדומה). בתקופת המנדט אולם אלהמברה ביפו, היה בית הקולנוע המפואר ביותר בארץ, ונשאר כזה עד לבנייתו של קולנוע תל-אביב.

מן האולם המפואר נותר מבנה אבן העומד אך ורק על יסודותיו. אתה עולה לאולם על מדרגות בלתי מסותתות, כמי שמטפס אל ראש גבעה, וכשאתה מגיע לאולם נפרש לפניך השדה שבו מתרחש האירוע. בעוד שבתיאטרון הקאמרי, ההצגה נראתה כדיון חברתי על בעיות אדם ואדמה, הרי שבתיאטרון ''נוצר'' אתה יושב על הגבעה וצופה את ההתרחשויות בשדה בעת התהוותן. חוויה ממש מדהימה, שהזכירה לי שיר שכתבתי לפני כמה שנים, ממש על הנושא המרכזי של המחזה.

אדם ואדמה מדבר מתעורר לבוקר חמים מרבד צחיח חיוור תמים נוף בתולי משחר הימים ואדם משתאה להוד קדומים. אמא אדמה צמאה ונטושה ללא תלם ורגב ממש חדשה סוערת ביופיה הפנימי כאשה אי סגריר פורה ומחרשה. שקט זועק מאדמה חרבה שבילי נחש חסרי עלווה טבע מביע עושרו בגאווה גבר ואשה עורגים לאהבה.
		לימור יצחייק וסמי סמיר

חואן הינו אכר כפרי פשוט, הנשוי לאשה צעירה יפה ותוססת. את כל מרצו הוא משקיע באדמתו, ואת רעייתו הוא מזניח. הוא שומע כל מיני רכילויות על התנהגותה של אשתו, אבל אין מי שילחש על אזנו את דברי פרופ' ישעיהו ליבוביץ: ''הדבר החשוב ביותר שיש לאדם היא אשתו''.

ירמה אשת חואן, כאמור יפהפיה תוססת העורגת לפרי בטן, במיוחד כאשר בנות גילה כבר נשואות ואמהות. היא משתוקקת להיות אמא, ומצרה על כך שבעלה עסוק אך ורק בזריעת שדהו ומזניח את זריעת אשתו.

הדמות השלישית הדומיננטית במחזה היא הזקנה, שמנסה ללחוש על אזנה של ירמה עצות מנסיונה בחיים. את עצות החיזור אחרי בעלה ירמה מקבלת ומנסה על בעלה. אך ללא הועיל.

אלו הן הדמויות המרכזיות במחזה. השחקנים, שפרה מילשטיין (הזקנה), סמי סמיר (חואן) ולימור יצחייק-פריד (ירמה) צללו אל תוך הדמות המשוחקת שלהם. בשילוב התפאורה הטבעית, הצופה חש כאילו הוא חלק מן ההתרחשות. פשוט יושב על הגבעה וצופה בדרמה בעת התרחשותה. סמיר הפשוט והגרמי, עבד לאדמתו וקנאי עד כדי טרוף לאשתו. ירמה, יפהפיה רותחת, המבקשת לממש את היעוד שכל אשה רוצה בו - האמהות - אינה בוחלת בשום תחבולה כדי להביא את בעלה שיזריע אותה ויגרום לה לפרוח, פרט לתחבולה האחת. אמנם היא מפשוטי העם, אך דם אצילים ספרדי זורם בעורקיה – והיא מסרבת לבגוד בבעלה כדי להרות.

ואחרונה, אם לא הראשונה, הזקנה. לעומת הדם הרותח של הצעירים, חסרי האונים, מציבה הזקנה את הסבלנות הבלתי מתפשרת כעמוד אש לפני האחרים. היא היא ורק היא יודעת את התרופה לכל מצב ומכאוב. אלא שכרגיל, הצעירים חושבים שהם המציאו את הגלגל.

	שפרה מילשטיין

השילוב התואם של משחק עילאי, עם תפאורה פשוטה ואוטנטית של מקום ההתרחשות, ביחד עם המבנה הבלתי גמור שתורם רבות למחזה, ומעל לכל אלה הצופה היושב על הגבעה – יוצרים דרמה מחשמלת שאינך יכול להרגע ממנה. וכיוון שכך באתי לראות מחזה ויצאתי מן התיאטרון עם שיר חדש, והריהו לפניכם. השיר חובר בהשפעת הגברת הזקנה – ולה הוא מוקדש.

עוד אזכור הזמנה למחול משובבת לצלילי עיניך הבורקות שיר אהבה. לילנו הראשון בקיסרות החלומות האדירה, שם זרענו עתיד פורח. בחלוף הזמן ונפתולי החיים בם תעינו, אביטה ביהלומים שכרינו, ולטשנו, בעמל אהבתנו. ואת - את הכתר.