לפני כמה שבועות שוחרר, אחרי 28 שנות מאסר, התורכי מחמט עלי אגסה, שניסה לרצוח את האפיפיור ג'ון פאול ה-‏2 ברומא.

מניעי המעשה לא התבררו מעולם. אבל מנהיג פלסטיני אחד סיפר לי בשעתו גירסה משלו: אלוהים הופיע לתורכי הזה בחלומו וציווה עליו: לך לעיר הקדושה והרוג את הפולני המחורבן. אבל התורכי לא הבין, ובמקום ללכת לירושלים ולהרוג את מנחם בגין, הלך לרומא - וההמשך ידוע.''

מה שבא להוכיח שערים קדושות הן צרה צרורה.

ישעיהו ליבוביץ המנוח, יהודי שומר-מצוות ולוחם קיצוני בממסד הדתי, נהג להעלות על נס את מעשי הווהאבים, כת שקמה לפני יותר מ-‏200 שנה כדי לטהר את האסלאם. הדבר הראשון שעשו כאשר כבשו את מכה היה להרוס את קבר הנביא מוחמד. הם טענו שסגידה לקברים היא עבודת אלילים. ליבוביץ שיבח את המעשה ושפך את חמתו על היהודיים הדתיים-כביכול, הסוגדים לאתרים ''קדושים''.

היה לו על מה להסתמך. בפרק האחרון של התורה מסופר: (דברים, ל''ד): וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד-יְהוָה, בְּאֶרֶץ מוֹאָב... ו וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ... וְלֹא-יָדַע אִישׁ אֶת-קְבֻרָתוֹ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ברור שגם מחברי התנ''ך ראו בסגידה לקברים מנהג מגונה של עכו''ם.

במרוצת הדורות נדבקו גם היהודים במנהג זה. יהודים חרדים סגדו לקברים, מקבר ר' נחמן באוקראינה ועד קבר ר' אבו-חצירא במצריים. המוטציה של הדת היהודית, שהתפתחה בדורות האחרונים בארץ, הביאה פולחן אלילי זה לשיאים חדשים.

בשנים הראשונות של המדינה התפרסם פקיד משרד הדתות, שמואל זנוויל כהנא, בכך שתר את הארץ לאורכה ולרוחבה וגילה בכל מקום אתרים קדושים. הוא מצא לא מעט קברים של שייח'ים מוסלמיים והכריז שהם, בעצם, קברי אבותינו. מיד הוכרזו כמקומות קדושים, ומשרדו גידר וטיפח אותם.

זה העצים את חשיבות המשרד ותקציבו, משך תיירות והוכיח שהיהודים מושרשים בארץ. החילוניים גיחכו למראה מעללים אלה, וכמה דתיים, כמו ליבוביץ, התרגזו.

אבל אחרי מלחמת ששת-הימים והתחלת הכיבוש לבש פולחן האתרים הקדושים צורה הרבה יותר מסוכנת. הוא הפך לכלי-שרת בידי המתנחלים.

השימוש באתרים קדושים כדי להצדיק כיבוש ומעשי-טבח אינו המצאה ישראלית, וגם לא יהודית.

אחת הדוגמאות המזוויעות היא מסע-הצלב הראשון. האפיפיור קרא לנוצרים באירופה לקום ולשחרר את הקבר הקדוש – לא את ארץ פלסטינה, לא את העיר ירושלים, אלא מקום מסוים אחד: הקבר שבו נקבר ישו לפי המסורת הנוצרית, לפני שקם לתחייה.

למען הקבר הזה קמו רבבות נוצרים, עברו מרחקים עצומים מארצות-מולדתם לירושלים, רצחו המוני אנשים בדרך (בעיקר בקהילות יהודיות), ואחרי כיבוש העיר ערכו בה טבח כל-כך נורא, עד שלפי המקורות הנוצריים הגיע הדם עד לברכיהם. הקרבנות היו מוסלמים ויהודים, שנשחטו ביחד, גברים, נשים וטף.

אבל אין צורך לחזור לעבר הרחוק כדי לעמוד על השימוש שעשו מנהיגים קנאים או ציניים באתרים קדושים כדי להצדיק את מעשיהם המפלצתיים. כאשר ערך סלובודן מילושביץ טיהור אתני במחוז קוסובו – מבצע של רצח-עם – היה הטיעון המרכזי שלו שהמקום קדוש לסרבים.

ואכן, בשנת 1389 נערך שם קרב היסטורי בין הסרבים (הנוצרים) והתורכים (המוסלמים). התורכים ניצחו ושלטו שם במשך 600 השנים הבאות, שבהן התאסלמו התושבים מרצונם. אבל הסרבים קידשו את שדה-הקרב – דוגמה נדירה של עם המקדש דווקא את מפלתו (כפי שעשו היהודים לגבי המצדה).

אילו היה קיים בשפה הסרבית המושג ''סלע קיומנו'', היה מילושביץ בוודאי משתמש בו. הוא טען שקוסובו היא המרכז הרוחני והדתי של העם הסרבי, חרף העובדה שהרוב המכריע של תושביו הם אלבנים מוסלמים. עד היום אין סרביה מכירה בעצמאות קוסובו, מפני שיש בה כנסיות ומנזרים הקדושים לסרבים.

ואצלנו? מאז ראשית הכיבוש הפכו ה''מקומות הקדושים'' בגדה המערבית לנשק בידי המתנחלים. הם באים להחזיר את השלטון הישראלי למקומות הקדושים ליהדות הדתית, ובכך הם ממלאים את מצוות האל.

סיפורי התנ''ך התרחשו בעיקר בחבל זה. המתנחלים וצה''ל קוראים לו ''יהודה ושומרון''. השימוש בשמות אלה הוא אקט של סיפוח. הוא בא להדגיש את בעלותו של עם ישראל עליו מקדמת דנא. (בשנות ה-‏50 העיר ההיסטוריון הבריטי סטיוון רנסימן, חוקר מסעות-הצלב, את תשומת-לבי לכך שהשמות התהפכו: הישראלים יושבים בארץ פלשת, ששמה הפך לפלסטינה, ואילו הפלסטינים יושבים בארץ שהייתה ממלכת ישראל.)

ההתנחלות הראשונה עם התחלת הכיבוש בוצעה על-ידי קבוצת דתיים שהגיעו לחברון במרמה. מכיוון שהממשל הצבאי הישראלי אסר אז על יהודים להיכנס לעיר, הם ביקשו רשות לשהות שם כמה ימים, רק כדי לחגוג את חג הפסח בעיר הקדושה.

מאז הפכה ''מערת המכפלה'' לשדה-קרב קדוש. בקרבתו התיישבו המתנחלים הקיצוניים ביותר, ששנאת הערבים מושרשת בהם. הם שמו להם למטרה לסלק מהעיר את 160 אלף הערבים, תושביה מדורי-דורות. גדול הרוצחים מקרב המתנחלים, הרופא ברוך גולדשטיין, רצח את המתפללים המוסלמים כדי לטהר את המקום הקדוש.

עכשיו משמשים המקומות הקדושים להצדקת מסע-השוד הנקרא התנחלות. אדמות נגזלות בכל רחבי השטחים הכבושים בטענות של קדושה. המנהיגים הקיצוניים ביותר של המתנחלים, כולם ''רבנים'', נאבקים לשחרור הקברים הקדושים. אחד מהם מנהיג את מסע-הצלב (סליחה, מסע המגן-דויד) להשתלטות על ''קבר–יוסף'', בלב העיר שכם, כדי להפכה לחברון שנייה. צה''ל מביא לשם את המתנחלים במשוריינים.

אבל אין צורך להיות אבי-האומה כדי לזכות במאוחר ב''קבר'' שעליו יישפך דם. כל דמות משנית בתנ''ך יכולה לקבל קבר קדוש ולשמש יעד להתנחלות. עכשיו מתנהל קרב-איתנים סביב ''קבר עותניאל'' – הנקרא על שם עותניאל בן-קנז, דמות תנ''כית מעורפלת. תושבי חברון המוסלמים דווקא רואים בו את קבר מייסד עירם.

לפני כמה ימים פלשו מתנחלים לבית-כנסת עתיק ביריחו, שנשמר וטופל על-ידי המוסלמים לדורותיהם. אין ליהודים כל בעיה להגיע לשם בשלום – עיריית יריחו, הפועלת מטעם הרשות הפלסטינית, מאפשרת לכל יהודי להתפלל שם. אבל כוונת המתנחלים אינה להתפלל. הם רוצים לכבוש.

לי זה מזכיר נבואה אחרת משל ישעיהו ליבוביץ על יריחו. המתנחלים, אמר, יקדשו גם את קבר רחב הזונה. המשת''פית התנ''כית, שעזרה לבני-ישראל לכבוש את עירה ולרצוח את כל יושביה, ראויה בוודאי למעמד של קדושה.

אין צורך לציין שכל פולחן האתרים הקדושים מגוחך על פניו. פשוט אין אף קבר אחד בארץ שניתן ליחסו לדמות תנ''כית כלשהי. הקברים המקודשים שייכים ברובם לשייח'ים ערביים, שמפאת צדיקותם נחשבו כמתווכים ראויים בין בני-המקום ואללה. מיקומם של רוב האתרים הקדושים, ובכלל זה כנסיית הקבר הקדוש לנוצרים, מוטל בספק חמור, בלשון המעטה.

זה נכון גם לגבי שני האתרים, שבגללם פרצו בימים האחרונים מהומות-דמים: קבר רחל ומערת המכפלה.

לא זה המקום לשאול אם רחל אמנו, אחת הדמויות היותר סימפטיות בתנ''ך, שייכת לעולם האגדה או להיסטוריה. אך גם לפי האגדה, היא לא נקברה במקום הנקרא על שמה. רבים מחוקרי-התנ''ך (אותם המאמינים שהיא הייתה בכלל קיימת) מאמינים שנקברה מצפון לירושלים, לא מדרומה. דווקא המסורת המוסלמית קבעה שהיא קבורה במבנה הצנוע, הבודד, בשולי בית-לחם, שהופיע בשעתו על בולי ממשלת המנדט. דורות רבים של מוסלמים, יהודים ונוצרים התפללו שם, בעיקר נשים שביקשו מרחל פרי בטן. מבנה זה אינו נראה עוד לעין: הצבא הקיף אותו בחומות בצורות ובשערים, והוא נראה עתה מאיים, מין מהדורה מכוערת של מבצר צלבני.

גם המבנה הידוע כ''מערת המכפלה'' נשמר במסורת המוסלמית, שקידשה אותו כמסגד איברהים. לדעת חוקרי-תנ''ך רבים, המאמינים שסיפורי-האבות אינם אגדה – שוכנת מערת-המכפלה במקום אחר בחברון. אבל על קדושת ה''מערה'' נשפך הרבה דם.

השבוע סערו סביב שני אתרים אלה מהומות-דמים. גרמה לכך הכרזת בנימין נתניהו שהם מהווים ''אתרי מורשת'' יהודיים, שממשלת ישראל תדאג לשיפוצם. מכיוון ששניהם קדושים ליהודים, למוסלמים ולנוצרים כאחד, מעשה חד-צדדי כזה אינו אלא הפקעה והתגרות חצופה. אילו הייתה באמת כוונה לשפץ את המקומות, צריך היה הדבר להיעשות תוך שיתוף-פעולה בין נציגי שני העמים ושלוש הדתות.

לפני שנים הזמין אותי ראש-העיר המנוח של פירנצה, ג'ורג'ו לה-פירה הבלתי-נשכח, להשתתף במערת-המכפלה בתפילה משותפת של כומר קתולי, רב יהודי ושייח' מוסלמי. אף שאני אתיאיסט גמור, באתי לשם. עלה אז על דעתי שהאתר יכול היה דווקא לשמש סמל לאחווה בין שני עמי הארץ.

אהבה משותפת לארץ, על כל תקופותיה ואתריה, הקדושים והבלתי-קדושים, יכלה לשמש בסיס רוחני לשלום ולהתפייסות. גם עכשיו אני מייחל ליום שבו ילמדו התלמידים בבתי-הספר של שתי המדינות, ישראל ופלסטין, את תולדות הארץ הזאת על כל תקופותיה, ולא רק את ההיסטוריה היהודית מכאן והמוסלמית משם. המגוון המרתק של ההיסטוריה של הארץ, מימי הכנענים ועד ימינו, יכול היה ליצור קשר אמיץ.

הכוונה של נתניהו ומתנחליו הפוכה בדיוק: להפוך את ההיסטוריה למכשיר של כיבוש, ואת קבר הזונה לאמצעי של התנחלות.

---