לאחר שמרבית העיתונים החשובים בעולם פרסמו את ''הפרשה הסודית'', הלוא היא פרשת
ענת קם, מי שגלש באינטרנט ממילא ידע הכל, נפלו כמה ראשים במערכת השלטון הישראלית על השכל וביקשו מבית המשפט להסיר את צו איסור הפרסום.
לפני מספר חודשים פנה השב''כ הישראלי לבית המשפט וביקש איפול מלא על הפרשה מטעמים של ''ביטחון המדינה''. שופטים בישראל כאשר הם שומעים מהשב''כ או המשטרה את המלים ''ביטחון'', אצל מרביתם מתרחשת סתימה בדרכי המחשבה ובדומה לכלב של פבלוב נענים מיד.
מה שנכון לכלל השופטים נכון במיוחד ל
עינת רון, ששירתה כתובעת ושופטת צבאית במשך 24 שנים, מ-1981 ועד 2005. ב-2007 מונתה לשופטת בבית משפט השלום בפתח תקווה. 24 שנים במסגרת צבא הכיבוש אילפו אותה להיות שומרת הסף של הצבא במערכת המשפט. עוד דוגמא כיצד הצבא משתלט על צמתים חשובים בחברה הישראלית בלי צורך בהפיכה צבאית.
השופטים כמו השב''כ והמשטרה היו צריכים להבין כי בעידן האינטרנט אי אפשר למנוע מידע, גם אם הצבא מגדיר אותו כסודי. הבלוגוספירה מצפצפת, ובצדק, על כל מילות הקוד של מערכת הביטחון הישראלית שבשם ''ביטחון המדינה'' מבצעת לא אחת פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.
עתה, עם הסרת איסור הפרסום, ברור מה שהיה ידוע כבר מזמן, כי לא ענת קם היא סכנה לביטחון המדינה, ולא היא העבריינית האמיתית. היא מילאה תפקיד של אזרח בעל תודעה דמוקרטית שקשה להפריז בחשיבותו – להתריע באמצעות התקשורת הדמוקרטית על פשעי השלטון. מרגע שהבחינה כי הצבא בו שירתה כפקידה בלשכת אלוף פיקוד המרכז, פועל בניגוד לחוק ולשפיטה, אגרה את המידע ומסרה אותו לעיתונות. מעשה של אזרחות ראויה. הפושעים שצריכים לעמוד לדין הם מי שהיה אלוף פיקוד המרכז
יאיר נווה והרמטכ''ל
גבי אשכנזי, שאישרו הוצאות להורג של פלסטינים בניגוד להנחיות בג''צ.
המסמכים ''הסודיים'' שמסרה ענת קם לכאורה ועל פי כתב האישום נגדה, לעיתונאי
אורי בלאו מעיתון ה''הארץ'' ופורסמו בכתבה בנובמבר 2008, לא גרמו שום נזק לביטחון המדינה, אלא נזק לקצינים בכירים שנהגו כאלוהים וקבעו מי לחיים ומי למוות.
כתב האישום נגד ענת קם המכיל סעיפים כמו ריגול חמור, נועדו לנפח את האישום לממדים מפלצתיים ולגרום למעצרה לשנים ארוכות. הניסיון עם בתי המשפט בתחום זה הוא רע מאוד. בנושאים אלה נוהגים השופטים בדרך כלל כעבדי מערכת הביטחון.
אפשר לצפות במידה רבה של ודאות, שהעיתונאים המכהנים בתקשורת כשליחי השב''כ והצבא, יתגייסו על מנת להסיט את תשומת הלב מעבריינות הרמטכ''ל, אלוף פיקוד המרכז ואחרים לעבר ''גניבת המסמכים'' כנטען בכתב האישום נגד ענת קם, ולהסית נגדה את דעת הקהל.
החל בכך
רון בן ישי, מי שהיה מפקד גלי צה''ל וכיום הפרשן הצבאי של אתר ''ידיעות אחרונות'' Ynet – אתר החדשות הגדול ביותר בישראל.
מי שלא נלכד ברשת התעמולה הצבאית ימשיך לתמוך בענת קם ושכמותה, כי זכות הצבור לדעת, והבקרה הציבורית על זרועות הממשל, הן בין עמדות המגן האחרונות שנותרו לנו, לפני שניהפך גם בתחומי הקו הירוק לדיקטטורה מזרח תיכונית כפי שישראל מפעילה בשטחים הכבושים.
אורי בלאו הוא עיתונאי אמיץ שפרסם לא אחת ידיעות שהביכו את הצבא. הוא נמצא זה זמן בחו''ל כל עוד לא תובטח לו חסינות מלאה מחקירה. הנכתב כאן הוא תגובה ראשונית, ויש עוד סוגיות שיהיה מקום לבררן: האם ''הארץ'' הקפיד על שמירה הרמטית של מקורות המידע? האם היה צורך לפרסם בידיעה של בלאו את צילומי המסמכים שסווגו ''סודי ביותר'' והמריצו את השב''כ לפתוח בחקירה?
לסיכום: כל הכבוד למי שמוסר ידיעות לעיתונות על פשעי מלחמה שמבצע צבא הכיבוש הישראלי, וכל הכבוד לעיתון המפרסם.
חג מחולל
שנים שאינני חוגג למעשה את החג הפסח. הפער בין המלל של חג שאמור לסמל את יציאתנו לחירות, לבין המצב בפועל לפיו מדינת ישראל שוללת את חירותו של עם אחר, הוא לטעמי בלתי נסבל. בשבעת ימי החג מטיילים מיליוני אזרחי ישראל ברחבי הארץ ובנסיעות לחו''ל, שעה שהעם הפלסטיני נתון במצור בעזה, ולחסדי המחסומים בגדה, כשברקע פוגרומים של מתנחלים שהפכו כבר לשגרה, ולכן אני נושם לרווחה כל אימת שהחג מגיע לסיומו.
גם ההגדה של פסח, אינה מעוררת בי השראה. זהו מסמך שיש בו גזענות והשמדת עמים, כמו אותו קטע שמתחיל ב
שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך ועל ממלכות שבשמך לא קראו ומסתיים ב
תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי אדוני. היו ויש עדיין יהודים שמתביישים בקטע זה, ובהגדות אלטרנטיביות הוא לא מופיע. אין זה מקרה שקטע זה הושמט בקריאת ההגדה בסדר שערך הנשיא
אובמה בבית הלבן כמחווה לקהילה היהודית.
מעבר לקטע זה וקטעי אלימות נוספים הפזורים בהגדה, זהו חיבור לא קוהרנטי, די משעמם, שמי שכתב אותו לא היה תמיד מאופס. אם ההגדה לא הייתה קיימת ואיש צעיר בעל יומרות ספרותיות היה מגיש היום טקסט כזה להוצאת ספרים, היו מחזירים לו את כתב היד בלוויית הערה ''חיבור בוסרי, קצת מבולבל, כשתהיה יותר בשל, תפנה אלינו שוב''.
''לא היו צריכים למות''
בטור קודם כתבתי על גבורתם של חיילי הכיבוש הישראלי שהרגו ארבעה פלסטינים צעירים לא חמושים, ביניהם קטין אחד. הצבא ערך תחקיר, שמסקנתו, מדובר בהרג מיותר. הכותרת של עיתון ''הארץ'' הייתה: ''
צה''ל: אפשר היה למנוע הרג פלסטינים ליד שכם'' (6 באפריל 2010).
ממתי אכפת לצבא הכיבוש מחיי פלסטינים? זהו, שלא אכפת, ולא חל בכך שינוי מהותי. המצב בשטחים הכבושים הוא היום מאד רגוע מבחינת הכובש הישראלי. כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית עושים עבודה יעילה מאד בדיכוי כל התקוממות נגד הכיבוש. יש ''שיתוף פעולה טוב'',כפי שמדווחים העיתונים, בין מפקדי הכיבוש למפקדי המשטרה הפלסטינית. חבל לקלקל אידיליה זו בגלל ארבעה פלסטינים הרוגים. החשש שהריגתם תביא לפריצת התקוממות חדשה הכריחה את הצבא לבוא עם מסר ''מרגיע'', לפיו היו ''טעויות בהפעלת הכוחות''.
אז מה יקרה? מישהו ממפקדי וחיילי צבא הכיבוש יעמוד לדין על רצח או הריגה? הצחקתם את הצבא. בסך הכל נהרגו ארבעה פלסטינים, לא יהודים, ועל כך איש לא ייתן את הדין. ככה זה בכיבוש. הורגים, נחים, עד להרג הבא.
פורנוגרפיה של המוות
ב-43 שנות הכיבוש הרגו כוחות הכיבוש הישראלים, צבא, משטרה, שב''כ ופלנגות המתנחלים, אלפי פלסטינים, פצעו עשרות אלפים, עצרו ועינו מאות אלפים. החללים הפלסטינים מכונים שאהידים, כלומר, אנשים שנהרגו במלחמה למען עמם או דתם. (החללים הדרוזים מקרב חיילי הצבא הישראלי מכונים אף הם שאהידים).
בעברית זה ייקרא מות קדושים.
לא אחת שודרו בטלוויזיה הישראלית הצהרות של אימהות פלסטיניות שאיבדו את ילדיהן במאבק לשחרור עמם מהכיבוש, הצהרות מאד פטריוטיות בהן הובעה הזדהות עם מאבק ילדיהן. פרשנים וכתבים שבחלקם מתהדרים כ''מומחים לענייני ערבים'' נהגו לכתוב כי ''ככה זה בעולם הערבי, אין כבוד לחיים, מתגאים במתים''.
כאשר בדיוק כדברים האלה מתרחשים בישראל, אזי האימהות והנשים של החללים מוצגות כגיבורות ואצילות, חלק מתוארי הלוואי שמוצמדים להן.
לאחרונה נהרג רב סרן
אלירז פרץ, סגן מפקד גדוד בחטיבת גולני, הנמנה עם מספרם ההולך וגדל של מתנחלים דתיים בצבא המגיעים לדרגות קצונה גבוהות. הוא נהרג שעה שפלש עם יחידתו לעזה. הפעם הוא נתקל במארב של לוחמי חמאס, שעצר את הכוח הפולש, הרג שניים ופצע עוד שניים.
הכוח הפולש התקפל וחזר לשטח ישראל. בצבא נשמעו דעות שפלישת הכוח לרצועה לא בוצעה כראוי, והיו מי שסברו כי אף הייתה מיותרת, אבל אינני נכנס לתחום המבצעי, שאיני מכיר את כל פרטיו. מה שברור לי כי מותו של אלירז פרץ ואחרים שנהרגו על מזבח המצור על עזה, הינו מיותר, כי המצור מיותר, וכך גם העימות הצבאי עם החמאס, שהרי אפשר היה להמשיך בהפסקת האש, אלמלא קטעה והפרה אותו ישראל בפעולה צבאית ברצועה.
היום אנו יודעים שזו הייתה הפרה מתוכננת כחלק מהתכנית למלחמת עזה (עופרת יצוקה – בשמה הרשמי).
כל זאת לא מקטין את הטרגדיה המשפחתית של משפחת פרץ. כך עבור אימו,
מרים פרץ, שזהו בנה השני שנהרג, הראשון נהרג במלחמת לבנון הראשונה (שוב מוות מיותר כי המלחמה הייתה מיותרת). וכך עבור אשתו
שלומית פרץ, מתנחלת אף היא, שנותרה עם ארבעה ילדים קטנים, הקטן ביותר בן חודשיים.
שתי הנשים לא התכנסו עם כאבן, ועוד בטרם קבורה, שלא לדבר בטרם תום ימי השבעה, יצאו בהכרזות בעלות גוון פוליטי ימני, שמהם משתמע כי יש להמשיך בכיבוש, בהתנחלות, שזהו לדעתן המסר של הנופלים.
הצהרות אלו הפכו אותן לגיבורות תקשורת, והן עיטרו כתבות ענק בעיתונות הכתובה והמשודרת, שופעות אהדה ואמפתיה.
שלומית פרץ, האלמנה הטרייה, נסעה עם ארבעת ילדיה הקטנים, דומני בעיצומם של ימי השבעה, אל המוצב בגבול הרצועה שם שהה בעלה עם יחידתו. החיילים סיפרו לילדים איפה אבא ישן ואכל. בסוף הסיור רקדו הילדים עם החיילים למנגינת השיר ''גולני שלי''. (דיווח ב''מעריב'' 1.4.2010). התקשיתי לעכל, אולם אולי זה סגנון האבל במפגש של חיילים ומתנחלים.
אז מה ההבדל בין האימהות הפלסטיניות והישראליות? אין הבדל ויש הבדל. חשוב לאימהות לחוש שהבן לא נהרג לחינם, זה הצד המשותף. וההבדל, שהאימהות הפלסטיניות חיות בצד הנשלט והמדוכא, והאימהות הישראליות נמצאות בצד השולט והמדכא.
יש כמובן גם אימהות אחרות, כאלו שלא מוכנות להשלות עצמן שבניהן ''נפלו על מזבח הגנת המולדת'' כאשר הן יודעות את האמת. אימהות ואבות אלו, שמחליטים לא לחסות תחת המטרייה הלאומית של קדושת המוות, ומתגייסים למאבק לשלום שיפסיק את מעגל השכול בשני הצדדים, הם לטעמי הגיבורים האמיתיים.
