בחודש דצמבר 2011, מכריז אבו מאזן בעידוד מדינות העולם, על הקמתה של מדינת פלסטין באופן חד צדדי בגבולות 1967 בגדה המערבית ובעזה, ומותיר ישות מדינית ישראלית מתוסכלת וחבולה. פלסטין מתפתחת במהירות שיא הודות להשקעות בינלאומיות המשדרגות את רמת החיים והתעסוקה ומניבות מציאות של רווחה ושגשוג. לעומתה ישראל, זוכה לבידוד וחרמות עקב החוקים הגזעניים שחוקקה כנגד המיעוטים הלא יהודיים בארץ. שגרה של אבטלה ועוני מכים בכל בית שלישי במדינה, וגל עכור של לאומנות גואה ומחפשת אשמים במצב.
כעבור שנה, בחודש דצמבר 2012, מנהיגי ערים ערביות בישראל, מעודדים מהצלחת אחיהם במדינה הפלסטינית החדשה, מכריזים בזה אחר זה על רצונם להתנתק מהשלטון המרכזי בירושלים ולפתח אוטונומיה פלסטינית בשטחי מדינה ישראל. בנאומיהם נאמר כי: ''במקום ניסיון לדו-קיום, התעוררנו בכל בוקר למציאות של הפרדה והדרה, ללא ייצוג ראוי במערכות הפרלמנטאריות והמשפטיות, והתעלמות ממצב הבריאות והרווחה בקרב ערביי ישראל. אנו מכריזים כי לא עוד!'' בקבוקי שמפניה נפתחים בפלסטין, טירה, סכנין, נצרת, אום אל פאחם, ערים, וכפרים נוספים.
ההנהגה הישראלית צופה בחגיגות בעת כינוסה לישיבה השבועית בבירה ולא מאמינה ששוב הכול מתפוצץ לה בפנים. בראיונות לעיתונאים מזכירים
איווט ליברמן ו
אלי ישי את חוק העונשין הקובע כי העונש הצפוי למבצע מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה של ישראל, או למען כך ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה, דינו מיתה או מאסר עולם. הבחירות בעוד שלושה חודשים והשניים חשים שזהו הזמן לגייס את דעת הקהל המשיבה בהנהון מצמרר. ראש הממשלה החרד לקואליציה נכנע שוב לליברמן ומודיע על גיוס חירום בצה''ל בכדי לטרפד באלימות את שאיפותיהן הלאומיות של ערביי ישראל, והעולם עובר לדום.
לא מדובר בנבואת זעם תורנית, אלא במבט נוקב ועגום על יחסו של הרוב היהודי השולט למיעוטים המוחלשים בארץ. כבר עתה קיימים זרמים תת קרקעיים המעידים על העתיד לבוא אם לא נתעורר. האוכלוסיות הלא יהודיות מתבקשות להביע נאמנות לשלטון המוצא בהן מטרד לרשויותיו השונות - מטען מיותר.
המיעוט הפלסטיני בישראל, זוכה להשפלות וגידופים על בסיס שעתי מהלאומנים שבמנהיגינו. מושבי הכנסת השונים מתחרים זה בזה בכמות הצעות החוק הפופוליסטיות והמבזות, את מי שאנו אמורים להושיט להם יד לקיום משותף, כי גם להם אין ארץ אחרת. ההתעלמות המכוונת מקריסת הרשויות הערביות, הסרת האחריות ממצבן של ערים שלמות והפיכתן לאקס-טריטוריה של ישראל בכל הנוגע לבריאות וחינוך, תוך העברת חלק מתקציביהן לרשויות יהודיות, לא הומאני ונפיץ במיוחד. החשד המתמיד בחתרנותם של ערביי ישראל הוא תופעה פסולה ומקוממת, אימוץ נרטיב חד צדדי בתוכנית הלימודים והשתקת תוצאות עצמאות המדינה בקרב המגזר, אינה מאפשרת לצד הערבי להרגיש, אפילו במעט, ישראלי. התערבות שירותי הביטחון במינויי מורים בבתי ספר במגזר, תוך התנכרות מכוונת לרצון התושבים המקומיים שוללת מהם למעשה את הזכויות האזרחיות הבסיסיות. אם כך מה הפונקציה של אזרחות כאשר זכויותיך כאזרח בטלות?
ערביי ישראל הם החוליה הראשונה בשרשרת העלולה להכריז עצמאות טריטוריאלית, אך אינה היחידה. הדלות הנוראית בה חיים הבדואים בדרום, הריסות בתיהם כעדות יהודית לשמירה על החוק והמצב בכפרים הבלתי מוכרים בנגב, בהם אפילו מים זורמים מהווים בבחינת חלום רחוק, מהווים סכנה ברורה ומיידית. העובדה שעדיין לא הוקמה מדינה בדואית בדרום הארץ, הינה בחזקת נס, אך לא לעולם חוסן. בדומה לבדואים, הדרוזים מצפון הארץ, אשר קשרו את גורלם בגורל העם בישראל, שולחים את מיטב בניהם ובנותיהם לשרת בצבא, והכרת התודה שהם זוכים לה היא פקפוק תמידי בטוהר כוונותיהם ונאמנותם.
מיעוטי ארץ הקודש, חשים בכל יום שיכולתם להשפיע על סדר היום הכלכלי והחברתי מצטמצמת. לא רחוק היום בו יתייאשו מהממסד, שאינו משרת את מטרותיהם, ויזנחו אותו לטובת ניהול ענייניהן באופן עצמאי.
דבריו של שר החוץ ליברמן ביחס לשאיפות טריטוריאליות של הפלסטינים בארץ, מדויקות, אך מתעלמות מהגורמים שמובילים לכך, והוא וחבריו לממשלה בראשם. דין אחד ליהודים ואחר למיעוטים, תפיסות משיחיות-פשיסטיות לפיהן ''העם נבחר'' קיים בכדי לממש את מטרתו הייעודית, ולשם כך דורש את הטריטוריה שלו, תוך הפיכת אויבו לדמון מסוכן המעכב אותו במזיד, בעלות דמיון מצמרר לרוחות רעות בהיסטוריה.
במידה ונתעלם, תהיה זו שעת מבחן לחוסנה הלאומי של החברה, ולמוסר של המוסד הפוליטי. האם לפנות לדרך האלימה למיגור המבקשים עצמאות, כמו ביוגוסלביה? או שמא לאפשר זאת? כיום יש באפשרותנו למנוע את הפילוג והשסע שבכוחם להביא להכרעות מסוג זה. במוקדם או במאוחר, עלולה להגיע השעה בה יזעקו כל ראשי החברה הערבית בישראל גוואלד. לא בכוח זרוענו למנוע זאת אלא בחוכמתנו.
