בעקבות הרשימה הראשונה שכתבתי על ''הרפובליקה הרביעית'' של נתניהו, היו הערות כי כבר שינינו את שיטת הבחירות פעם אחת, והשינוי נכשל. על זה אפשר לומר כי לא הלכנו עם השינוי עד הסוף. להוציא את העובדה שראש הממשלה נבחר ישירות על ידי העם, לא שינינו כלום. כי ראש הממשלה הנבחר עדיין נזקק לקואליציה. והמצב החדש רק הגביר את כושר הסחיטה של השותפות בפוטנציה. כי אצלנו לא מוכנים לבצע שינויים מן מסד ועד הטפחות. אלא רק שינויים קוסמטים, שיתאימו לעסקנים המפלגתיים. כמו למשל מערכת הבריאות. השינוי היחיד שנעשה כאן הוא בתשלום מסי-החבר. במקום שהפרט ישלם, הממשלה תשלם לקופות החולים במרוכז. העיקר שהכל ימשיך להשען על קופות החולים הקיימות. וכך השחיתות והאנרכיה ממשיכות לחגוג.

אצלנו, כאשר מדברים על שינוי שיטת הבחירות, נדמה כי השינוי מחייב מעבר לבחירות אזוריות. דהיינו, לעבור משיטת בחירות יחסית (שכל המדינה היא אזור בחירה אחד), לשיטה אזורית - שבה מחלקים את המדינה ל-‏120 אזורי בחירה, כמספר המושבים בכנסת. וְלָא הִיא. לעבור לבחירות נשיאותיות, שבו הנשיא הוא ראש הרשות המבצעת - זה לא הפתרון הכי מוצלח. עובדה היא שכאשר החלטנו לבחור את ישירות את ראש הממשלה, שום דבר לא השתנה. מספר המפלגות לא קטן, והסחטנות להקמת הקואליציה לא נעלמה.

אבל אפשר גם אחרת. צריך לשדרג את שיטת הבחירות. חוק הבחירות החדש יעמוד על שני עקרונות חדשים. העקרון הראשון הוא הפרדה מוחלטת בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת. והעקרון השני העלאת אחוז החסימה מ-‏2% ל-‏5% לפחות, ממספר הקולות הכשרים. עשיתי בדיקה קטנה בנושא זה ומצאתי שאחוז החסימה המוצע כאן דומה לקיים במדינות אירופה. באוסטריה אחוז החסימה הוא 4%, בנורבגיה ובשבדיה 4%, בגרמניה, באסטוניה, בלטביה, ברוסיה, בניו זילנד, בצ'כיה ובסלובקיה - בכולן החוק קובע 5%. רק בטורקיה מצאתי 10%. כאן המקום לציין כי במדינות שיש בהן בחירות אזוריות אין אחוז חסימה. כי כל אזור בוחר את נציגו לפרלמנט. אצלנו שיטת המימשל סובלת משתי קללות. האחת ריבוי המפלגות. והשניה יציבות השלטון. לאור זאת, לדעתנו, חוק הבחירות החדש צריך להכיל את הסעיפים הבאים:

1. ראש וראשון לעקרונות, לשמירה על טוהר המידות, בחוק ייקבע כי ראש ממשלה, שר או חבר כנסת שיוזמנו לחקירה תחת אזהרה, יושעו מיד מתפקידם. ההשעיה תגרור תשלום של מחצית השכר. ברגע שיוגש כתב אישום, האיש חייב להתפטר מתפקידו.
2. ראש המפלגה הגדולה שזכתה במספר הקולות הגדול ביותר בכנסת, יהיה ראש הממשלה הנבחר לארבע שנים. בתנאי שמפלגתו זכתה ב-‏40% של הקולות לפחות. ואם לא יהיה כזה, ייקבע סבוב בחירות נוסף בין שתי המפלגות הגדולות כעבור שבועיים.
3. שר לא יוכל להיות חבר כנסת. מי שרוצה לכהן כשר בממשלה, לא יוכל להיות גם מועמד לכנסת. השרים צריכים להיות ממונים, ולא נבחרים. זאת כדי למנוע סחטנות פוליטית של גורמים אינטרסנטים.
4. יש לבטל את הצבעות אי-אמון בממשלה.
5. הממשלה לא תפול אוטומטית עקב אי אשור התקציב עד ליל ה-‏31 לדצמבר.
6. הממשלה תהיה מורכבת מראש ממשלה ו-‏14 שרים שימונו על ידו. צריך להעביר מן העולם את המצב שכל שר נבחר מתייחס למשרד שהוא ממונה עליו כאל נחלתו הפרטית ו/או נחלת מפלגתו.

אסור בשום אופן להחיל את ''החוק הנורבגי'' אצלנו. דהיינו, לאפשר מצב שאם ח''כ רוצה להיות שר, הוא מתפטר מהכנסת כדי להבחר לתפקיד של שר. אבל במקרה שהוא מפסיק את חברותו בממשלה מסיבה כלשהי, הח''כ שהחליף אותו יתפטר מן הכנסת, והשר המתפטר/המפוטר יחזור למקומו בכנסת. אני מאמין ששלד כזה של חוק בחירות יצמצם את מספר המפלגות, ויעניק יציבות שלטונית לממשלה הנבחרת.

בראשית שנות ה-‏60 של המאה הקודמת החליטה האוניברסיטה העברית להפריד בין החוגים ''מדע המדינה'' ו''יחסים בינלאומיים''. כלומר אי אפשר לקחת את שני החוגים ביחד לקבלת תואר אקדמי. כל מי שיבחר באחד החוגים יצטרך לבחור בחוג אחר כחוג שני. כאשר נשאל על ידי סטודנט לפשר ההחלטה השיב הפרופ' בנימין אקצין ז''ל בלשונו העוקצנית: ''אנחנו החלטנו להפריד בין אלה שרוצים להיות ראש ממשלה לבין אלה המבקשים להיות שר חוץ''. אבל האמת היא שהנושאים בשני החוגים מאד קרובים, וזו הייתה הסיבה להפרדה. אז עוד לא הומצא הרעיון של חוג אחד מורחב. אבל זו בעיה של האקדמיה.

---